לשואל היקר שלום רב.

אתה שואל שאלה קשה. אכן כאנשים מאמינים אנחנו נפגשים לעיתים עם מקרים קשים, ונאלצים למזג במוחנו את שני הנתונים ה-'לכאורה' סותרים: האחד, שהקב"ה שמנהל את העולם הוא רחמן ורוצה להטיב, והשני, הסבל העצום שקיים באותו עולם, ולפעמים דווקא לאנשים טובים. שני הנתונים הללו מוסכמים אצל כל אדם מאמין, אבל לא תמיד אנחנו יודעים איך לשלב ביניהם.

וכתבת שההסבר הרווח לכך הוא שכל מה שהקב"ה עושה הוא טוב, רק אנחנו לא רואים את זה, כמו מטופל שסובל על שולחן הניתוחים כשזה בעצם לטובתו, רק שכאן אתה טוען שהקב"ה אמור לפטור את האדם מהצורך בניתוח, הלא הוא כל יכול.

אמנם נכון הדבר, הקב"ה הוא כל יכול, אבל רצונו יתברך הוא להנהיג את עולמנו זה בצורה של הסתר פנים. הסתר פנים פירושו שנראה שהעולם אינו מונהג באופן פרטי, אלא רק לפי כללים שנקבעו מראש, וכך הוא עולמנו ללא ספק, הלא מלבד ענין הסבל בעולם, האם העולם מושלם? חוץ ממלחמות ומחלות הכל בסדר? למה אדם רעב צריך לסבול מכאב בטן? רק כדי שלא ישכח לאכול? אז שהקב"ה יעשה שחוסר מזון לא יזיק לגוף, וככה הכל יסתדר. למה כואב למי שנחתך? כדי שלא יאבד דם? אז שהקב"ה יעשה שאיבוד דם לא מזיק לגוף. ולמה בכלל צריך דם? הלא לחרקים ולפרוקי רגלים אין מחזור דם בכלל והם חיים מצוין. ובכלל, בכל פרמטר אפשרי האדם מפסיד לבעלי החיים, הוא חלש יחסית אליהם, וכלל לא יכול לשרוד בטבע בלי ביגוד ומגורים ומזון לא גולמי, כך שאפשר להגדיר את האדם כבריאה הכי חסרה בטבע מבחינה פיזית. אבל לעומת זאת מבחינה נפשית הוא הבריאה הכי גבוהה בטבע, יש לו רגשות, אהבות, אכזבות, נאמנות, אומנות, שאיפות, ועוד אינספור תכונות רוחניות שאין לשאר בעלי החיים, מה שמביא אותו להתבוננות מהי תכליתו בחיים, רוחנית או גשמית?

את האדם המורכב הזה ברא הבורא לתוך עולמנו החומרי וציווה עליו להתקרב יותר ויותר לצד הרוחני שלו, ולהתרחק מהגשמי. אלו הם הנתונים, כך רצה הבורא, שלתוך עולם חומרי ולא מושלם זה ישלח האדם להתגבר על מידותיו הגשמיות, ורק כך רואים את יופי הרוחניות.

לעולם הזה יש כללים ברורים, הוא עובד לפי כללים פיזיקליים, הוא לא גמיש ולא משתנה, וצריך להסתדר אתו.

האדם צריך לדאוג לעצמו למזון, והוא מצווה לשאת אשה ולהביא לעולם ילדים וגם אותם לזון ולפרנס, ולשמור עליהם מכל פגע. כי יש הרבה פגעים בעולם, כך רצה הבורא, שיהיו מחלות והאדם יצטרך להשמר מהם ולעסוק ברפואה כדי לסלק אותם, ויהיו מלחמות, והאדם יאלץ להשתתף בהם, לפעמים ינצח ויכבוש, ולפעמים יפסיד ויכבש. ויהיה לעיתים רעב וימותו רבים, או אסונות טבע, וסבל אנושי רב.

לא מעודד כל כך, הא? אפילו קצת מדכא.

אבל כבר אמר שלמה המלך בקהלת:

לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים.

כלומר, אלוקים עשה את האדם בצורה הטובה ביותר, אבל האדם קלקל מעשיו, מתוך שיקולים וחשבונות שאינם לפי רצון הבורא, והתוצאה היא שהאדם הצליח לקלקל את העולם.

בא נתבונן יחד בתחילת תולדות האנושות, האדם נברא בגן עדן, מקום ממוצע מכל הבחינות, לא קר שם מדי ולא חם, מה שמייתר את הצורך בבגדים ומונע מחלות רבות, מזון היה לו בשפע, כי האוכל היה מתוקן עבורו לאכילה, החיות לא היו סכנה עבורו, במדרש נאמר שגופו היה מכוסה ציפורן והיה חזק ויפה, האדם נברא יחידי והיה אמור להיות משפחה אחת שאין בהם תחרות או שנאה.

אבל האדם קלקל מעשיו, וכשבחר לאכול מעץ הדעת הכניס בליבו את הרצון. רצון להשיג מה שאסור, רצון להשיג יותר ממה שאני צריך, רצון שיהיה לי רק כדי שלשני לא יהיה. האדם נאלץ לצאת מגן עדן שאיננו מקום לרצונות כאלו, וכך להתמודד עם הבחירה שלו. כעת הוא כבר לא מוגן, הוא צריך אוכל ראוי, ביגוד מתאים, מגורים, והגנה, וכל זה דורש עבודה תמידית, ומעמיק את הריחוק שלו מהרוח. לפתע נוצרה לפניו התמודדות עם אדם אחר, מישהו שמאפיל על הביטחון שלו בעולם המנוכר שאליו גורש, האם יש מספיק מזון בעולם עבור שנינו? אולי הוא מהוה סכנה עבור המחנה שלי? וכך יצא לדרך הרצח הראשון, או אם תרצה – מלחמת העולם הראשונה, חצי עולם נלחם בחצי השני, אחד ניצח, וכולם הפסידו, האדם שקע עוד בחומר.

וכך ירד האדם עוד ועוד, ובמקביל הלכה והתרחקה ממנו השגחת הבורא, והוא החל מפתח רעיונות שאינם מוסריים, שהצדיקו את עליונותו של החזק על החלש, והסבל האנושי רק גדל תחת עול נמרוד, ואח"כ האצילים, הקומוניזם והנאציזם, כל אחד בזמנו ובמקומו.

אפשר להמשיך עם הסקירה ההסטורית של תולדות האדם, אבל נדמה לי שהעקרון ברור, האדם הוא זה שקלקל את העולם.

ואם תשאל למה הבורא נתן לו כח לכך? לדעתי התשובה היא שכדי שיהיה לו כח לתקן את העולם, הוא צריך גישה למערכת ההפעלה של העולם, ולמי שיש גישה לשם יכול גם לקלקל.

אבל אל תדאג, הבורא לא נטש את העולם, הוא עדיין משגיח עליו, רק שההשגחה איננה ביטוח מפני סבל, יש עדיין הרבה סבל בעולם, אבל האדם המאמין יודע שאין חשש של איבוד שליטה, גם הסבל הוא מפוקח, למי יהיה, כמה יהיה, מתי יעבור. אבל גם בזה יש טבע, אם היתה רעידת אדמה במקום מסויים, כמובן שיהיו מתים רבים מאשר במקום אחר, וכל זה בכלל ההשגחה, וצריך בכל מקום להזהר מהסכנה, ולהתפלל שלא תבא צרה, ואם חלילה באה, לבטוח בבורא שאני עדיין מושגח, ולא אקבל יותר ממה שנגזר, ולקוות לרחמיו שיבטל הגזירה, עם ההשתדלות בהצלה. כך היא דרך המאמין.

ובתוך כל זה יודע האדם הסובל ש'עמו אנוכי בצרה', הבורא משגיח עלי, ושומר שלא אסבול יותר מהמידה, וסבל זה אינו הגיע לחינם, כי הוא יקרב אותי איכשהו לתכלית שלי, וכל זה הוא למרות שאני או ברואים כמותי הם אלו שהביאו את הצורך לכך, וכאן אפשר להתפעל מגדלות הבורא שלא נוטר טינה לאדם שקלקל את עולמו, אלא מוצא לו את התיקון שלו בעולם המקולקל שהוא יצר.

אמנם אין בכל אלו הדברים לבטל את הצער שעובר על כל אדם, אנו מצווים להשתתף בצערו של כל אדם, ולסייע לו בכל מה שניתן, לנחם אבל בצערו, ולסעוד חולה בחוליו, ואף לפרוק חמור שנפל תחת משאו. אנו מכירים בזה שיש סבל בעולם, ואנו מצווים לעזור למי ששרוי בו, ובד בבד אנו יודעים שהבורא מנווט את דרכינו בעולם גשמי זה ודואג לעזור לנו להשלים את תכליתנו. כן, לפעמים גם על ידי סבל.

ושמעתי בשם אדם גדול שאם הסבל היה ברור ומוצדק לכל מתבונן, לא היינו מגלים רחמים כלפי אדם הסובל, הלא היה ברור לנו שכך צריך להיות, לכן (או גם לכן) יש הסתר פנים בעולם.

כעת אתה מוסיף לשאול שיש בעולם סבל חזק מידי בכדי להגדיר אותו כחינוך , נכון, אם המטרה היתה לחנך את האדם עצמו, הרי שברגע שהוא מת הוא כבר לא יתחנך. גם מגיפה או רצח עם אינם מוסברים בדרך הזו, ולא חורבן או גלות. כל אלו הם אירועים טרגיים מידי בכדי שנוכל להשוות אותם לחינוך שאנחנו היינו נותנים לבן או לתלמיד.

אבל האמת היא שכלל אי אפשר להשוות בין דרכי הבורא לבין הדרכים שלנו, אנחנו חיים ופועלים בתוך מסגרת מצומצמת של מקום וזמן, והפעולה שלנו חייבת להביא לתוצאה בתוך המרחב הזה, לכן אם נקטתי פעולה חריפה מידי שלא הביאה לתוצאה בעתיד הנראה לעין הרי שנכשלתי. למשל אם הפעלתי לחץ חינוכי גדול מידי, מה שהביא את החניך להתמרד, או שדרשתי יותר מידי מפועל שלי, והוא הלך, הרי שנכשלתי. אבל הבורא אינו מוגבל כלל, ולגביו אי אפשר לומר שאם לא ראיתי את התוצאה הרי שלא הושגה המטרה, שהרי הבורא הוא מעל המרחב ומעל הזמן, והרצון שלו יכול להשפיע ולשנות במקומות אחרים, במישורים אחרים, בזמנים אחרים (אם תרצה – בגילגולים אחרים). אנחנו קטנים מידי בכדי לחשוב שאנו רואים את התמונה המלאה, ולטעון שהיא איננה משביעת רצון. עלינו לדעת שלפנינו נחשפת רק פיסה קטנה מהמציאות השלימה, כמו פיסה אחת של פאזל, שכולה שחורה, ומי שיראה אותה יחשוב שהתמונה המלאה שחורה גם היא, אבל יתכן שפיסה זו היא חלק מצל שחור שמטילה טירה נהדרת ביופיה, או שהיא רק האישון שבעין, אבל שאר התמונה היא יצירת אומנות מרהיבה, פנים שלמות ויפות (ובהירות…), גם כאן התמונה השלימה גלויה רק לפני הבורא. וכאן נכנסת האמונה ומרגיעה את הסערה שמתחוללת בנו כאשר אנו נחשפים לרוע, ואומרת לנו: תן אמון במי שברא אותך, תסמוך עליו שהתמונה השלמה היא טובה יותר, או טובה לגמרי.

לגבי מלחמות ערב הגאולה, זה לא נובע מתפיסה כזו או אחרת אלא יש על כך נבואות מפורשות המדברות על מלחמת גוג ומגוג, וגם חז"ל דברו על כך. אמנם כמו כל נבואה שמדברת לעתיד רחוק, האופן המדוייק בו תתרחש הנבואה תלוי במציאות באותם ימים, ויש מנעד רחב של אפשרויות היאך מילות הנבואה יתגשמו, ובפרט בדברי נביאים אחרונים שהם מעורפלים יותר, וסובלים פירושים מפליגים (רק בתור דוגמא, המקום הבולט שתופס הסוס בנבואות אחרית הימים ודאי יצטרך להתפרש לא כפשוטו, ולא בטוח שאפשר להחליף את הסוס בכל מקום לג'יפ או טנק…), צא ולמד ממלחמת חזקיה וסנחריב שעליה רצו חז"ל 'להלביש' את מלחמת גוג ומגוג ולומר שזו היא, אילולי שחזקיה לא אמר שירה, ובזה הלא לא נהרג אפילו יהודי אחד! אלא בודאי שפירוש הנבואות הללו אינו חתוך מראש, ותלוי במידה רבה בנו, וכבר נדמה לי שיצאנו ידי חובת מלחמות עד עכשיו, ונתלה ביטחוננו בה' שינהיג אותנו בדרך של רחמים.

אקווה שהנחתי את דעתך.

נועם ש.