שלום וברכה

רואים שכתבת את השאלה ברצינות ושבאמת אכפת לך לא לבחור חיים בהטלת מטבע.

את הדימוי הרפואי אני מבין. אדם שעומד מול כמה טיפולים לא סוגר עיניים. הוא שואל רופאים ונעזר באנשי מקצוע.. זה נכון.

דווקא בגלל שניכר שהשאלה שלך מגיעה ממקום רציני ואמיתי, חשוב לי לשקף לך קפיצה מסוימת שקרתה בדרך.

לפעמים אנחנו מחברים רעיונות שנשמעים כמו המשך טבעי אחד של השני, למרות שבעצם הם שייכים לעולמות תוכן שונים.

אריסטו כותב בפתח האתיקה הניקומאכית שסימן לאדם משכיל הוא להתאים את מידת הדיוק וההסתכלות לאופי הנושא שעליו מדובר.

נראה שהקושי שאתה מתאר נובע מזה שלקחת דימוי מסוים והעברת אותו כפי שהוא לתחום אחר, וזה מה שיצר אצלך את הקושיה.

כדי לעשות קצת סדר, כדאי להבחין בין דימוי לראיה, בין רשימת עמים לרשימת טענות, ובין החשש האישי שלך מעונש לבין האופן שבו ההלכה מגדירה אותו.

הדימוי הרפואי נכון אך המסקנה שהוצאה ממנו הפוכה.

חולה בר דעת לא קורא כל ספר רפואה שנכתב, והוא גם לא אומר "יש אלפי שיטות ואי אפשר לבדוק את כולן אז אין רופא וריבוי השיטות הוא הראיה שאין רופא".  הוא כמובן ממיין.

באופן כללי, כל אדם שחושב אם הוא יחשוב בצורה כזאת הוא יסגור כל חקירה שלו מפני שיש בעולם הרבה דעות אז לא יהיה טעם לעצם החקירה.

צ'סטרטון (אותודוקסיה) כתב בחדות שמתאימה לכאן, שפותחים את הפה זה במטרה לסגור אותו על משהו מוצק ולא כדי להשאיר אותו פתוח לנצח. כלומר, אין טעם בחקירות שאינן מובילות לאף מקום, אם החקירה תשאיר אותך בחקירה אז בשביל מה בכלל לחקור?

גם המשפט " זה שנולדנו יהודים, זה לא אינדיקציה לשום דבר ולא מוכיח שום דבר" הוא משפט נכון

נוצרי שנולד נוצרי לא ראיה נגד ולא ראיה בעד. מוצא של אמונה הוא לא האמת שלה.

לחיות מתוך מה שנולדת לתוכו בלי לשאול זו אכן רשלנות, ואתה צודק בזה. אך להפוך את הרשלנות הזו לפסילה של כל דרך זו כבר טעות.

אדם שנולד בבית חולים לא מסיק מזה שאין רפואה כי יש כל כך הרבה מקומות נוספים בחוץ שאינם בית חולים.

אמשיך למה שכתבת על מאות ואלפי הדתות. "ואם יש בעולם לפי ההערכות בין מאות לאלפי דתות, הוי אומר שזו משימה בלתי אפשרית, ואם כך כנראה שאין דרך להוכיח את אמיתותה של היהדות"

המספר נכון אם סופרים עמים ומנהגים. הוא לא נכון אם חושבים שכולם טוענים את אותה טענה.

בפילוסופיה הטעות הזאת נקראת בלבול של סוגים.

למנות יחד דברים שלא יושבים באותו מין, ואחר כך להתפלא שהחשבון לא מסתדר.

רוב מה שנכנס לרשימה הזו לא אומר בורא אחד, בלי גוף, שדיבר אל אומה שלמה, והאומה עצמה היא העד. פולחן של בית, אל של נהר, מיתוס מקומי, אלה לא עומדים באותו תור עם מעמד הר סיני, אינם ברי השוואה. כמו להשוות בין צבע לצורה או בין איצטרובלים למספר שבע.

בוא ניגש לנקודה המרכזית שעליה נשענת השאלה שלך ההנחה שאם אלוהים באמת נתן תורה, הוא היה מספק לה הוכחה מוחלטת, כזו שאי אפשר לסרב לה.

ומכיוון שאין הוכחה כזו מול העיניים חוסר הוודאות הזה הוא כביכול ראיה לכך שהיהדות אינה נכונה. או במילים שלך "ואם אין דרך להוכיח את אמיתותה של היהדות, זו לכאורה הראיה נגד אמיתותה של היהדות משום שאם אלוקים באמת היה בוחר בעם ישראל לעמו, נותן להם תורה ומצוות וכו', הוא היה נותן דרך להוכיח את זה"

על הטענה הזו, ישנה תשובה עמוקה ומוכרת.

אם אלוקים היה מציב בפנינו הוכחה חותכת ברמת ודאות מתמטית (כמו הידיעה הברורה שהשמש זורחת), המשמעות הייתה ביטול מוחלט של הבחירה החופשית שלנו. אדם שניצב מול ודאות כזו לא באמת "בוחר" להאמין או לקיים מצוות; הוא נאלץ לעשות זאת מתוך אונס אינטלקטואלי. כדי שנוכל לבחור באמת, מתוך חירות פנימית, אלוקים רצה להשאיר בעולם מרחב של הסתר וספק.

אבל מעבר לפילוסופיה, כשאני קורא את השאלה שלך, אני חושב בצורה פשוטה יותר

למה לנסות להכתיב לאלוקים איך נכון לפעול?

אלוקים, בהיותו כל-יכול, לא מחויב לכפות עלינו את הידיעה.

הוא יכול לבחור לברוא מציאות שבה הוא נותן לנו מסלול, אבל במקביל משאיר לנו את החירות המלאה אם לצעוד בו או לא. לכן, עצם העובדה שאין כאן הוכחה מוחצת שמשתקת כל ספק, היא בשום אופן לא "ראיה נגד" קיומה של האמת הזו. היא פשוט מעידה על כך שאלוהים בחר לא למעוך אותנו עם האמת שלו.

האם זה אומר שאנחנו נשארים באפלה? ממש לא!

את הדרך להגיע לידיעה ולבירור, אלוקים נתן לנו, והיא פתוחה בפני מי שמוכן לצעוד בה

אבל זה בידיים שלנו, כבחירה. נוכל להגיע לחקר האמת אם נשתדל להיות נטרלים, מקבלים ולא מתנצחים לשם ניצוח וגם נבין לעומקם של דברים.

(אמנם זה סתירה עם הבחירה וזאת שאלה גדולה אך זאת כבר שאלה אחרת, שאלת הבחירה.

איך זה עובד שגם אנחנו יכולים לבחור אם להאמין וגם מנגד יש לנו הוכחות נפלאות ומיישבות את הדעת.

והנה נראה לי בשאלה הזאת מסתתרת התשובה לשאלת הבחירה, הרי יש הוכחות ומנגד יש אנשים שכופרים בהם, מדהים!!)

במקום להסיק שאין אמת, אנחנו מוזמנים לשאול, אז איך בכל זאת מגיעים אליה?

בכל אופן, את ההוכחה שלך ביססת על עניין העונש. כתבת "אני לא חושב שהגיוני לדרוש מאדם לקיים משהו שהוא לא יודע שהוא נכון, ולהעניש אותו לאחר מכן אם הוא לא קיים זאת נכון"

זו בדיוק לא העמדה של ההלכה.

הרמב"ם בהלכות ממרים (ג' ג') כותב על בני הטועים, שהדיחו אותם אבותיהם וגידלו אותם על הטעות, שהם כתינוק שנשבה בין הגויים וגידלוהו הגויים על דתם, שהוא אנוס. ואף על פי ששמע אחר כך שהיה יהודי וראה את היהודים ואת דתם, הרי הוא כאנוס, שהרי גידלוהו על טעותם.

בשאלה שלך נבנתה מציאות, נאמר עליה שאין בה היגיון, והוכרז שהיהדות נפלה!

זו לא קושיה על היהדות. זו קושיה על משפט שההלכה לא מכירה בו!!

לבסוף. ההבחנה שהובאה מאגרת המוסר נכונה, וטוב שהובאה.

ר' ישראל סלנטר אכן מבחין בין פיתוי לעשות את הידוע כאסור, כמו הנחש עם חוה, לבין קושיה. לא אקרא לשאלה הזאת יצר. מי שעושה זאת חוסך מענה מעצמו. היצר, אם יש לו כאן מקום, אינו בשאלה. הוא בפיתוי לעצור בהיקש הראשון שנעים, ולקרוא לזה הכרח..

ולאחר כל זה,

בכל זאת יש שאלה שאדם רשאי לשאול. לא איך בודקים אלף שמות, אלא אם יש ליהדות על מה לעמוד לא מפני שנולדים לתוכה ולא מפני שכך נוח.

הרמב"ם בהלכות יסודי התורה כותב שמשה רבנו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה. האותות לפי הצורך נעשו, לא כדי להוכיח את הנבואה. ובמה האמינו בו. במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואוזנינו שמעו ולא אחר. האש, הקולות, הלפידים, והוא נגש אל הערפל, והקול מדבר אליו ואנחנו שומעים. הנכד לא נתלה בנס של אדם אחד. הוא נתלה במעמד.

יש במשפט הזה משהו יבש של פסק הלכה ויש בו גם את כל היופי, כי הוא מעביר את הראיה מהמיסטיקה ומדברים שאינם בטבע אל העם. לא 'תאמין לי שראיתי'. אלא 'הייתם שם'!.

הכוזרי כותב מזווית אחרת. המלך כבר שמע פילוסוף, כומר וחכם ישמעאלי, ורק אחר כך את היהודי.

וכך הוא אומר.

מאמין אני באלוקי אברהם יצחק ויעקב, אשר הוציא את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים, וכלכלם במדבר, והנחילם את ארץ כנען.

והמלך עצמו הוא זה שמרגיש שהטעם נשתנה.

עד עכשיו ביקשו ממנו להאמין לחזון של איש ועכשיו מספרים לו מאורע שרבים ראו.

על אדם אחד במערה תמיד אפשר לומר שחלם, או שהשתגע, או שרימה. אין כניסה אל תוך הלילה של מישהו אחר. על זיכרון של אומה, שכל אב מוסר לבנו היינו שם, אי אפשר להקים סיפור בדור מאוחר בלי שהדור ישאל איפה היה אביו. מיתוס על אלים ועל ימים רחוקים, שאיש לא טוען שאביו ראה, נכנס בקלות. מעמד שהעם הוא העד שלו לא נכנס.

ומכאן גם נופל רוב מה שנקרא בשאלה שלך על רשימת הדתות.

הנצרות והאסלאם לא עומדות מול הקומה הזו כזרות. הן מודות בה, ביציאת מצרים ובסיני, ומוסיפות אדם אחד שבא אחר כך והחליף או השלים.

תוספת של יחיד על גבי מעמד של אומה זו לא אותה טענה. זו בדיוק הטענה שהרמב"ם והכוזרי הוציאו מן היסוד. אחרי שממיינים אותו כמו שהדימוי הרפואי שלך ביקש, לא נשאר אלף דלתות. נשארת טענה אחת מסוג נדיר, שאין לה מתחרים ועליה כמה תוספות מאוחרות שמודות בה וגורעות ממנה.

וכאן אוסיף משהו מעצמי. אני לא יודע אם תחפש הוכחות ארכיאולוגיות ועוד בעניינים שונים לגבי מעמד הר סיני ותפקפק בקיומו כלל. אני מדבר על עצם הטענה.

תחשוב לעצמך, אילו היית רוצה להמציא היום דת, איך היית עושה את זה? האם היית אומר שדיברת עם אלוקים בחלום, או שמא היית אומר "חבר'ה! אתם כולכם ראיתם והייתם שם! אה, מה?! לא שמתם לב?!???"

לדעתי, עצם הטענה הזאת היא עצמה ההוכחה.

במבט נטרלי. מי שאמיץ מספיק כדי לומר טענה כזאת של מעמד הר סיני המשקל כולו עובר אליו, הוא הרבה יותר מסקרן מאחרים.

יש כל כך הרבה מסעדות בעולם ואדם יכול להיות נואש באיזה מהם שווה לו לאכול ויהיה לו הכי טעים. הרי יש כל כך הרבה והוא לא יכול לבדוק את כולם. נסה לחשוב. אם כל המסעדות יכתבו "כאן יש את האוכל הכי טעים בעולם מפני שכך אמר ההוא וההוא" אז אולי הוא יכנס לשם ואולי לא. אבל אם לפתע יראה מולו מסעדה שעליה כתוב "כאן יש את האוכל הכי טעים בעולם וזה כבר הוכח אצל כמה מליוני אנשים" האם לא יקדים את אותה מסעדה ויבדוק אותה לפני האחרות?

רב סעדיה גאון, באמונות ודעות, לא ביקש לכבות את השכל ולא ביקש נס שחוזר כל בוקר.

הוא הבחין בין מה שהשכל רואה בעצמו לבין מה שבא אחר כך מן הנבואה וכתב שהאדם, אחרי שקיבל שהנביא נאמן, סומך עליו גם במה שלא היה מגיע אליו לבד.

לא מפני שכיבה את השכל. מפני שהשכל עצמו הוא שקיבל את הנאמנות.

בעל חובות הלבבות פותח את שער הייחוד בכך שהבירור חובה, לא רשות. מי שנשען על מה ששמע בילדות בלי לשאול, לא עומד במקום שהתורה ביקשה. ההוגים הגדולים ביהדות לא אמרו אל תשאל. הם אמרו שאל את הדבר. אך תשאל בצורה קוהרנטית וסדירה ולא כמחפש להוכיח בהנחות מוטעות.

השאלות ביהדות הן לא מחוץ לתחום.

לדוגמה ספר תהלים מלא באנשים שעומדים מול הפנים ושואלים איה, ועד מתי, ולמה רשעים יעלוזו, והם לא יוצאים מן הברית בגלל השאלה.

פסקל כתב שללב יש טעמים שאין השכל מכיר בשמם.

לא הבאתי אותו כדי לפטור מן הבירור. לא חובות הלבבות ולא רב סעדיה היו מסכימים לפטור את הבירור. הבאתי אותו כדי לומר שהאדם שעומד מול המעמד הזה לא עומד רק מול טיעון יבש.

הוא עומד מול דיבור שפונה אליו.

הרצון להאמין לא עושה דבר לאמיתי אבל הוא הופך את העניין מוויכוח רגיל למקום אחר. הוויכוח כאן אינו משחק של ניצחון.

היסוד, בלשון הרמב"ם, הוא שעינינו ראו ולא זר.

היסוד, בלשון הכוזרי, הוא מאורע של רבים ולא חזון של יחיד.

היסוד, בלשון רב סעדיה, הוא שכל שמקבל נאמנות ואחר כך שומע.

היסוד, בלשון ההלכה, הוא שמי שלא יכול לדעת לא נידון כמורד. משפטי השאלה לא נגעו באף אחד מאלה.

הם נגעו זה בזה.

אם יש מה לשאול מכאן, זו לא השאלה איך בודקים אלף שמות, ולא למה העולם לא ננעל כל בוקר עד שלא נשאר סדק. השאלה היא איך, אחרי הרמב"ם והכוזרי והרס"ג. הדרך ניתנה.

מה שלא ניתן הוא עולם שבו אי אפשר לומר "אני לא מקבל" לכל דבר.

עניתי למה יש מקום של כבוד ליהדות והיא קודמת לשאר הדתות.

מכאן קח את זה, לך תחקור, תבדוק, קרא, חפש, ובעז"ה תמצא!

שמואל