שלום לך נערה יקרה.
הלימודים כבר התחילו. האם את ממשיכה בסמינר שאותו כל כך לא רצית?
אני מקווה מאוד שאת לא סובלת.
ממכתבך הרגשתי שעומדת לפני נערה עמוקה וחכמה, שיודעת לחשוב, להרגיש ולבטא במלוא החיות.
אם הבנתי אותך נכון, מציקים לך שני דברים.
האחד – הסמינר, שאת חווה פער גדול בינו לבין עולם המושגים שלך. וכן יחס לא נעים, ולא מכבד אותך.
והשני – תחושת האילוץ וחוסר הבחירה בחייך. עד כדי כך שאת מרגישה שגם אם יפגעו בך קשות עדיין תאלצי להישאר.
אני מניחה ששני התחומים מזינים ומחריפים אחד את השני: הסבל בסמינר מחדד לך את התחושה שאת לא קובעת ובוחרת את חייך, וחוסר החירות מדגיש את הסבל בסמינר. כי סבל שבחרנו בו הוא הרבה יותר נסבל.
זו הרגשה מאוד קשה.
אז מה אפשר לעשות?
1. בעניין חוסר החירות – את מרגישה מוכרחת. אין לך שום אופציה, ואת נשארת בחושך סמיך וסבל עצום. אני רוצה להציע לך צורת חשיבה חדשה על הבחירה שלנו.
יש בעברית 3 מילים דומות: "צריך" "חייב" ומוכרח" . בואי נבחין בהבדלים במשמעות שלהן.
חייב זה חוב מוסרי – לדוגמא: להחזיר הלוואה, לכבד הורים, לשמוע בקול ה'.
איננו מוכרחים לבצע את חובותינו.
אנו רואים לצערנו אנשים רבים שחייבים לשמור שבת, אך לא עושים זאת.
אם כן, הסיבה היחידה למלא חוב היא רצון.
הרצון העמוק שיש לנו – להיות מוסריים, ולמלא את חובותינו.
צריך – זו פעולה שאנו צריכים לעשות כדי להגיע למטרה רצויה.
אני לא רוצה לשטוף כלים, אבל אני צריכה לעשות זאת כי אני רוצה ובוחרת מטבח נעים.
מוכרח – אנחנו מוכרחים לנשום – זאת פעולה אוטומטית בלי בחירה כלל.
חוץ מלנשום – רק פעמים נדירות בחיים אנו מוכרחים. לדוגמא כשנועלים אותנו בחדר ואין לנו את המפתח.
האם יש לך אפשרות טכנית לצאת מהסמינר? אז למה את לא יוצאת?
אני מזמינה אותך לחשוב האם ההישארות שלך בסמינר נובעת מתוך "חייב" או מתוך "צריך".
אמנם את לא נשארת מתוך רצון ישיר, אבל קרוב לוודאי שישנו רצון עקיף שאותו את ממלאת על ידי ההישארות בסמינר.
האם את נשארת כדי לכבד את הורייך, אולי כי את רוצה לשמור על יחסים תקינים עם המשפחה?
אולי מסיבה אחרת?
עד כמה את מצליחה להתחבר לרצון שלך שגרם לך בסופו של דבר להישאר בסמינר על אף הכל?
כמובן שעדיין קשה לנו לפעול מתוך רצון עקיף, ואני מאחלת לך שתהיה לך אפשרות ללמוד במקום שאת רוצה בו בצורה ישירה,
אך, אין ספק, שההבנה שאנו בוחרים יכולה להקל עלינו מאוד.
2. ועכשיו נעבור לעניין הסמינר עצמו.
אני שמה לב שיש לך מודעות גבוהה לסיבה שבגללה לא טוב לך בסמינר. הדיסוננס בין אורח חיים פתוח, וחשיפה לעולם הכללי, לסמינר שבוודאי רוב בנותיו וצורת החינוך בו היא הרבה יותר שמרנית.
אני מציעה לך להרחיב ולהעמיק את ההבנה הזאת.
ככל שתביני לעומק את שני העולמות, תרוויחי שני דברים.
קודם כל, הדיסוננס פחות יציק לך – כי תוכלי לבחור בצורה מודעת את התנהגותך ותפיסתך.
ודבר שני, תוכלי לגבש לעצמך תפיסת עולם שנובעת מעצמך, ולא רק ממה שלימדו אותך.
כשאדם נמצא בסביבה הומוגנית, הוא לא נדרש להפעיל חשיבה ובחירה.
אני מתלבשת כמו כולם, חושבת כמו כולם, ודוגלת בערכים שכולם סביבי דוגלים בהם.
עכשיו כשאת נמצאת בין חברות שמרניות ומשפחה פתוחה – את יכולה לבחון בכל תחום בחייך, מהו הדבר שנכון בעינייך, מהו האיזון הנכון לדעתך – בצפייה באינטרנט, בשירים, בלבוש, בתפיסת עולם.
אני מסכימה שזה בכלל לא קל.
הרבה יותר קל להיות במקום שכל מה שעושים אצלי בבית נחשב בו למתאים וטוב.
אבל הרבה יותר מפתח להיפגש עם אנשים שונים.
לשאול את עצמי שוב ושוב – איפה אני בתוך זה?
איפה אני רוצה להיות?
אבל כמו שכבר כתבתי, בשביל שהדיסוננס הזה יהפוך למשהו מפתח צריך להעמיק.
אולי כדאי שתמצאי מישהי חכמה שתוכלי לדון איתה. על פערי התרבות, על מה שמופנם אצלך מכל אחת מהתרבויות האלה.
מה סותר? למה סותר? ואיך מתוך הסתירה הזאת אפשר לבחור ולצמוח.
אולי זה נשמע לך קצת כללי ומעורפל. אבל כשתתחילי לדבר ולפרט את הפער שאת חשה – מול החברות, ומול המורות, יהיה לך קל יותר,
ותרגישי איך הפער הזה בסופו של דבר יאפשר לך יותר בחירה.
בהצלחה רבה רבה.
תוכלי לפנות למייל שלי בשמחה, אם תרצי.
ציפי.
[email protected]>
.
דלג לתוכן
תגובה אחת
אני קוראת את הכתוב ומרגישה כאילו אני כתבתי את זה בדיוק במצב שלך.
גם אז לא התאמצו מדי בשביל להעביר אותי.
היום כשאני בת 36, ויש לי ילדה בגיל שלך אני יכולה לייעץ לך כך מנקודת המבט שלי מה אני הייתי אומרת להורים שלי.
נכון שזה הקו של הבית, ואת מבינה אותם.
שאני סובלת, אני מוצאת לי את הכמה חברות שמתאימות לי אבל אנחנו נחשבות ל"מוקצה" אלו שנים של ההתפתחות בהרבה מובנים, זה שאתם מאלצים אותי להמשיך וללמוד במקום שהוא לא תואם את הסגנון של המשפחה רק גורם לי ליותר אנטי, בכל מקרה בעתיד אני לא אהיה חלק מהחברה הזו, אז מה הטעם להמשיך ולהתעקש להחזיק אותי במקום שגורם לי לרצות להיות ההפך הגמור?
מה יותר חשוב לכם מה יגידו עליכם, או טובת הבת שלכם?
בכל מקרה, הדברים צריכים להאמר בנועם, לא לשכוח כיבוד הורים.
אני גדלתי בבית "פתוח", וחונכתי במסגרות חרדיות. מה שלא התאים לי, אני אוהבת את הדת ואת הקב"ה, אבל לא מתחברת לכללים וחוקים שיגדירו את רמת האיכות שלי.
במשך השמים אני רואה שהרבה חרדים יוצאים מהדת, ולא הצלחתי להבין למה חייבים להיות חילוניים. למה לא להיות דתי,
ואז הסביר לי חבר שהיה חרדי שאם לא גדלתי במשפחה חרדית אדוקה ביותר אני לא אבין.
כי שם מחנכים אותך שאם אתה לא חרדי, אז אתה לא יכול להיות דתי, שאין אמצע. וזה ככ לא נכון.
כל עוד אדם דתי, ומקפיד להיות טוב לבריות הוא יכול להיות צדיק!
ללכת לקולנוע או הצגה, או לאכול רבנות ולא מהדרין לא הופך בן אדם לחילוני.
וכאן אני רוצה להוסיף ולכתוב, אפשר להיות עובדת ה' ומאמינה ודתייה!
לא חייבים להיות לזרוק הכל בשביל לחיות וליהנות מהחיים! בהצלחה!