שלום לך, יקרה

מקוה שתשובתי תופסת אותך לפני המפץ הגדול.

אני שומעת את הכאב בשאלה שלך, את התחושה הקשה שההתנסות שלך מעלה פעם אחר פעם. זו שאלה גדולה. היא נוגעת באחד ה-נושאים, שאלה שהעסיקה את גדולי הפילוסופים והפסיכולוגים ואנשי המוסר, מאות בשנים. כמה אנחנו זקוקים באמת לאחרים? האם החברה היא חלק מן ההגדרה שלנו או רק איזו סביבה נוחה להתנהל בה, ואם היה אפשר להסתדר לבד – עוד יותר טוב?

גם התאור שלך מביא את הקונפליקט הזה: מצד אחד את בחורה סופר חברתית, בעלת מרץ, בעלת השפעה חיובית ואנרגיות שלא נגמרות, מוקפת תמיד בחברות והן נמשכות אליך, אל כל הטוב שאת מקרינה ובשפע, מצד שני את כמהה למקום משלך, שלא תלוי במשוב ובתגובות של אחרים, שלא אכפת לו אם אוהבים אותו אם לא. מין נקודה ארכימדית שתעניק לך את איזון ושלוה פנימית עמוקה, שמוזנת מתוכך פנימה, נקיה מרעשים ובלגן.

מצד אחד החברה נותנת לך המון: ביטוי והערכה ומשיכה ואולי גם הערצה, מצד שני, עמוק בתוכך את לא מסופקת.

אז בשביל מה? האם זה שווה?

הלואי היה אפשר לקחת את הצדדים הטובים של קשרי החברה, ולהתעלם מהשלילי ומהמכביד. אבל את מבינה שזה לא חד צדדי, שלהשתייכות יש מחירים. שבהיותנו תלויים באחרים אנו מרוויחים המון – אבל מקריבים באופן כלשהו את חרותנו.

הרמב"ם קובע, שטבעו של אדם להמשך אחר שכניו וחבריו, ולכן ראוי לו לחפש לו חברה טובה התואמת את ערכיו. המשיכה וההשפעה הם טבע אנושי. אנחנו זקוקים לחברה, פורחים בחברה, מוזנים ממנה. כל ההתפתחות שלנו, כל מה שאנחנו יודעים על עצמנו – אנחנו יודעים דרך אחרים.

האחר הוא המראה שלנו. אין התפתחות אישית ללא זולת. השני משקף אותנו, מדגיש דברים טובים שהוא רואה בנו, מחזיר לנו בכעס או בהתרחקות על דברים לא נעימים בתוכנו. עם עצמנו – אנחנו מסתדרים יופי. מול עצמנו אין שום בעיה. הבעיה מתחילה כשאחרים נכנסים לתמונה. שם עולים הרגלים מעצבנים שלנו, מידות שעבדנו עליהן או לא עבדנו, נתינה, סבלנות, נרגנות וכו' וכו'.

להיות עם עצמך בלבד בטוב – זה לא אפשרי. כמה שגרוע עם האחרים, עם עצמך לבד עוד יותר גרוע. הבדידות, חוסר הצורך להתפתח הם מוות לנפש. לא טוב היות האדם לבדו.

אנחנו זקוקים למרחב אישי, עצמאות וביטוי, אבל גם לקשרים חברתיים מספקים, צריכים לקבל וזקוקים לתת מעצמנו לזולת.

הפסיכולוגיה הקלאסית הפרוידיאנית דיברה על האינדיווידום, על התפתחות של האדם בתור ישות אוטונומית. ככל שהתרחב המחקר והדברים התפתחו, לתפיסה הזו קמו עוררין. הפסיכולוגיה המודרנית טוענת כיום: אין דבר כזה אדם לעצמו, כולנו פועלים בתוך הקשר חברתי. כולנו זקוקים לאחרים, מגדירים את עצמנו דרך אחרים, חיים, מלבלבים ומתפתחים דרך הקשר עם האחרים.

לאדם יש צורך נפשי עמוק לחלוק את הרגשות, המחשבות, החוויות, להיות במערכת יחסים.

כולנו היינו בסרטים האלה. כולנו חוינו אמון ואכזבה, למדנו מזה משהו על טבע האדם, על האחר ועל עצמנו. למדנו לזהות אנשים שניתן לתת בהם אמון, למדנו דפוסים בעייתיים של עצמנו, מה מושך אותנו ולמה, למדנו את הגבולות שלנו ושל אחרים, מתי אנחנו חודרניים מדי, מתי אנחנו בישניים מדי, מתי חשבנו שאחרים לא מעוניינים או שדעתם עלינו לא חיובית והתברר לנו ההפך, ומתי האחרים נתנו את הרושם שאנחנו רצויים ובסוף התברר שלא, אבל הסימנים היו שם לפני השטח. ואנחנו לומדים לבאות… אינטליגנציה בין אישית היא ענין נרכש,

אז בואי נבחן מה היה לנו שם, בקשרי החברה המאכזבים שלך:

האכזבות אומרות משהו על עצמך, על יכולתך לתת אמון, על הציפיות שלך מהזולת – שימלא צרכים עמוקים שלך, או שיהיה עבורך בתפקידים שאת מועידה לו. היא מספרת לך על חסרים שלך, שזקוקים למילוי ולהבנה.

מה גרם לאכזבה? מה היה שם? מה קרה?

כשאני כותבת לך תשובה, אני מנסה לזהות מי את, מה הצורך שלך, מה הפצע, איך הייתי תופסת אותך לו היית בקרבתי. אולי האנרגיה שלך מציפה אחרים, אולי כשאת יכולה עוד ועוד, לאחרים כבר נגמרת הבטריה. אלו דברים שצריך ללמוד. להיות קשובים. אנשים אינם רעים בדרך כלל, אבל הם עשויים להתעייף. אנשים עם אנרגיות גבוהות הם לא פעם אנשים עם צרכים גבוהים גם כן. מי שנותן המון – צריך גם לקבל המון. העוצמות שלו גבוהות. משהו צריך להזין את האנרגיות האלה. אלה אנשים חברותיים, מסמר החברה, אהובים, נערצים, מקרינים על סביבתם, מניעים את הגלגלים. בזכותם אנחנו יוצאים מארועים חברתיים או משיחת רעים ומרגישים מתודלקים. אבל מי מזין אותם? מה נותן להם כוחות? אין ספק שהם זקוקים להרבה.

למדי להזין את עצמך, לא לצפות מאחרים למלא אותך. אמא שלא מבינה אותך – זה משפיע ועוד איך. לפעמים דמות האם שהופנמה אינה מזינה ואינה מטעינה. ואז צריך לחפש את זה בחוץ. הבעיה בדמויות מחוצה לנו היא, שהן אינן מופנמות. אנחנו זקוקים לתדלוק מתמיד מהן או מאחרות, המנגנון הנפשי שלנו בנוי על כך שהתדלוק הרגשי שלנו מוזן בעיקר מדמויות מיטיבות שהפנמנו, והקשיים הכי גדולים שלנו נובעים מקולות הרסניים שהפנמנו גם כן, אבל ה'מעמד' הזה שמור לדמויות מוקדמות בילדות, לאבא, לאמא, לדמויות משמעותיות אחרות שליוו את ילדותנו המוקדמת. הדמויות האחרות שאנחנו מכירים בהמשך החיים – לא ממלאות את המקום הזה. מה אפשר לעשות, ככה אנחנו בנויים. ואפילו אם זכינו להורות מיטיבה, היא אף פעם, למעט כמה מקרים יוצאי דופן, אינה מושלמת. תמיד יישארו בנו חלקים שרעבים להבנה להכלה, ליחס, מקום שההורים לא ידעו להכיר ולרַצות.

אולם, משום שאנחנו כבר לא ילדים קטנים, בשלב מסוים, לא נוכל לצפות לקבל את כל ההבנה וההכלה שאנו זקוקים להן, זוהי משאלה אוטופית שאין סיכוי שתתמלא. אנחנו כבר לא ילדים והצרכים שלנו גדולים מדי. במקום זה עלינו להשתדל לכונן יחסים בריאים עם זולתנו, בגבולות היכולת שלנו ושלהם. ולעזור לעצמנו להתמלא מבפנים. אין פירושו של דבר שאנחנו מוותרים על הקשרים, אכזבה היא תמיד הצד השני של הציפיה. כלומר, אכזבה מעידה שהיתה פה ציפיה לא ממומשת. והציפיה הזו תמשיך להציק לך. משום כך הדבר הנכון הוא לטפל בשורש הדברים.

לא לצפות אין פירושו להסתגר בכאב ובזעף, אלא לכונן קשרים שיש בהם איזון בין קבלה לנתינה, ושמותאמים הן לי והן לאחרים. הסתגרות מנציחה את הבדידות ואת הכאב, היא לא תפתור לך את הבעיה. ולא, אין דרך להפטר מהצורך הזה. תראי כמה הוא חזק אצלך. אלה שמנפנפים ביכולת שלהם לא להזדקק לאחרים – אם תבדקי היטב תראי שהצורך הזה מתמלא אצלם בגלל קשרים קרובים טובים מאוד, כמו בן זוג תומך או הורות מיטיבה במיוחד. הם לא 'יכולים יותר' אלא פשוט 'מקבלים יותר'. קל יותר 'לא להצטרך' משהו שיש לנו בשפע.

בואי קודם כל נקבל את זה שאנו זקוקים זה לזה.

גם האחרים זקוקים לנו, ונראה שאת יכולה להעניק מטובך לאחרים, להרעיף, לשמח, לתת תחושה של להיות עם הזולת. זו מתנה נדירה, שהרבה מקנאים בה.

כעת, נבחן את תחושת האכזבה הקשה שלך מאחרים. עשויות להיות לה שתי סיבות עיקריות:

האם בחרתי באנשים הלא נכונים לתת בהם אמון, ולמה? מה אני מחפשת בחברות, ולמה חשבתי שאנשים מסוימים אלה ימלאו לי את הצורך הזה?

או – האם הציפיה שלי היתה לא ריאלית? האם אני מצפה מאחרים להיות לי אנשי סוד, או דמויות הוריות, להיות לצדי בכל עת וכד'?

ברוב המקרים, הסיפור הוא שלנו. אנחנו המוקד ולא האחרים. אל תנפצי את המראה הזאת, הניחי לה לספר לך על עצמך, לעשות את השרות שלה במלואו.

אני מעלה כאן כמה אפשרויות, שיתכן שהן נכונות עבורך ויתכן שלא – אולם שוה לבדוק אותן אחת אחת, ולראות אם הדברים פוגשים אותך במקום כלשהו, ואם כן, איך וכמה.

האם יתכן, שבשל האנרגיות הגבוהות שלך, את מתעייפת הרבה אחרי שאחרים כבר פרשו? יתכן שמה שמתאים לך לא מתאים לאחרים? אולי העודף הרגשי שלך מאיים עליהם לפעמים. זו שאלה של מינונים. קשרי גומלין הם ענין הדדי, וזקוקים לכוונון מדויק.

ואולי את בוחרת אנשים כאלה שאת חושבת שיוכלו להיות הכלי המכיל שלך, אבל באמת הם אינם מסוגלים לעשות זאת מעבר למידה מסוימת ואת נוכחת בכאב שהם מתחמקים ממפגש אתך, או לא מרימים טלפון וכד'. כשהם פונים לך עורף את מתאכזבת ונפגעת, ובצדק. אבל אולי הם התלהבו והוקסמו מאישיותך הכובשת, אבל אחרי זמן מה חשו שאינם יכולים לתת לך מה שאת זקוקה לו וחתכו הצדה. ואולי הם אף רמזו לך על הקושי שלהם, אולם משום שהמבנה שלך שונה, ואת חווה דברים באופן עוצמתי יותר, לא קלטת את הרמז הדק, והם נאלצו לעשות זאת יותר חזק, ויותר חזק פירושו פוגעני יותר.

אינני יודעת מה היה שם, שווה לבדוק כדי ללמוד על עצמך ולהתנהל טוב ויעיל יותר בסיטואציות דומות.

אולי את זקוקה למישהו שיכיל אותך ויעזור לך להחזיק ולהכיל את עצמך. אם את מרגישה שדברים חוזרים פעם אחר פעם – שווה לברר את הדברים מול אדם מבין, או אשת מקצוע סבלנית, שתעזור לך לפענח את 'תמונת המראה' שאת מגלה אצל אחרים וללמוד להתמלא מתוכך במקום לבקש את המילוי הזה מאחרים.

עשי את הברור הזה מול עצמך, היי אמיצה וכנה כפי שאת יודעת להיות. אם יש לך חברה שאת סומכת על כנותה ועל נאמנותה – בקשי ממנה לעזור לך במסע הזה. לשקף לך איך את נתפסת בעיני אחרים. אל תשברי את המראה הזו – היא תהיה החברה הכי טובה שלך בדרך לגדילה ולצמיחה, לסיפוק ולאושר.

מאחלת לך הרבה טוב, ושתמשיכי לעשות טוב לעולם.

אני כאן להמשך יעוץ והכוונה, אם תרצי.

אורית

[email protected]