שלום לך
קראתי את המילים שלך, והתפעלתי מהלב הרגיש שפועם בך. ניכר שאכפת לך באמת, ואת כואבת את כאבם של האוכלוסיה הכי חסרת ישע וחסרת קול בעולמנו, התינוקות והילדים.
אני מקווה שברור לך שחוסר האדישות שלך לסבל שלהם הוא לא בעיה שצריך לפתור, אלא עדות ללב חי, בריא ומלא חמלה, ותרשי לי להניח שלא היית רוצה לכבות את הרגישות הזו.
מתוך דבריך אני מבינה שהדבר שאת מבקשת הוא ללמוד איך לחיות עם הרגישות הזו בלי שהיא תטלטל ותערער אותך בכזו עוצמה ברמה האמונית ובלי לקרוס ברמה הנפשית.
כשקיבלתי את השאלה שלך, מיד 'חטפתי' אותה לעצמי ללא התלבטות.
חששתי שהנטיה הטבעית של הרבה אנשים שיקראו את המילים הנוקבות שלך תהיה לערער על ההיקף או העוצמה של התופעה של הסבל של ילדים. כמוך, גם אני מכירה את כל המשפטים שנועדו לטשטש את המציאות הכואבת שאת מתארת: 'זה בריא, ככה מתחשלים לחיים האמיתיים', 'הם לא מבינים ושוכחים הכל', ואפילו: 'הם בודקים גבולות או עושים מניפולציות כדי לתמרן אותנו'.
אז רציתי קודם כל להצטרף אליך באופן אישי ולזעוק יחד איתך: כן, ילדים נולדים למציאות קשוחה.
ובלי להיכנס לדיון אם מצבם טוב מבעבר ובאיזה היבטים אורח החיים המודרני מיטיב איתם ובאיזה מזיק להם, אין ספק שגם מתחת למלמלות הרכות והשמיכות הפרוותיות והיוקרתיות שאנחנו עוטפים בהם את ילדינו יש מציאות לא פשוטה בכלל. אנחנו חיים בתרבות שמנרמלת גידול ילדים ללא נוכחות הורית משמעותית אפילו שזה כנגד כל האינסטינקטים ההיקשרותיים שלנו (ההורים עצמם הם גם קורבנות של העומס של מרוץ החיים).
זה נחשב תקין לנטוש לשעות ארוכות עולל בן כמה חודשים, זה בסדר להתעלם מצרכים רגשיים ולספק תחליפי מזון, תחליפי מגע אנושי ותחליפי קשר עין.
לצערי גם בגילאים גדולים יותר המצב לא משתפר.
זה קביל להשתמש בצעקות, באיומים, בניתוקים ובפרידות רגשיות כדי לעודד התנהגויות רצויות ('הוא ילמד שאם הוא מרביץ מתרחקים ממנו').
וכל זה כשאנחנו מדברות על המקרים הנורמטיביים שילד גדל אצל הוריו, ולא נתון תחת מחלות, התעללויות או אסונות קיצוניים (שלצערנו גם הם לא פוסחים על הנשמות הקטנטנות הללו).
ועכשיו, אחרי שהישרנו מבט אל המציאות המרה, והזדעזענו יחד מהמצב, רציתי להסב את תשומת ליבך לכך שבין השורות של דברייך עולות שתי זעקות שמופנות לשתי כתובות שונות:
הזעקה האחת נובעת מהטלטלה האמונית שאת חווה והיא מופנית כלפי מעלה, אל אלוקים, והזעקה השנייה מגיעה מהסערה הנפשית והזעזוע שלך, והיא מופנית כאן למטה, כלפי המבוגרים האחראיים והחברה.
לגבי החלק האמוני, אני מציעה למסגר את השאלה שלך כחלק משאלה עמוקה, רחבה ועתיקת יומין: שאלת הסבל בעולם. איך אלוקים שאנו מאמינים שהוא טוב ורחמן, מאפשר סבל וזוועות ביצירי כפיו? הרי גם אנחנו, הילדים המבוגרים, את אני וכולנו, ילדים שלו ולעתים קרובות אנחנו ניצבים חסרי אונים מול הסבל שיש בעולם. הזעקה שלך, "למה אלוקים?", מהדהדת בעולמנו כבר שנים ארוכות ויכולה להצטרף לזעקה של משה רבנו (לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה), של הנביאים (כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי בְּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה), של איוב (לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר, וְחַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁ), של היהודים בשואה, ושל כל אדם מאמין שחווה סבל משמעותי.
יש הרבה תשובות באתר 'אקשיבה' שעוסקות בסוגיה של הסבל בעולם ובדרכי התמודדות אמוניות. חלקן מדברות על צמיחה שיכולה לנבוע דווקא מתוך נסיונות, אחרות מציעות שכרגע אמנם איננו רואים את פשר הסבל, אך אנו יכולים לנסות ליצוק לתוכו משמעות, או להמתין שהמשמעות תתגלה למפרע בהמשך (או בעולם הבא); ויש גישות שמסבירות שאלוקים, שרואה את המציאות מעבר לפרספקטיבה הצרה שלנו, יודע שבטווח הארוך המצב משרת את טובתנו או מטרה נעלה עבור העולם. הרבה מהתשובות הללו חכמות וחשובות, וכדאי מאוד לקרוא וללמוד אותן לעומק.
אבל הנטיה האישית שלי כשאני פוגשת שאלה עמוקה ועתיקה כל כך, בטח ובטח כשמדובר בזעקה של ממש, היא קודם כל לעצור ולכבד אותה.
להבין שהשאלה הזו כנראה ניצחית, ועם כל התשובות המעולות, היא כנראה תשאר גם אחריהן, מובנית כחלק בלתי נפרד מהמערכת הזו שנקראת 'העולם הזה'.
אני יודעת, זה קשה ולא תמיד מקובל לענות על שאלות אמוניות באמירה של 'אין לנו תשובה מוחלטת'. יש כאלה שה'אין תשובה' פוגש אותם ברמה שטחית ואולי אף מביא אותם לזלזול או כפירה, אבל האמת היא שבעומק הדברים, אין מהלך יותר אמוני (ואפילו מנחם!) יותר מאשר לנשום עמוק ולקבל בהכנעה ובענווה את העובדה שאנחנו פשוט לא מבינים את התמונה השלימה של המציאות. להשלים עם כך שהמבט שלנו חלקי ומוגבל, ולהפנים שכבני אדם קרוצי חומר, אין לנו יכולת אמיתית להבין עד תום את הנהגת ה' בעולם. הרי אם אלוקים היה פועל תמיד לפי ההיגיון שלנו, הוא לא היה שונה ממנו ולא מעלינו. 'אילו ידעתיו – הייתיו'.
אז כן, אנחנו מסתכלים על הסבל בלבן של העיניים כמו שעשו אבותינו ואבות אבותינו לדורי דורות, ומבינים את מגבלותינו. ופה מתחבר בדיוק הנושא שכואב לך כל כך: כשם שתינוק עדיין לא מבין את העולם ותלוי לחלוטין במבוגר שרואה תמונה רחבה יותר של מצבו, כך אנחנו, כתינוקות חסרי הבנה מול מציאות הסבל בעולם, נשענים על בורא עולם. אנו נושאים אליו עיניים בתקווה שהוא קשוב לכאבים שלנו, אבל במקביל רואה גם את טובתנו השלמה והגדולה.
מנסיוני, שאלות כל כך בוערות על סבל ואמונה אינן מגיעות רק מחקירה שכלית קרה, אלא יושבות על מקום אישי מאוד בלב. לכן אני מזמינה אותך לבדוק בעדינות בינך לבין עצמך: איזה פחד או כאב פרטי מתעוררים בך כשאת פוגשת ילדים שסובלים? האם יש בך מקום אישי שזקוק לנחמה ולריפוי? כדאי לנסות ולדייק מהו מקור הרגישות העצומה שלך דווקא לסבל של ילדים.
האם את חווה את עצמך כמי שסבלה בינקות ובילדות? האם את חוששת על הסביבה שהילדים שלך גדלים או עתידים לגדול לתוכה?
לפעמים, זעזוע עמוק כל כך קשור לחרדה טבעית של אמא שמסתכלת על הילדים שלה ורוצה בכל נפשה לגונן עליהם מכל רע. ולפעמים, כשכואב לנו כל כך על ילד אחר, זה בעצם הילד או הילדה הפנימיים שבתוכנו. אולי ישנן חוויות מוקדמות מהילדות שלך שעדיין נושאות כאב, ומבקשות עכשיו הגנה, הסבר וחיבוק?
לצד ההתמודדות האמונית, אם נתבונן על רוב הדוגמאות שהבאת בשאלתך: הלחץ, חוסר הפניות, ההורים שטרודים בטלפונים, וחוסר הרגישות של גננות, נראה שיש כאן משהו אחר: לא אסונות שנפלו על הילד משמים, אלא סבל שהוא תוצאת הבחירה החופשית של בני האדם. בעולם המודרני, כפי שתיארת כל כך במדויק, ישנם אתגרים עצומים: תחרותיות, עומס, הסחות דעת ושחיקה שלעיתים גורמים לאנשים לאבד את הרגישות הבסיסית ביותר. הקב"ה מגן על התינוקות בדרכים שאנחנו לא תמיד רואים, אבל הוא גם משאיר את הבמה לבני האדם לפעול ולבחור. כשאדם בוחר לנהוג באנוכיות או בחוסר אחריות כלפי חסר ישע, הוא משתמש בבחירה החופשית שלו לרעה. הכאב שאת מרגישה הוא הכאב על העולם הלא מתוקן שבו אנו חיים; עולם שמחכה שאנחנו, בני האדם, נתקן אותו. ואכן, משמח לראות שאנחנו כבר רואים ניצנים של התיקון הזה. ברוך ה' יש היום הרבה יותר מודעות, קורסים והדרכות שמדברים על הורות רכה וקשובה לצרכים ומחזירים את הקשר בין ההורה לילד למרכז.
לגבי הקושי האמוני, הצעתי לך להרפות מכל מאמץ, ולקבל בהכנעה ובענווה את חוסר ההבנה וחוסר האונים שלנו מול תעלומת הסבל.
אבל לגבי הטלטלה שאת חווה מול מקרים של הזנחה ואטימות מצד מבוגרים כלפי ילדים הייתי רוצה להציע כיוון הפוך. שם אנחנו שואלים: מה עושים עם הסבל? איננו יכולים לנהל את החשבונות של בורא עולם או למנוע את כל הסבל שקיים, אך במקביל להשלמה האמונית, אפשר וראוי לפעול כדי לצמצם אותו. אנחנו יכולים לקחת את הכאב הפולח הזה, ולהפוך אותו למנוע של חסד. אולי הכאב שלך הוא קריאת כיוון שמזמינה אותך להוסיף אור. האם היית רוצה לפעול באופן כלשהו לשיפור היחס כלפי ילדים? כמו שאמרת, זה לא ריאלי שתאספי אלייך את כל התינוקות הסובלים ו'תצילי' אותם מהעולם, אבל אני בטוחה שיש מעגלים של עשייה והשפעה שדרכם תוכלי לשפר מעט את עולמם של ילדים, אם במעגלים של המשפחה הקרובה, ואם במעגלי השפעה רחבים יותר.
3 נקודות קטנות לסיום:
- שמרי על הנפש שלך (את לא חייבת לדעת הכל) – ניחנת ברגישות גבוהה מאוד לאבסורד ולכאב של ילדים בעולם. דווקא בגלל זה, חובה עלייך לשמור על הנפש שלך מפני הצפה של מידע שאין לך שום שליטה עליו. שמיעת סיפורים מזעזעים או מעקב אחרי חדשות קשות לא עוזרת לאף ילד אי שם, אבל הם בוודאות פוגעים בך, מוציאים אותך מאיזון ושואבים ממך את שמחת החיים. קחי אחריות על מה שנכנס אלייך לנפש. הרשי לעצמך להימנע באופן אקטיבי משמיעה או קריאה של סיפורי התעללות וסבל. מותר לך לסנן.
- תעלי את הדאגה לתפילה – בפעמים שבהן את בכל זאת נחשפת למידע קשה ונתקלת במחשבה מטרידה על ילד סובל, במקום לשקוע ב'לופ' של פחדים וחרדות סביב מה שהוא עובר, את יכולה לתעל את המחשבה לפעולה רוחנית. אמרי פרק תהילים, או פשוט בקשי מהשם שישלח הגנה ושמירה על הילד הזה, ושייתן בלב המבוגרים שמטפלים בו רגישות ואהבה. התפילה לוקחת את משא הדאגה מהכתפיים הצרות שלנו, ומעבירה אותו אל מי שבאמת יכול לשאת אותו ולשנות את המצב.
- בחרי איזה שדר להעביר הלאה – עם כל זה שהצטרפתי לזעזוע שלך מהסבל של, אני רוצה לסייג מעט את דברי לקראת סיום. כדאי לזכור שחוסן וכוח לא נבנים בסביבה סטרילית. אם תחשבי על רגעים בחיים שבהם חווית צמיחה משמעותית, האם זה קרה בחלל ריק כשהיית עטופה ומוגנת מכל משמר, או דווקא בעקבות התמודדות? אנחנו מגלים את הכוחות שלנו וצומחים דווקא כשהחיים נותנים לנו מהלומה. כמובן שצריך להיזהר עם זה מאוד; ילדים הם רכים, והגבול שעובר בין 'לחשל' ילד לבין לשבור אותו הוא לעיתים דק, וכמובן שלא נחפש הזדמנויות יזומות לחשל אותם. ועדיין, כדאי לשאול את עצמך איזה מסר היית רוצה לשדר לילדים שבסביבתך: האם היית רוצה שיגדלו בתחושה שהם יצורים שבריריים בעולם פוגעני, ושהמבוגרים שסביבם מסוכנים ולא ראויים לאמון? או שהיית מעדיפה לשדר להם: אתם יצורים רכים ורגישים, והגעתם לעולם טוב שיש בו התמודדות תמידית. לא תמיד קל פה, אבל יש לכם כוח פנימי עצום, ורוב המבוגרים שסביבכם הם טובים וראויים לאמון.
אני מקווה שהמילים הללו יתנו מעט כיוון ומזור ללב הרגיש שלך, ומתפללת יחד איתך לימים שבהם המבוגרים שבחברה שלנו יהיו ראויים לתלות ולאמון שילדים מעניקים לנו, ושהחיבור ביננו לעולמות הפנימיים שלהם יהיה תמיד פתוח.
מעריכה מאוד,
חני ר
דלג לתוכן
