שלום לך

קראתי את המילים ספוגות הכאב, מלה אחר מלה שורה אחר שורה מנסה להכיל את כל הצער שהרגשתי שזור בתוך מילותיך, סיימתי לקרוא, לקחתי נשימה עמוקה וקראתי שוב, ואח"כ שוב, הכנות מלאת התום כל כך נשקפת בדברים , ללא שמץ התחכמות, ללא התרסה, רק כאב פשוט.

העובר עליך הוא באמת קשה להכלה, יותר מאשר הצרות עצמם, קשה הוא חוסר הפשר, חוסר ההבנה מה התכלית בכל מה שעובר עליך, אדם מסוגל לשאת סבל קשה מאוד אם הוא מבין את תכליתו, אבל הקושי העצום הוא לשאת סבל ללא פשר, מורכבים עד אין חקר פעולות הבורא, אחד מטעמם הוא הרצון שנתקרב אליו כמו שכתבת, אך בוודאי שיש עוד אין סוף סיבות נוספות לכל פעולה, עד שלעולם איננו מנסים בכלל להתבונן בזה להבין מדוע קורים דברים, רק יודעים באופן כללי ועקרוני איזה סיבות יכולות להיות לזה, והאמת שהסיבות להנהגה האלוקית של מה שקורה בעולם, היא מהחידות הגדולות ביותר שאפילו משה רבינו כשביקש מאלוקים להבין את חידת צדיק ורע לו, נענה שאי אפשר לבן אנוש שיבין את הדבר הזה,

אני חש מדבריך שכל זה ידוע לך ואיני מחדש לך דבר, אלא שקשה לשאת את הכאב, כל ההסברים השכלתניים קמלים מול כאב, התלמוד מספר על רבי יוחנן שנפטרו לו 10 בנים והוא שמר שן של בנו העשירי שנפטר, וכל פעם כשהיה בא לנחם אבלים היה מראה להם את השן, ובוודאי שכוונתו לא הייתה לומר להם שאין להם סיבה להצטער כי יש צרות יותר גדולות, כי הרי ישיבת האבלות מטרתה בדיוק הפוך, להשתתף עם האבלים בצערם, וכנראה שכוונתו הייתה לומר להם שאכן אנחנו לא מצליחים למצוא משמעות בצרותינו, כי מי ימצא משמעות לצרה כזו של איש צדיק כל כך כמו רבי יוחנן שמאבד עשרה בנים, ובזה שסיפר את סיפורו האישי, הוא בא לומר להם אני משתתף איתכם במקום הכי עמוק של הצער שלכם, בקושי להכיל את הכאב חסר ההבנה,

כמה מפעים הקושי שלך באמונה במצב הזה, זה נובע להרגשתי דווקא מתוך אמונתך העמוקה, מתוך הקשר האמיתי הטהור הרגשי כל כך, דווקא בתוך קשר כזה נוצר כעס עצום כאשר הצפייה ממנו לא מתממשת, כמו שמספרים [אינני משווה רק מצביע על הרעיון] בשם האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל, שהיה במחנות עבודה בשואה האיומה, שמי שעבר במחנות העבודה אי אפשר לבוא אליו בטענות, מי שלא מרגיש כעס במצב שנראה חלילה כאילו אלוקים לא בקשר, כנראה גם הקשר שלו לא היה לפני כן אמיתי [מלבד צדיקי עולם במדרגות גבוהות מאוד כמובן]

הכעס שאנחנו מכירים בצורתו הפשוטה של התפרצות, הוא בדרך כלל כעס שנוצר על משהו שקרה באותו זמן, אבל כעס עמוק פנימי שנולד בתוך מערכת יחסים, כעס עתיק, כעס שאינו מבין את העוול, על פי רוב אינו מובע בצורה פשוטה של התפרצות, אלא פורץ מתוך האדם בדרכים שונות, לפעמים בהתרחקות, לפעמים בהתנתקות רגשית מעצמנו, לפעמים בשנאה , לפעמים בנקמה, לפעמים כועס האדם דווקא על עצמו, הרבה פנים לו לכעס, ופעמים רבות קשה לנו מאוד לראות אותו כשהוא חבוי כך בעומק מאחורי התגובות שלנו, אולי דווקא מתוך טוהר לבך והקשר העמוק שתיארת את אינך רוצה לכעוס באופן פשוט, ואני חש בדבריך זעקה של אבא היכן אתה, מרגיש לי שאתה לא נמצא, זהו להרגשתי, וכמובן רק הרגשה שלי, ביטוי הכי גבוה של קשר ואמונה,

בימים אלו של אבלות החורבן, אני נזכר במדרש האומר "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ולהבנתי לא מדובר כאן בעונש, אלא באמירה שמשקפת מציאות, כדי לשמוח בבניין ירושלים צריך להיות מחובר אליה, ומי שמחובר אליה, אי אפשר שלא יכאב לו חורבנה, ומי שחורבנה אינה כואב לו, ממילא גם לא ישמח, כך זה גם בנוגע לקשר העמוק שלך עם ד', דווקא בגלל עומקו, הוא כל כך כואב, ואם זה לא היה כך זה לא היה קשר אמיתי.

אומר לך בכנות לסיום, אין לי פתרון או מענה שכלי שירפא את צערך, את הצער הנוקב מול החוויה הלא מובנת של מה המשמעות כל זה, מול ההרגשה שאיך יתכן שזה יכול להיות טוב, מול המציאות שנראית חלילה כמו למה עזבתני, לא! לשכל אין כאן פתחון פה, המעט שאוכל לומר שזכית בקשר מאוד יוצא דופן עם אלוקים, בלב שמרגיש אותו, ואולי תוכלי לשאוב משם כוח, מן הידיעה הזו שכל צער שלך הוא ביטוי לאותו לב, הוא ביטוי ללב חי שמרגיש, וזו מתנה שמעטים זוכים לה,

בתקווה ותפלה שמהרה יתהפכו העיתים, ויתקיים בך זוכה ורואה בשמחתה בכל המובנים.

בנימין

[email protected]