שלום לך, יקרה

קראתי את השאלה שלך בכל לב, והזעקה שלך מהדהדת מסוף העולם ועד סופו, איזה געגוע אמיתי! איזה רצון וכיסופים! לקלף את הקליפות והשכבות ולהתקרב לה'. מה שנשאר מהאלול שלי ודאי יהיה 'מבקש' יותר בזכותך. (הנה זכות עצומה לבא עימה ליום הדין..) את לא מוותרת על עצמך ובאה עם דיבור אמיתי וכנה. וכבר אני בטוחה כי ההתבוננות האמיצה שלך בעצמך היא היא כבר הפתח, הרבה יותר מחודו של מחט, למלכו של עולם.

ואני יכולה לספר לך שאת השאלה הזו שמעתי מיותר מדי אנשים סביב, שהולכים ותוהים מה עם אלול שלי. איפה אני ואיפה הסביבה שלי. למה הלב שלי סגור. למה אני עושה הכל חוץ מלהתקרב. מזה, עוד יורדת. ולאן הגעתי… ויש תשובה, שאותה אני עונה גם לעצמי.

את מתארת תקופה של ריחוק מה', כשמבפנים חשוך ומנותק. המצב הזה נקרא בספרים מוחין דקטנות. אין חיבור, אין רגש, הכל כבד, לא מוצאים טעם בעולם רוחני. והיובש הזה הוא כר לעשבי בר, רצונות לא מתוקנים, תאוות וכו'. וזה מבהיל אותך, בגיל כזה רגיש, איך יכול להיות שהגעת למצב כזה… ואני רוצה להגיד לך, וואו, איזה בת מדהימה של ה', שעם הכל, ולמרות הכל, מחזיקה חזק בקרנות המזבח, מתפללת שחרית גם כשהלב סגור, בוחרת כל יום מחדש בטוב, לא חותכת, שומרת על גבולות בלבוש, מכשירה את הפלא… את לא עוזבת ידיים גם כשהכל כבד כל כך. איזה יהלומים את מביאה איתך ליום המלכת ה', כתר מלוכה! ותגידי איך, נו באמת, הרי אני כולי מלאה ברצונות רעים, תאוות הכל קשה, סגור, רפה? אבל האמת, שדווקא זה הנותן! כל כך קשה ועם כל מה שסובב אותך את חוצבת בתוכך כח להמשיך הלאה. איזה יקר זה לפני ה'.

יודעי דבר מלמדים אותנו שתקופה של קטנות היא דווקא הכנה לבניית קומה נוספת. מדרגה גדולה יותר. בוגרת יותר. פנימית ורצונית יותר. הבירור שבא בעקבות ערעור היסודות הוא הזדמנות לאדם לעלות דרגה, ולגלות יותר רצון בעבודת ה'. וזה בדיוק מה שאת עושה בשאלה שלך, בירור פנימי של המקום שלך שיכול להיות מנוף לגילוי רצון ה' גבוה יותר.

ומה עם כל החברות שלך? איך הם כאלה רוחניות ואת לא? (אגב, מי אמר לך??) זה מעורר קנאה כאן, בעיני בשר, אבל יש אמת אחרת. כתוב שעוברים לפני ה' בראש השנה כבני מרון, אחד אחד. וזה מגלה יסוד אמיתי, הקב"ה רוצה אותך לבד. את מה שאת מביאה לפניו. יש לך עבודת ה' ייחודית ופרטית, השביל שהוא רק שלך. עם קימה אחת על שבע נפילות והתיקונים הייחודיים שאת מתקנת בעולם. אולי שביל שנועד לגילוי רצון חזק יותר פנימי יותר, אישי יותר, עבודה של לב נשבר?

את מתארת אכזבה מעצמך על הרצונות הלא מתוקנים שאת מגלה בעצמך, על כך שאת מרגישה לא 'טובה' מבפנים. ואת רוצה להרגיש את החלק אלוק ממעל. בשביל זה חשוב שנבין מי אנחנו באמת.

ספר התניא כותב שיש שני כוחות באדם, הנפש הבהמית והנפש האלוקית. האני האמיתי שלך הוא חלק אלוק ממעל, כמו שכתבת, הנשמה שלך שחוצבה מהאור האין סוף, מ"עולם התענוג". ומאז היא רק משתוקקת להיות מחוברת עם שורשה ומחפשת את התענוג האינסופי הזה שנמצא רק בקשר עם הבורא.

לעומת זה, הנפש הבהמית מושכת למטה אל תענוגות חומריים, מתוך רצון לקבל בלי לתת מאומה מעצמנו. זהו חיפוש אחר מילוי בבורות ריקים, שמטרתו לקבל תחושת תענוג הגוף בצורה מהירה. הנפש הבהמית היא מקור התאוות והרצונות הלא מתוקנים והלא מרוסנים.

כלומר, יש סוס (הגוף, הנפש הבהמית) ויש רוכב (הנשמה). את, יקרה, את לא הסוס. את הרוכב. נשמע מהמכתב שלך שאת רוכבת שיודעת מה המטרה , אחת שלא רוצה לתת לסוס להשתולל ולעשות מה בראש שלו, אלא שהרצונות של הסוס נדמים לה כרצונותיו של הרוכב. ופה צריכה להיות ההפרדה. יש רצונות של סוס, אבל את היא הרוכב. כשהרוכב קצת חלש, הסוס מתחיל לקחת שליטה. צריך לחזק את הרוכב, תהילים, צדקה, אמונה, אולי קביעות קטנה ממש של לימוד כמו חומש או פרקי אבות. והרבה שמחה פשוטה במי שאת , מתוך הכרה בנצחונות שלך ,כמו זה שאת ממשיכה להתלבש בצורה שמכבדת אותך(את יודעת איזה זכות זו על אף מה שמתבלגן לך בלב?), את הכשרת את הפלאפון! זה קריעת ים!, את שולחת שאלה לאקשיבה, את מחפשת מוצא, את רוצה כל כך רוצה לכוון בתפילה לדבר עם ה', את מנסה. אל תתעסקי במה שאין בך כרגע, פשוט קחי זמן ותתחילי להודות על הטוב שיש בך, ויש בך המון. אזמרה לה' בעודי – בעוד טוב שיש בי. ובוודאי שהבלבול והעצב יברח מאור השכינה שתמשכי על נשמתך, והגעת ליעד.

{{

כן חשוב שנדע, יש ענין במילוי מאוזן ונכון של צרכי הנפש הבהמית , אך לא על חשבון הנפש האלוקית, אלא כעזר לה. הבורא בצד שלנו, הוא טבע בנו את כל מה שיש בנו ורוצה שנהנה בחיינו, אך הנאה בלא היזק. והתורה נותנת לנו את המינונים הנכונים. כל איסור תורה פירושו שבמקום הזה המילוי של הנפש הבהמית לא נכון לנו ואין לו קיום, וכלי ההנאה שלך מתחספסים ומתרסקים. התורה זה המדריך להנאה מאוזנת. ואם נפנים את זה, לא נרגיש שכל ההנאות הם בחוץ ואנחנו נותרנו רק עם העול.. אנחנו לא צריכים להתכחש לעובדה הנראית לעין שיש הנאות בחוץ, אנחנו פשוט סומכות על הקב"ה שאם נהנה כך מהחיים זה מתקיים, נהנה מהאוכל, מהיופי, מהקידמה, אבל אם זה יהיה במידה לא מאוזנת , או לא במקום, אז זה מחורר את הכלי וכל הזמן נחפש מילוי נוסף. יש לך רצונות ותאוות וכחות שמבהילים אותך ומקורם מהנפש הבהמית. אבל כבודם במקומם מונח בזמן ובמקום המיועדים להן ע"פ התורה שאז הם כלי שרת לנפש האלוקית.

לדוגמא, את מתארת שאת מתחברת לגוף שלך. וזה כל כך יפה! הגוף שלך כל כך חשוב שיש פרקים שלמים בחז"ל איך לשמור עליו נכון. בבריאות, בכיסוי, בכבוד. את מכבדת אותו כשאת מכסה אותו, את מכבדת את עצמך. זה לא כי הגוף הוא חטא ובושה, זה לא כתם שמכסים אותו, זה יהלום ששומרים עליו. ובעז"ה בקרוב תבני בית, לשכינה, ואת מייחדת את הגוף שלך למיועד לך היחידי , שידאג לך וירצה להיטיב לך. שם לרצון הזה שלך יש מקום חשוב מאד. כן, זו התמודדות לאזן את הרצונות, לשמור ולהגשים אותם במקומם ובזמנם, אבל הרצונות שלך כל כך בריאים, אנושיים, רצונות אלוקיים טובים ויגיעו לידי סיפוקם בעזרת ה' מתוך כבוד ושמחה, באופן של אושר לאורך זמן , במקום שיתפרצו כמו קיטור אל החלל. הרי קיטור שמחובר לצנרת הנכונה יכול לזיז מנוע גדול, ולפעול פעולות אדירות. לא חבל על האנרגיה?

}}

ואחרי שהבנו את זה נבין מהו אלול, אלול ששמענו עליו כל כך הרבה ויש מקום להתבונן בו מנקודת מבט חדשה.

בעצם, השאלה שלך היא עצמה בדיוק תמצית האלוליות, הרצון החזק יחד עם הלב השבור. זה בדיוק המצב שמאפשר צמיחה. מי שחושבת שהיא שלימה, היא חיה בסרט שהיא יש בה משהו. כי לפני השלב של תיקון המעשים יש את לשוב להיות עם ה'. אמנם, תיקון המעשים זה תנאי מוכרח בתשובה, אבל מהות התשובה האמיתית זה לשוב להיות עם ה' יתברך. וכן, אחרי זה אומרים לאדם, אתה שב אל ה' בכל ליבך אבל יש עליך לכלוכים, אז לך תנקה אותם, תשתנה\ ותהיה רציני אבל העיקר והמהות של אלול, של התשובה, זה לחיות עם ה'. להיזכר שיש סוס ויש רוכב, לתת כח לרוכב, ולגלות את כח הנשמה האלוקית שלך. וזה, זה באמת לא סיפור ככ גדול.. להיות בכיוון, זה העיקר.

תביני, הקדוש ברוך הוא לא מחפש אותך בפינה, והוא לא השוטר עם המקל שרוצה למצוא איפה את לא טובה. זה לא האלקים שלנו. ה' מאוהב בך, כן כן. איך שאת. את יקרה לו מאד, ברחמים גדולים הוא מחכה ומצפה מתי כבר נדפוק על פתחו, נדפוק בלי לברוח, ולתת יד לדופקים על דלתו בתשובה. וכי יש תשובה גדולה מהשאלה שלך? כמה רצון כנה ואמיתי לעשות את רצון ה'. לחיות עם ה'. זה פתח צר שאת יכולה לפתוח לאולם. הבנה חדשה בעומק של אלול משנה את החשיבה ופותחת את הלב. בשבוע שנותר, תקדישי את הזמן הזה לחזק את הנפש האלוקית. להתנער מהרצונות הלא מתוקנים ולהגיד לעצמך: האני האמיתי שלי רוצה אלוקות. ולתת קצת כח לרוכב הזה, עם אמירת תהילים קבועה, גם כשלא בא באמת . צדיקים אמרו שתהלים זה כמו ליפה, סקוטש חזק לנשמה, מנקה טוב טוב .

להיות בשמחה. מיד כשמחליטים כי אנו של ה' יתברך, זה בעצם שמחה גדולה . ולא ליפול לעצבות מהעבירות. אם אנחנו בעצבות זה כי אנחנו חושבת שתשובה זה להיות שלם במעשים וזה גורם לכבדות ולחוסר סיפוק כי זה בהרגשה למעלה מהיכולת שלנו. צריך לתקן ולהתנהג כראוי וכל אחד לפי המדריגה שלו. הקב"ה לא מוותר חלילה, ויש משפט על כל מעשה, אבל כשאדם שב אל ה', מאהבה, כלומר מחליט לחיות עם ה' עם קשר לה' והוא מתחרט על הזמנים שהוא רחוק, ושב להתחיל לחיות נכון , אז כבר מראה לה' שהוא חוזר אליו באמת, אז ה' מוחל לו וכל הקורות שמכבידות על הנפש בלי יכולת לזוז, הופכות למדורה אחת גדולה.

תודה לך, תודה שאפשרת לי הזדמנות לענות לך, לברר את הדברים החשובים האלו והשייכים לכולנו. את לא לבד, וגן עדן יש גם פה.

מאחלת לך אלול שמח, קרוב ואוהב.

שיפתחו לפנייך השמיים,

ויפתח הלב.

ותזכי לשנה טובה ומתוקה

כתיבה וחתימה טובה בספרן של צדיקות,

כמו שאת באמת.

תמר ש.