דלג לתוכן
אינני מבין מה הצורך בריבוי גופי כשרות, כולל סוגים שונים ומשונים. מנסים לכבס את זה בהידורים כאלה ואחרים, אבל בתכל'ס נדמה כי הכל כסף: לוקחים חומרות והופכים אותן לסטנדרט כדי שאנחנו, התמימים, נאמין לזה. ועוד יותר: זה נעשה בגיבוי של חכמי ישראל! איפה ההגינות? ההתנהלות משניאה את הדת על הציבור – זו כפיה דתית! אשמח לתשובה.
תשובה:
תודה רבה על שאלתך, ואנא קבל את התנצלותנו על העיכוב במתן המענה, שהיה קשור לעומס של התקופה הנוכחית.
עקרונית, יש מעלה משמעותית בכך שגופי כשרות שונים מספקים שירותי כשרות. המעלה היא תחרות. תחרות עשויה לשפר את איכות השירות ולהוזיל מחירים, ואילו מצב של מונופול מאפשר העלאת מחירים ומאפשר זלזול בשירות שאינו מתאפשר כאשר מדובר בשוק חופשי.
בהקשר של השוק החופשי ראוי להזכיר שאין נזק בכך שכל גוף כשרות מנסה לעשות "לביתו". הרצון להרוויח כסף משותף לכל ארגון עסקי, והוא המניע את השוק ומוודא שכל גוף וארגון צריך להקפיד על סטדנרטים גבוהים של שירות, של מקצועיות, ושל סבירות במחיר. עיקרון זה נכון ביחס לכל תחום ושדה עסקי, והוא נכון באותה מידה בנוגע לכשרויות. מתוך השאיפה להרוויח כסף, על גופי הכשרות לשווק את מרכולתם לציבור, והם אמורים לדאוג לסטנדרטים גבוהים וכדו'.
בכלל זאת גם דמויות רבניות. גוף כשרות שרוצה להרוויח כסף חייב לגייס לעצמו דמות רבנית (לחילופין, דמות רבנית יכולה להיות זאת שיוזמת את גוף הכשרות – גם רבנים צריכים להתפרנס). ברור שאותה דמות רבנית צריכה לקחת אחריות כנה ועמוקה על גוף הכשרות העומד תחת פיקוחה.
מנגד, ישנן בעיות ספציפיות הנובעות מהתערובת בין תחום דתי – כשרות – לבין כסף ועסקים. אחת הבעיות היא שקיפות. בניגוד לתחומים אחרים, בהם המוצר או השירות המוצא מובן על-ידי כלל הציבור, לעניין כשרות רבים אינם מבינים במה מדובר: על מה לוקחים תשלום, מה ההבדלים בין "מוצר" אחד למשנהו, וכדומה. אבל בעיה זו אינה חמורה במיוחד: בסופו של יום כל גוף כשרות קונה לעצמו מוניטין, בדרך כלל בזכות (כך מקווים), ויש גם פיקוח חיצוני בדמות ארגונים כמו "כושרות" וכן באנשים פרטיים שמבקשים לבחון את רמת הכשרות והנאמנות של גופי הכשרות.
בעיה נוספת היא תחרות החומרות, כאשר כל גוף מתהדר בחומרות נוספות, ונוטה לפסול גופים אחרים שאינם מחמירים באותן חומרות. ואולם, גם כאן הבעיה כשלעצמה אינה חמורה: הציבור אינו רוצה לשלם על "כלום", הוא מבין שחומרות עולות כסף, והוא עשוי לבחור בחירה מושכלת בין החמרה הלכתית לבין המחיר בכיס. יש אמנם רבים שמחמירים בלי לדעת על מה ואם יש חובה בכך, אבל אף זו בחירה של הצרכנים, וזכותם לבחור בכך.
בעיה יותר קשה היא הפוליטיזציה של המערבת, כאשר גופים זרים מתערבים בתחרות ההוגנת לטובת גופים כאלה ואחרים המזוהים עם תנועות פוליטיות. כאן כמובן השיקולים כבר אינם כשרות (וכלכלה) אלא כוח ושליטה (קשור גם לכסף כמובן), העשויים לעוות משהו את המערכת. במדינתנו שבה יש קשר עמוק בין דת ומדינה (קשר שפועל לטוב ולמוטב), קשה למדי להימנע מתופעה זו. לעומת זאת, בארה"ב ובמדינות נוספות בעולם, התחרות בין גופי הכשרות עובדת יחסית חלק על-פי כללי השוק החופשי.
אני מניח שמה שאתה כותב שהתופעה "משניאה את הדת על הציבור" מתחייס לרובד הפוליטי של הנושא. אינני חושב שריבוי גופי כשרות כשלעצמו עשוי להשניא את הדת על הציבור, ובארה"ב ושאר מקומות בעולם אין הדבר כן – למרות התחרות שבין הגופים השונים. אשר ל"כפייה דתית", אין בתופעה של ריבוי גופי כשרות "כפייה דתיח", אלא נהפוך הוא: ריבוי הגופים נותן לציבור "בחירה דתית" בין גופי כשרות שונים.
כאמור, יש בעיה מסוימת של חוסר ידע, אבל זכותו של כל אדם לערוך בירורים (אם בעצמו ואם על-ידי שאלת חכם או חכמים), ובכך לפתור את הבעיה ולבחור בין גופי כשרות מתוך ידיעה ולא מתוך כפייה כלשהי.
תודה שוב על השאלה, ומקווה שתשובה זו הועילה במשהו.
ברכת חג שמח,
יהושע
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
