כותבת יקרה וחשובה מאוד,

שלום וברכה!

קודם כל, אני רוצה לומר כמה שחשוב לי לקרוא וכמה טוב שאת מבטאת את המחשבות והרגשות שלך, בדיוק וברהיטות כאלו.

ממה שאני מבינה, זה נשמע שאת חווה מאבק פנימי מאוד אינטנסיבי ומורכב, שמערב המון חיפוש אחר תשובות, ספקות שלא עוזבים ושחיקה נפשית שלא נגמרת. אין ספק שהתחושות שאת מתארת הן מאוד כואבות ומעייפות, ואני כאן כדי להקשיב לך ולנסות להבין יחד מה קורה בתוך כל המתח הזה אפילו אם זה רק "מלמעלה"…

את מתארת מצב שבו כל מחשבה, כל נושא, כל צד שולי או רעיון גורם לך להעמיק ולהתלבט, ולפעמים נראה שזה לא נגמר. את מנסה לפתח יכולת להכיל את כל הצדדים, לחשוב בצורה גמישה ולבדוק כל דבר לעומק, אבל כל זה לא מרגיש מספיק, תמיד יש ספקות שחוזרים ומכבידים עליך. תחושת "הספק האינסופי" הזו, שבה כל דבר שאת לומדת או חווה לא מצליח להוריד ממך את המתח, היא מתישה מאוד. זה כמו תחושת חיפוש אחר אמת מוחלטת, שגם אם את מוצאת אותה, היא לא מספקת אותך באופן מוחלט, ותמיד יש איזשהו "אם" או "אבל" שגורם לך לשאול את עצמך שוב.

הרשי לי, במאמר מוסגר, להתפעם מהיכולת שלך להכיל את שני הצדדים של המטבע. אף כי את מתארת שזו מלחמת התשה, וברור שכך, אי אפשר שלא להתפעל מהגמישות המחשבתית שבבסיס היכולת שלך לעשות זאת. זה בסיס להצלחה של כל "דיבייטר" 😉.

מכירה את המבחנים החזותיים האלו שניתן להסתכל על התמונה מכמה כיוונים ולראות משהו שונה, אלה שבודקים בד"כ דומיננטיות של מוח ימין ושמאל? התיאור שלך קצת מזכיר לי את האנשים שתמיד רואים את השניים בקלות. היכולת להתבונן בשני הצדדים בצורה עמוקה ורחבה היא יכולת לא פופולרית בעיקר כי היא לא קיימת אצל הרבה אנשים. אולי אפשר להסתכל על זה שכרגע היא בעיקר מתישה, אבל אין ספק שהיא תוכל לשרת אותך בהבנה והכלה של הרבה סגנונות, בפתרון בעיות מורכבות, בצבירת כוח ומיומנויות שונות, ובהסתכלות רחבה וגמישה יותר על כל סיטואציה בחיים.

ובעיקר, הרבה פעמים כשמבינים את כל הצדדים ובכל זאת בוחרים בכיוון מסוים, הבחירה היא מושכלת, עקרונית וחזקה יותר 😊

ננסה רגע להתמקד בצורך בתשובה אבסולוטית:

שאלת "האם זה נכון?" היא שאלה מאוד טבעית ואנושית, אבל הבעיה היא שזו גם שאלה שמובילה לא פעם למעגל של ספקות שמוליך לתחושת חוסר יכולת להפסיק את המחשבות. לפעמים, כשאנחנו רוצות להיות "מושלמות" במחשבות שלנו ולמצוא תשובות מוחלטות לכל דבר, אנחנו נתקלות בסבל הרבה יותר גדול, כי החיים לא תמיד מספקים את התשובות הברורות האלו. יש הרבה חפיפות בין רעיונות שונים, וכשאת מנסה להבין הכל באופן מוחלט, זה פשוט יכול להפוך להיות בלתי אפשרי.

פרקטית, הייתי מציעה לך להתחיל עם קבלה והשלמה על זה שיש ספק, זה חלק מהחיים. זה נשמע אולי קשה, אבל כל אחת מאיתנו חווה פעמים בהן אנחנו לא יודעות את התשובה וצריכות ללמוד לקבל את אי הידיעה. לפעמים הספק הוא לא אויב אלא מקור לצמיחה, כי הוא מאפשר לנו להיות גמישות יותר ולחיות עם יותר סבלנות. האם זה אומר שהספק תמיד נעים? לא. זה יכול להיות מתיש ומרגיש כאילו לא הצלחנו לתפוס שום דבר יציב. אבל זה גם יכול להיות מקום שבו אנחנו יכולות למצוא מרחב להבין את עצמנו יותר לעומק.

חשבי, כמה מהפעולות שאנחנו מבצעים במהלך היום נובעות מידיעה אבסולוטית? כנראה שתיווכחי שלא הרבה, ובכל אופן אנחנו עושים אותם. כמה אנשים הם אותו דבר בדיוק? אפילו לא שניים.

מתוך מה אנו פועלים (מניע)? ומה מטרתנו (לאן)? אלו שאלות שאני חושבת שאם תתעמקי בהן תוכלי להתחיל לתרגל את שריר "אי הוודאות" מל מעשיות החיים.

כתרגיל, ובשל כך שאת מציינת כמה חזק תופסת אותך המחשבה בעיקר בנושא האמונה, החיבור לה' והתפקוד שלך ביהדות, ובמידה וטרם נחשפת, אני מציעה לך לקרוא (אפילו כמה פעמים) את הספר של הרב משה גולדשטיין "שיחות נפש עם צעירים מבקשי אמונה". הספר מציג הסתכלות מעניינת לגבי תהליך רכישת האמונה, ומתייחס גם לצורך בהוכחות אבסולוטיות.

ברור שתחושותייך והחיפוש אחר האמת מצביעים על כנות ויושר, אמת וחיפוש אחר שלמות בצורה בלתי מתפשרת. כמה עוצמות יש באופי שכזה, וכמה תקווה יש בכך שהכול פה רק עניין של מינון ואיזון. אני מאמינה שברגע שתוכלי לאזן את היכולות עם בחירות מעשיות של התנהלות בחיים מול עקרונות, תמצאי כוחות של יציבות בחיים, העצמה וחוזק ייחודיים משלך.

לגבי תחושת התחושה שהשם "שונא אותך" – זה מובן והגיוני לאור המחשבות שציינת שתחווי את זה.

אני בטוחה שזה מאתגר מאוד לחשוב את המחשבות הללו, אך חשוב מאוד לזכור שהשנאה העצמית או התחושות האלה לא מייצגות את האמת שלך או בכלל או את מה שצריך להיות. ייתכן מאוד שההרגשה הזאת נובעת מהמעמסה הנפשית הכבדה של כל השאלות והספקות שאת חווה. התחושות הללו לא מעידות בהכרח על משהו אמיתי לגבי איך את נתפסת בעיני עצמך או בעיני העולם, וודאי שלא בעיני ה', שאוהב את כל ברואיו, ובוודאי כשבחר בך להיות חלק מעמ"י, חלק מציבור כזה, ועם מחשבות, תפיסות ושאלות איכותיות כאלה, שוודאי לא מעסיקים כל בחורה בת 18 רנדומלית. התחושות הללו יכולות אולי להעיד יותר על המקום שבו את נמצאת כרגע, אבל וודאי שזו לא בהכרח חוויה שנשארת לעד.

אני כן מציעה לך לקרוא יותר על מהי אהבת ה' באופן אמיתי ועמוק, ולחוות את זה בעוצמה רבה בצורה הכנה והמיוחדת שלה ובד בבד עם אהבה וקבלה עצמית.

אני רוצה גם להתייחס לעובדה שציינת את הרצון להפסיק את המחשבות – זה משהו שהרבה אנשים חווים כשהם מתמודדים עם חרדה או דאגה מתמדת, וחשוב להכיר בזה שמחשבות לא תמיד יכולות להתפוגג ברגע, אבל יש דרכים ללמוד להרגיש יותר בשליטה עליהן. לא בהכרח להשפיע עליהן ישירות, אלא לפתח גישה שבה את יכולה לראות את המחשבות הללו כאירועים חולפים, ולא כמשהו שמגדיר אותך או מכתיב את הדרך שלך.

לסיום, אני רוצה להציע לך לא לשפוט את עצמך על תחושות הספק או השאלות שמעסיקות אותך. את לא חייבת להימנע לחלוטין מספק. כל אחד מאיתנו נמצא במקום שונה, וזה בסדר לחוות את זה. אפשר לנסות להפסיק להילחם במחשבות, ולהתמודד איתן במקום הזה של קבלה עצמית.

אם את מרגישה שתחושת הקושי או העצב לא משתפרת, הייתי ממליצה גם לחפש תמיכה ממישהו מקצועי – פסיכולוגית או מטפלת מקצועית שתתאים לרמת המודעות והעומק שלך, כך שתוכלו יחד למצוא את האיזונים בין כל העוצמות והיכולות שלך, ולמצוא את ההתמודדות המדויקת יותר עם שאלות החיים.

גם כשזה מרגיש שאין תקווה, חשוב שתזכירי לעצמך שגם בסבל הכי עמוק יש מקום לשינוי. הרבה פעמים אנחנו לא רואים את הדרך החוצה כי הכאב כל כך חזק, אבל זה לא אומר שהיא לא קיימת.

אני כאן כמובן אם את רוצה לשוחח עוד.

מעריכה ומתפללת להתרת הספקות, השלמה איתם, מציאת האיזונים והדרך…

יראת