שלום לך, יקרה.
המילים שלך צבטו אותי. תיארת כואב כל כך את הרגשת הבדידות, התסכול, שנותר לי רק לנשוך שפתיים.
ואחרי הרגע הזה, השורף, שאלתי את עצמי האם יש לך כח לקום ולעשות מעשה.
במילים שלך תיארת חידלון ארוך, מתמשך. סיפרת על אמא שבעבודה, על אבא ששקוע בתוכניות הטלוויזיה, באחים שעסוקים בחיים שלהם, באחיינים שלא מתייחסים. ואיפה את? מה את עושה כדי לצאת מהסטטיות הזו? נכון, את נלחמת כדי לשרוד. אבל כדי לחיות צריך משהו מעבר להשרדות. צריך תנועה, פעילות, אקטיביות.
את בטח בוהה המשפטים האחרונים, ולא מבינה איפה הרחמים שהיו קודם. אולי את כועסת על חוסר האמפתיה. מה אפשר לדרוש מאשה במצבך? לא מספיק שאת קמה לעבודה?
אז זהו, שזה מספיק מאד כדי לשרוד, וראוי להערכה. כדי לחיות, ולהרגיש טעם בחיים – צריך יותר מזה. צריך אחריות אישית לקום מהמצב ולרצות לשנות אותו. התנערי מעפר… לבשי בגדי. לקום, להתנער – ולעשות פעולה.
ציינת שאם ח”ו יקרה אסון – אחים שלך לא יחושו בחסרונך. ואת? את תרגישי החמצה? מה היחס שלך כלפי עצמך? מאד נחמד ומנחם להאשים את הסביבה, אבל יש שלב ש’אם אין אני לי – מי לי’, וכמו המסקנה שהגיע אליה רבי אלעזר בן דורדיא – אין הדבר תלוי – אלא בי.
זה קשה – מאד. אבל רק כשתעשי את הצעד הזה – יופיע השינוי.
איזה צעד? כל צעד שהוא. אולי לצאת מבית ההורים ופחות להיות תלויה בהם. אשה בגילך יכולה להיות אחראית לעצמה, להתמודד עם הכנת ארוחות לעצמה (כמו שהיא אוהבת), ולתפעל בית כפי ראות עיניה. יהיה לך בית משלך, שלא תלוי באחרים. תוכלי לטפח אותו, להשקיע בו, לפנק את עצמך. נכון, יש עלויות של שכירות. אבל את עובדת. ובנוגע לבדידות? לפעמים יותר קשה להיות בודדים בחברה, מאשר בודדים לבד. כשתהיי בבית משלך – לא יהיו לך ציפיות מההורים שלך. את תהיי אחראית לעצמך. לחיוב ולשלילה, אבל הרבה לחיוב.
איזה צעד? לחפש תעסוקה שלא נתמכת באחרים: לימוד תחום מקצועי ועסקי. התמקצעות בתחביב. עבודה נוספת לשעות אחר הצהריים. לא חסרים פתרונות. חסר רצון. תחשבי רגע – זו ההזדמנות שלך להגשים חלומות שלבנות גילך אין אפשרות. רק שבשביל זה צריך שיהיו חלומות…
תחשבי מה החלום שלך, וכיצד את מקדמת אותו. זה כבר יתן לך כיוון וסיפוק. יתן לך ציפיה ועשיה, יניע אותך למקום טוב יותר.
את לא זוכרת מתי התגלגלת מצחוק, מתי עשית משהו שריגש אותך – קדימה! תעשי. אל תחכי שזה יקרה מעצמו. כי זה לא יקרה.
איזה צעד? אולי התנדבות? יש היום כל כך הרבה תחומי התנדבות, וכל כך הרבה סגנונות, שזה רק לקטוף את מה שאת בוחרת. את יכולה להתנדב אצל אשה קשישה, שאולי תהפוך לחברה קרובה. אולי בבתי חולים, עם אנשים עם מוגבלויות. לא משהו שקשה לך, אלא תחום שאת מתחברת והוא ישיב לך סיפוק.
איזה צעד? טיול טוב. כן, עם עצמך. אם תחכי לאחרים זה פשוט לא יקרה. חפשי טיסה למקום שמתחשק לך, ארגני מזוודה וסעי לנופש. תלמדי למצות את הרגעים היפים והקטנים. זה יכול להיות גם מלון בארץ, או אפילו מסעדה טובה. כל פינוק שהוא יעזור לך להרגיש טוב ולאוורר את עצמך. זה יפתיע, אבל פתאום תלמדי להתחבר לעצמך, להכיר את החלקים היפים שבך, להקשיב להם. תכירי מישהי מרתקת ומדהימה. מישהי שההתמודדות בונה אותה ולא להפך.
אפילו הליכה תועיל לך מאד. אין כמו הליכה כדי להגיע לאנרגיה חיובית. קחי נגן עם מוזיקה טובה, וצאי לסיבוב פעלתני.
איזה צעד? נסי לברר על שדכנים/ות לזיווג שני. לא רק בארץ, אלא בעולם. העולם קטן מאד, וזה פחות מורכב מבעבר. פני לשדכנים ייעודיים, תבקשי מהם שמות של שדכנים אחרים. אף אחד לא נביא, ואם את לא פונה – אין סיבה שיכירו אותך ויציעו לך משהו טוב. אולי תטוסי לארה”ב להפגש שם עם שדכנים? אולי לאירופה?
ומה עם הבדידות? ציינת שאת אוהבת לכתוב. תשתמשי בזה. לכתיבה יש יכולת תרפויטית. הדף סובל הכל. תשפכי אליו את הכל, תקרעי אותו בזעם ובתסכול את לא חייבת שמישהו יקרא. מספיק שאת שיחררת.
כשאת תתחילי להיות אקטיבית יותר, ועסוקה, החיים שלך פחות יקבלו גוון שלילי, ותהפכי לחיונית יותר – מה שבהכרח ישפיע גם על הפנימיות שלך, ולטובה.
הצעד הראשון קשה, כובל, אבל הוא צעד לחיים יפים ומאווררים.
הרבה כוחות, ובהצלחה.
איתך בתפילה,
תמי
דלג לתוכן
תגובה אחת
היי,
קודם כל הרגשתי שהבחורה הכותבת, פתחה את ליבה וממש הצטערתי על הכאב שהיא מרגישה, ניכר שהיא בתקופה פחות טובה בחייה, עברתי תקופה דומה, אך שונה, הייתי גרוש, אבל יש לי משפחה ששמרה עלי נפשית, והקושי שלי היה באמת רק עם עצמי בלילה שכולם ישנו….אני והשם
באופן אישי אני מחזק וחושב שכל הכבוד לך שקודם כל את פעילה ומשתדלת לא ללכת “לאיבוד” מתפלל להצלחתך ושמחתך,
ממליץ לך ללכת לחוג/קורס כפי שכתה לך המשיבה, לחפש תחומי עניין בשעות אחהצ משהו שימלא וישמח אותך, ולא לתלות את מבטחך בבני אדם – לרוב הם מאכזבים
יישר כוח על עבודת הקודש
סייעתא דשמייא לכל עם ישראל