חוזרת בתשובה יקרה.

באופן כללי חשוב לדעת שעולם המחשבה היהודי מכיל בתוכו אמירות רבות שנראות לעיתים סותרות זו את זו. עושר משנתם הרעיונית של חכמינו זיכרונם לברכה, בצירוף העובדה שדבריהם לא נכתבו בצורה שיטתית, אלא אחת הנה ואחת הנה; מהווים סיבה לכך שאסור לקרוא את דבריהם בשטחיות, ולנסות להסיק מסקנות על סמך אמירה אחת בלבד.

כפי שניסח זאת הרב ליכטנשטיין: "עולמם של חז"ל עולם מגוון הוא. ניתן למצוא בו דברים הרבה בכיוונים שונים. יכול אדם "להתלבש" על מאמר אחד או שניים, ולבנות את עולמו על מה שמוצא חן בעיניו באותם מאמרים, גם כשהוא יודע את האמת, שרוב מאמרי חז"ל אין רוחם נוחה ממה שכתוב באותם מאמרים הנושאים חן בעיניו, או למצער אינם מביעים זאת. לא כך יש לנהוג" (מבקשי פניך, עמ' 60).

אביא לך דוגמה אחת שממנה תוכלי ללמוד על הכלל. אם נרצה לנסח משנה אחידה מהי היתה דעת חכמים על תורה ועבודה, האם נכון יותר להתמסר רק ללימוד התורה, או שחובה לשלב גם יגיע כפיים ועבודה במקביל; יקשה עלינו מאוד להגיע למסקנה חותכת אחת. הסיבה לכך הינה פשוטה מאוד. העולם שלנו הינו מורכב מידי, מכדי שנוכל לתחום את גוני המחשבה לצבעי השחור והלבן בלבד.

דברים אלו נכונים באופן כללי, ובפרט לגבי השאלה ששאלת.

בגמרא כתוב: "א"ר יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים [=שאינם יכולים ללדת ילדים]? מפני שהקב"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים" (יבמות סד, א). דברי הגמרא הללו קשים להבנה במבט ראשון.

ראשית כל, מהי הסיבה שה' מתאווה לתפילתם של צדיקים? בנוסף צריך להבין, וכי מפני שה' מתאווה לתפילת הצדיקים הוא גוזר עליהם עקרות? היכן הצדק?

אולם דברי רבי יצחק טומנים בתוכם משמעות עמוקה יותר. פירוש המילה תפילה היא מלשון חיבור [כמו שרש"י כותב על הפסוק (בראשית ל, ח) נפתולי אלוקים נפתלתי, שכוונת התורה לחיבור והיצמדות, לתפילה, ולערמומיות]. התפילה מחברת בין האדם לבין הקב"ה. מטבע הדברים, אדם שהכל טוב לו, שלא חסר לו מאום, פחות מרגיש צורך להתחבר לה'. כבר בתורה ניתן למצוא אזהרה מפני תחושת השובע שכוללת בתוכה את שכחת ה'. ערב כניסתם של בני ישראל לארץ אומר משה רבינו לעם: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (דברים ח, יא – יד).

תחושת המחסור גורמת לאדם לישא עינים דומעות ומייחלות לשמים ולהתפלל לה' שימלא את מבוקשו. הגמרא מנסחת את זה במילים מאוד ברורות: "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה? אמר להם: אמשול לכם משל: למה הדבר דומה – למלך בשר ודם שיש לו בן אחד. פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר: שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב, נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים" (יומא עו, א).

על פי הדברים הללו ניתן לעמוד על עומק דבריו של רבי יצחק. הקב"ה אוהב את הצדיקים, וחשוב לו שהם ישמרו אתו על קשר רציף ותמידי. לשם כך הוא דואג לייצר להם תחושת מחסור, כדי שהקשר יישמר. רעיון זה מובא גם במדרש בסגנון אחר, וזה לשון המדרש: "א"ר יהושע בן לוי למה הדבר דומה, למלך שעובר בדרך וראה לסטים שתפשו בת מלך אחת, צעקה הנערה למלך "הושיעני אדוני המלך". הצילה מידם. לימים רצה המלך ליטפל בה [=להתחתן עמה] ולא רצתה לדבר עמו. התחילו הליסטים לגרות [=להתגרות] בה. כשראתה כך התחילה לצעוק "הושיעני אדוני המלך לך אני מתאווה". כך ישראל תחלה כשהיו ישראל משועבדים צעקו ותלו עיניהם למרום. שנאמר ויצעקו בני ישראל אל ה' ותעל שוועתם וגו', הוציאם הקדוש ברוך הוא ושתקו. נתאווה הקדוש ברוך הוא לתפלתם, וגירה בהם פרעה ורדף אחריהם. ויבואו בני ישראל ויצעקו אל ה'. אמר הקדוש ברוך הוא ולך אני מתאווה והיינו הא דכתיב השמיעיני את קולך. אותו קול ששמעתי במצרים אשר דברנו אליך במצרים. דכתיב ירא ה' וישפוט" (הדר זקנים, שמות יד, י).

על ידי דברי רבי יצחק ניתן להבין מפני מה נגזרות גזירות על עם ישראל בכלל ועל אדם פרטי בפרט. לעיתים מרוב שובע שוכחים את הקב"ה, ולכן הוא מעמיד על עם ישראל מלך קשה כמו המן, בכדי לעורר אותם לחזור אליו.

אם מבינים את המסר ומתקרבים לה', אין ענין בגזירה הרעה. הגזירה הרעה לא מזככת אותנו, אלא הגזירה הרעה מזכירה לנו לחזור להקב"ה.

אחת ממטרות התפילה היא להתקרב לה', כך שלא ניתן לשאול מה יקרה עם הזיכוך הטמון בגזירה, כיון שהמטרה של הקב"ה הושגה [ובפרט שלפי הרמב"ן (השגות לספר המצוות, עשה ה) עיקר חיוב התפילה הוא בשעת צרה]. הקשר עם ה' נשמר. בנוסף, על ידי התפילה, דרגתו הרוחנית של המתפלל מתעלה; ועל אדם במצב מרומם כשלו, לא נגזרה הגזירה.

כל אותם סגולות שהוזכרו בחז"ל שבכוחם לבטל גזירות, אין הכוונה שעל ידם ניתן לסלול "כביש עוקף גזירות", אלא כוונת חז"ל היא שאדם שמעביר על מידותיו (ר"ה יז, א), נותן צדקה (שבת קנו, ב), וכדומה בדברים אלו, גורם לכך שבשמים ידונו מחדש וישקלו האם מגיע לו את אותו עונש או לא.

האמירה שכתובה בגמרא (ברכות ס, ב) ונפסקה להלכה (או"ח רל, ה) שלעולם יהא אדם רגיל לומר שכל מה שעושה ה' לטובה הוא, פירושם של דברים שאדם צריך ללמוד להוציא מכל המאורעות שעברו עליו את הדברים הטובים שבהם. לדעת להעריך את ניסיון החיים שאותם מאורעות זימנו לו. אולם ברור הדבר שאין כוונת הגמרא לומר, שאין רע בעולם; שהרי חכמים עצמם אומרים לנו שחייב אדם לברך על הרעה, כשם שהוא מברך על הטובה (ברכות נד, א).

לסיכום: יש בעולם רע ויש טוב. אדם או ציבור הנקלעים לצרה, מחויבים להתפלל להקב"ה שיבטל מעליהם את הגזירה. התפילה נועדה לחבר ולקשר את האדם לה', ולעיתים זוהי מטרת הגזירה בעצמה. להזכיר על קיומו של הקב"ה.

מצד שני, אדם שקרה לו משהו רע, צריך להתאזר באמונה ולהאמין שיש סיבה טובה לה' שעשה את זה.

אני מקווה שהדברים יתיישבו על ליבך, ואם תרצי להעמיק יותר בענין, אשמח לעזור.

בהצלחה ובהערכה.

בניהו.

[email protected]