שואל יקר שלום וברכה

תודה על שאלתך החשובה.

א.

ראשית אקדים שתי הנחות-יסוד שחשוב לי לחדד, ויש בכוחן לתת לכל דיון מסוג זה, אופי רגוע וכנה:

האחת. בלי קשר לשאלה הספציפית ששאלת, אומר בפה מלא: לא כל מה שקורה בציבוריות החרדית הוא בהכרח מתוקן וראוי.

אילו היינו במצב מושלם, מסתמא כבר היה בא המשיח… ובכלל, מעולם לא היתה הציבוריות של עם ישראל מתוקנת. עיין ערך תנ"ך והלאה… כל דור והבעיות שלו. אם אנו יוצאים מנקודת הנחה שהציבור החרדי משתדל להיות הציבור שבא לקיים באורח חייו את דרך התורה המסורה לנו מסיני, הרי שיש לנו "מסורת" לא להיות מושלמים…

גם כאשר היו צדיקים רבים בעם ישראל, לרוב הדבר לא השתקף בהתנהלויות הציבוריות, כפי שניתן לראות בתנ"ך בתקופות השונות. וכן בהיסטוריה של הדורות האחרונים – בכל המקומות והקהילות היו בעיות מוסריות כאלה ואחרות, ולרוב לא הצליחו הרבנים והצדיקים לשנות את המצב. לדוגמה, בתקופת גזירת הקנטוניסטים האיומה ברוסיה הצארית, התחוללו עוולות נוראיות בקהילות, בדמות אנשים ופרנסים יהודים שחטפו ילדי עניים ומסרום לצבא כדי למלא את המכסה… ולא היה לאל ידם של הרבנים לשנות את המצב.

כמובן שלא באנו לפטור מחובת השיפור והחתירה לטוב, אבל הבנת היסוד הזה של חוסר השלימות בעולמנו, גם בקרב אלה שמניפים את דגל התורה והמצוות, יכולה להוריד את מפלס המתיחות…

השניה. גם כאשר יש התנהלות שנראית כאינה מושלמת, או לקויה, חשוב להבין היטב את הרקע הייחודי לציבור הזה, ולא לשפוט אותו לפי המצב הנתון בציבורים אחרים. על ידי הבנה נכונה, ניתן לראות את הדברים באור אחר, ולהבין שלאור הנתונים המיוחדים, ההתנהלות הזו דוקא 'עושה שכל', או שלפחות נוכל ללמד עליה זכות.

ב.

עתה לענייננו:

היחס להופעה החיצונית וללבוש, אכן תופסת מקום נכבד בציבור החרדי.

ולפני שאמשיך חשוב להבין על מה בעצם אנחנו דנים:

מה הוא "ציבור חרדי"? איפה זה כתוב בתורה?

אותה תופעה שנקראת "חרדים", נולדה בצומת ובמפגש בין העולם המערבי המתפתח ובין היהדות שמבקשת להמשיך את ברית סיני. ייתכנו כמה שיטות כיצד להתמודד עם מפגש זה, אולם הציבור החרדי ומנהיגיו (שהם רוב גדולי התורה והיראה) בחרו בדרך של הסתייגות והתבדלות מסויימים, בבחינת "עם לבדד ישכון". אפשר להתווכח על השיטה עד אין קץ, אולם כיום לאחר שנים לא מעטות שמתנהלת שיטה זו, ניתן לומר שהנסיון הזה נחל הצלחה משמעותית אל מול היעדים שהציב, יותר מכל שיטה אחרת.

את העתיד אין לדעת, אולם את ההווה אנו יודעים.

ולכן, כשבאים לבקר את ה"חרדיות", צריך קודם כל להכיר בהצלחתה הגדולה. היא הקימה 'אי' של יהדות תורנית אותנטית בתוך הים הסוער של העולם המערבי. היא גידלה, ועודנה מגדלת, המוני בני נוער שנהנים מלימוד דף גמרא (!), ורבבות משפחות שמחויבות לתורה ולהלכה בשלימות ורואים בה אושר ושמחה. היא העמידה דבר שאין לו אח ורע בעולם: אנשים שממאנים לומר "כן" לכל חידוש טכנולוגי בתחום התקשורת, ומסננים לעצמם את החשיפה.

כל זה ממש לא מובן מאליו, ומדובר בתופעה מיוחדת ונדירה בקנה מידה עולמי. ניתן לומר שזה בגדר נס, ואין ספק שאת הקיום של חברה שכזו יש לזקוף להבטחה השמימית "כי לא תשכח מפי זרעו". אך בצד של האסטרטגיה יש להבין שכוחה של החרדיות הוא בכך שהיא מייצרת לעצמה כללים וקודים, הן במישור הערכי-מהותי והן בסממנים החיצוניים.

בכדי שחינוך לערכים מסוימים יצליח, בפרט כאשר מסביב יהום הסער, חובה לצרף את היחידים המבקשים את אותם ערכים, לכדי 'חברה' מגובשת. ומתנאיה של חברה, שנזקקת גם לסממנים חיצוניים.

[באמת, הענין של הדקדוק בסגנון הלבוש, אינו מיוחד לנו החרדים, אלא הוא נוהג בכל חברה שמרנית ברחבי העולם. כלך לך להודו או לארצות ערב, ותראה כיצד ישנם כללים ברורים מאד כיצד מתלבשים בכל קבוצה או תת-קבוצה. ככה זה. באמצעות הלבוש, החברה השמרנית מצליחה לשמור על הייחודיות שלה. אצל החברה המערבית כללי הלבוש הם זה גופא "שאין שום קוד", ובזה היא משמרת את הייחודיות שלה… אך גם שם, במקומות מסויימים צץ לו קוד הלבוש, כגון אצל עורכי דין, שופטים, ובצבא].

בציבור החסידי מדובר בלבוש בעל סגנון אחיד לכל חסידות, וכן באופן בו מגדלים את הפיאות, בבחינת "לא שינו את לבושם". ובציבור הליטאי [והספרדי הישיבתי] יש יותר שחרור באשר לסגנון הלבוש וקירבתו ללבוש המערבי, ועדיין ישנם קודים מסויימים, כדוגמת חולצה לבנה לגברים, המצביע על השתייכות לזרם ה'אברכי' שיש בו אלמנטים שמרניים יותר.

מכאן, שהבדיקה 'לגופה של חולצה', הוא במידה רבה אמצעי לבחינת הזרם או התת-זרם של אותו אדם ואותה משפחה.

ג.

שאלת ההתאמה של משפחות מסוימות למוסדות לימוד אינה עוסקת בשאלה "מי יותר צודק" מבין תתי-הזרמים שבציבור החרדי – האם צריך ללמוד בכולל או לעבוד ולפרנס… אלא מדובר על הבדלים קיימים ברמת החשיפה לאינטרנט ובאופן התלבשות הנשים ועוד ענינים.

כמובן, אין קשר אמיתי ופנימי בין חולצה לבנה או כחולה – למצב רוחני מסוים, ומי לנו גדול מהכהן הגדול שהיה לבוש מעיל תכלת… אבל כך התפתחו הדברים בזמננו.

כמובן גם שאין הפירוש שעבודה ופרנסה באים בהכרח עם הקלות בהתבדלות, ובחולשה בחיבור לתורה; וכל אחד מאתנו מכיר אנשים עובדים עם חולצות צבעוניות, שהם דבוקים בלימוד התורה באופן מעורר השתאות, ואף נשותיהם צנועות וחסודות; ומן הצד השני ישנם בעלי חולצות לבנות ומבהיקות אשר שקועים עד צואר באינטרנט וכו'. אך מדובר על אפיון סטטיסטי.

המקום המרכזי בו החברה החרדית מבטאת את הקודים שלה, הוא מוסדות החינוך (בעיקר מוסדות הבנים). הדבר הגיוני, שכן במקום זה צריך להחליט על מישהו אם הוא מתאים לשילוב בקבוצה מסוימת או לא.

ד.

נקודה נוספת שחשוב להבין. לא תמיד ישנה סיבה רוחנית אמיתית לקשיים שעוברים על משפחות מסוימות בהקשר לקבלת ילדיהם. לפעמים באמת מדובר בסממנים חיצוניים גרידא שמהווים מכשול. וזאת מאחר ומדובר במוסדות "פרטיים", שלא הוקמו על ידי המדינה כמו בתי הספר הכלליים וגם לא מתוקצבים אלא חלקית (וחלק גדול מהמימון מגיע ישירות מההורים שמשלמים מאות שקלים כל חודש על כל ילד). ואיך מוקם מוסד? כמו שפותחים עסק. קם אברך ופותח חיידר, או ישיבה, וההצלחה של המקום תלויה במיתוג שלו כמו כל עסק. ממילא שולטים בו כוחות שוק. וכמו שיודעים אנשי פרסום, שבשיווק החלק הכי קובע הוא התדמית והמיתוג, האריזה והעטיפה, לכן ישנו חשש אצל בעלי המוסדות לקבל אנשים בעלי הופעה חיצונית שונה, כי בכך חלק מקהל היעד עלול לחשוש, בפרט כשיש תחרות בין מוסדות דומים.

כך היא המציאות, כל זמן שהמוסדות מוקמים ומתנהלים באופן הנ"ל.

כשתשב בחדר של המנהל, הוא יסביר לך, בצדק מבחינתו, שאין לו ברירה.

ד.

עד כאן הגדרת המצב.

יהיו מבני הציבור החרדי שתומכים בכך, וסבורים שכך ראוי ונכון להמשיך, מתוך הבנה שאמנם נכון שהאפיון החיצוני לא תמיד משקף את המהות החינוכית וההשקפתית, ויש אנשים שהכללים הללו פוגעים בהם לחינם, אבל יש בדבר אמת סטטיסטית (כמו שכתבתי), ואין לנו ברירה כציבור של מיעוט בעל מוסדות פרטיים, אלא להמשיך בקו הזה. וגם ביחס לחלק השיווקי, אין מה לעשות, כך הם כללי השוק לעת עתה, ואין ברירה למוסדות אלא להתנהל באופן שיאפשר להם להתמתג ולשרוד את התחרותיות.

מאידך, יהיו שיראו את הדברים באופן יותר ביקורתי, ויצביעו על עוולות גדולות שנעשות בחסות אותם קודים.

לא באתי לנקוט צד. ובודאי שבסך הכל, יש מוסדות ומנהלים שהם יותר קשובים למהות, ויש שמחויבים יותר לקודים, ובמידה רבה הדבר תלוי באיזו עיר ושכונה מדובר. והמציאות רחבה ומורכבת.

מה שחשוב בעיניי הוא, שנבין על איזה בסיס יושבת כל הגישה, וניסיתי להסביר את ההגיון.

בברכה

ישי

[email protected]