שלום אחות אהובה

התחברתי מאד לכאב שספוג במילים שלך. את מספרת שאיבדת משהו יקר מאד. האמונה התמימה של פעם, כמה חלקה ובהירה היא הייתה, ופתאום היסודות שגדלת עליהם התערערו בקצב מהיר (תוך שנה!). שלב הילדות עם כל הפשטות שבו הסתיים. אוי, כמה שהתפכחות כזו יכולה להיות כואבת. אני לא מתפלאת על המילים הקשות בהן את משתמשת: 'מתרסקת', ו'רגש ענק שנחסם'.

אני שומעת גם את הגעגוע לאש שכבתה ולטעם שאבד. ויש את החוויה של זיוף וחוסר כנות ואפילו קושי עם הזהות המגדרית, ולכל אלו מצטרף הפחד שכבר נפרצו כל הגבולות, ואולי אפילו נפלת לבור שאין דרך יציאה ממנו.

הפחד הזה מקבל כנראה עוצמה כפולה, לאור האבחנה שאת סובלת מ-OCD. יש אנשים שהכפייתיות האובססיבית שלהם באה לידי ביטוי דווקא בהחמרות והקפדה הלכתית ואת חושבת שאצלך זה מעצים ספקנות יתר.

כאן המקום לומר שאני לא מטפלת, ולכן לא אוכל להתייחס לכך כראוי בתשובה הזו. לכן המענה שלי יהיה יותר ענייני ורציונלי (אחרי הכל תחום ההתמחות שלי הוא מדעים מדויקים).

אני מקווה בשבילך שאת בטיפול, והנושא הזה עולה גם שם. אם תרצי עזרה בהקשר רחב יותר מזמינה אותך לפנות שוב וננסה לכוון אותך למשיבה או למטפלת מתאימה.

המילים שבהם חתמת את המכתב נחרתו בי במיוחד. "אני צריכה שמישהו יציל אותי כבר", אמרת, וזה העלה בי את השאלה: מעניין מהי ההצלה שאת מקווה לה. היית רוצה ש'יחזירו אותך בתשובה' וישכנעו אותך שמה שגדלת עליו כן נכון?

היית רוצה עזרה בלהתאים את ההתנהגות והמראה החיצוני שלך לתפיסות החדשות שלך? היית רוצה לדבר עם מישהו חכם שעוסק בנושאים שבהם התערערה אמונתך והתעוררו ספקותיך?

ואולי את רק צריכה מקום להתאבל על העונג שבתמימות ולכאוב את השינוי? ואולי בכלל משהו אחר? כדאי לך לענות לעצמך על השאלה הזו: לאיזו מין הצלה אני מייחלת?

כל תשובה, וגם אם לא סביר שתתאפשר באופן מעשי, תסייע לך להבין את עצמך ואת החיפוש שלך.

התחושות לא פשוטות בכלל, האבל הגעגוע והפחד עמוקים ביותר, אבל אני חושבת שחלק מהכאבים הללו הם כאבי גדילה.

נראה שהתפקיד החינוכי של ההורים ושל הממסד כלפיך הסתיים והנה הגיע התור שלך ואת לוקחת אחריות על עצמך ובוחרת את תפיסת העולם שלך. בסופו של דבר את יכולה לצאת מזה גדולה ומחוזקת, כמי שבוחרת את דרכה.

ובינתיים בואי נדבר קצת על "פקיחת העיניים" שלך. במכתב את כותבת בנשימה אחת שבעבר היית מחוברת לאלוקים, רוחנית ודמיונית.

נראה לי שחבויה במשפט הזה התפיסה שכדי להאמין צריך להיות אדם נאיבי, מעופף ולא רציונאלי. האם מעבר לרוחניות מדומיינת החינוך הדתי שלך הכיל גם רקע איכותי, מבוסס ומשכנע?

סיפרתי על המכתב שלך לאדם הרציונלי ביותר שאני מכירה. זו חברה שהיכרתי בהיותה סטודנטית לגיאולוגיה, בעודה עושה את צעדיה הראשונים בדרך לאמונה.

סיפרתי לה: 'יש בחורה שגילתה שבעצם אין הוכחות לאמונה שהיא גדלה עליה'. חברתי לא נתנה לי להמשיך וקטעה אותי: 'רגע, אבל יש הוכחות. אולי היא לא ביררה במקומות הנכונים או בצורה מספיק מעמיקה'.

שאלתי: 'את באמת חושבת שאפשר להוכיח את הדרך שבחרת בה?' והיא ענתה: 'תלוי איזו סוג ורמת הוכחה את דורשת. היהדות מוכחת ברמת הוכחה שאינה נופלת מכל תיאוריה מדעית שאנחנו מכירים. אנחנו מוציאים כסף, בונים מטוסים, לוקחים חיסונים ותרופות על סמך הוכחות שנחשבות חזקות מספיק (בשפת המדע זה מכונה: 'מוכח לכל צורך מעשי')'

בעקבות השיחה הזו אני מזמינה אותך לעשות הכנה להמשך הבירור שלך ולחשוב על השאלות הבאות: למה את קוראת 'הוכחה'? מתי תרגישי שטענה מסוימת היא נכונה ומוכחת באופן ודאי?

אסביר: כדי להוכיח שאת ערה כעת – מספיקה לכאורה צביטה קלה. ואולי לא? כך יטען הספקן, אולי את חולמת שאת חשה צביטה?

ובתחום אחר: האם הוכחה היסטורית אמורה להיות מוחשית ברמה של צביטה? והאם טענה שדבר מסוים הוא סביר ביותר נחשבת גם הוכחה?

במילים אחרות השאלה היא: האם כדי להאמין בדבר מסוים או כדי ללכת בדרך מסוימת את צריכה הוכחה שזה האופן היחיד לחשוב על הנושא ואין מקום לעוד כיוון חשיבה? ואולי תסכימי להבין שאם טענה מסוימת מגיעה לרמה גבוהה של סבירות, או שהיא הגיונית יותר מדרכים אחרות – זה קלף חזק מאוד שמצדד בה?

האם לדעתך צריך להגיע למצב שבו מוכיחים לך שהיהדות היא האמת היחידה וכל מי שחושב אחרת הוא פשוט טיפש חסר תקנה? ומה יקרה אם תביני שהיהדות היא מאוד הגיונית, ושהשכל הישר והאינטואיציה מראים שזה כיוון אפשרי שמתקבל על הדעת?

אני יכולה להבטיח לך שאת לא הראשונה ולא היחידה שמאתגרת את האמונה וחושבת על הנושאים הללו. אז כעת את מוזמנת לשאול את עצמך: איך תגיעי למקומות שבהם דנים ברצינות הראויה בנושאים הללו תוך שימוש בשפה שמדברת אליך ומתאימה לך? צריך לחשוב איך תמצאי מקום שתתחברי אליך ויהיה "משיב נפש" עבורך.

אם ציפית שיספקו לך הוכחה בסגנון לוגי-מתמטי, כזו שכותבים בדף מסודר עם תרשים זרימה שבסופו מש"ל (מה שצריך להוכיח), אז אני חוששת שמחכה לך אכזבה מרה.

אין דבר בעולם שמוכח באופן כזה. גם ההוכחות הגיאומטריות שכתבת בתיכון נשענות על אקסיומות שלא ניתנות להוכחה (האקסיומות של הגיאומטריה האוקלידית התבררו כשגויות במערכות גאומטריות אחרות).

באופן דומה, משוואות התנועה המפורסמות שניסח ניוטון, שעל סמך העיקרון שלהן עדיין בונים מערכות שעובדות בשטח כמו כיפת ברזל, והנדסת טילים ורכבים – אינן תקפות עבור מסות קטנות מאד או גדולות מאד או כאלה שנמצאות במהירויות גבוהות מאד.

גם המדע מתבסס על הנחות יסוד שאינן ניתנות להוכחה (כמו למשל ההנחה (המופרעת!) שהתודעה האנושית היא תופעה פיזיקלית-כימית-ביולוגית שבהינתן הזמן והכלים הדרושים היא ניתנת למדידה ולהסבר מלא במנגנונים דטרמיניסטיים בלבד. אפילו הלוגיקה הטהורה והאוניברסלית נשענת על הנחות יסוד כ'חומר גלם' שמשמש להצלבת טענות והסקת מסקנות.

לא זו בלבד שאין גוף דעת שנשען רק על אבני יסוד שמוכחות עד הסוף, אני חושבת שצורת החיפוש ואופן המחקר צריכים תמיד להיות מתאימים לאופי הסוגיה הנידונה.

הרי די ברור שבלתי אפשרי להוכיח באמצעות משוואה או באמצעות הכלים האנושיים היחידים שלנו (החושים והשכל) את נוכחותו של אלוקים שהוא אינו כפוף כלל למגבלות שבמערכת המושגים שלנו ומשולל כל גשמיות.

זה לא אומר שהוא לא נוכח ושאי אפשר להשתכנע ברמה גבוהה של ודאות שהוא ישנו, אבל הבקשה להוכחה בסגנון לוגי-מתמטי-מדעי לא כל כך תואמת את הדבר שאותו את מנסה להוכיח.

אז אמנם חברתי היקרה טוענת שאפשר "להוכיח" או לפחות להשתכנע בצורה רציונאלית את אמיתות היהדות, בכל זאת אני יכולה להתחבר לתחושה שלך שלא סיפרו לך את כל הסיפור.

יתכן שעד היום היכרת את היהדות באופן שטחי, כאורח חיים, מסורת ופולקלור, ואולי כתכנים רגשיים שלא עוגנו באופן רציונאלי ויסודי.

אז הנה גדלת ובגרת, ואת מגלה שחלקים בתוכך לא באו על סיפוקם. יתכן שאת זקוקה לשיכנוע פילוסופי ולדיון מעמיק, ויתכן שחסרה לך חוויה עמוקה של שייכות וחיבור.

אל תיבהלי. נכון, הסיפור שגדלת עליו הוא חלקי ולא שלם, ודאי שלא מושלם. אולי אפילו מצאת בו אי-דיוקים רציניים. אבל היום, כבחורה בוגרת את כבר יכולה להתבונן על הסיפור הזה לא כעל מקשה אחת שהיא או האמת האבסולוטית שאין בילתה או הקונספירציה הגדולה בהיסטוריה.

אפשר להפריד את מרכיבי הסיפור ולהבין שהוא עשוי מחלקים. חלקים מסוימים משכנעים יותר וחלקים אחרים פחות. חלקם הוצגו בפניך בצורה יותר מנומקת ומסבירת פנים וחלקם פחות.

עוד חלקים מתנגשים עם העולם התרבותי שלך ומאיימים עליך אישית וחלקים אחרים מוצאים אותך אדישה. שמחתי לראות שדייקת מאד בניסוח שלך: "הבנתי שכנראה לא כל מה שסיפרו לי בילדות הוא נכון וברור לי מאליו",

ולא כתבת: "כל מה שסיפרו לי – הכל לא נכון".

אז עכשיו, בבואך להעמיד דברים על דיוקם ולעצב את עצמך מחדש, את יכולה לבחור להפנות עורף להכל ואת יכולה לבחור לסנן ולשפץ ולדייק.

הכי קל זה "או הכל או כלום" ואני יכולה מאד להבין אותך אם את חשה צורך להתנתק מסיפור שאהבת ונאחזת בו כל כך ועכשיו יתכן שאת חשה נבגדת על ידו, או על ידי האנשים שהובילו אותך במסלול חיים שאינו מספיק נכון ומשכנע לטעמך.

זה גם לגמרי טבעי אם כבר קשה לך להתחבר מחדש כשאין את הפשטות והבהירות שהייתה פעם. אני רק אזהיר אותך שכל דרך חלופית שתבחרי – תהיה משכנעת רק באופן חלקי, בדיוק כמו הדרך שלך.

אף אחד עוד לא "ראה את האור", אם הייתה הוכחה גורפת שמבוססת על לוגיקה שכופה עצמה על כל אדם שמוכן להשתמש בחשיבה רציונאלית – כולנו היינו מחזיקים בה, אבל מה לעשות שתכלס אנחנו, בני האדם, אבודים בעולם בו האמת נעדרת.

ואין לנו ברירה אלא לאסוף כל אחד לעצמו שברי אמיתות משכנעות ולבנות מהן יצירה אישית ממצה ככל שניתן במסגרת המוגבלויות שלנו. אולי זה הפתח שנשאר תמיד שמור לכופר לכפור.

הייתי רוצה להוסיף כמה מילים על החינוך שקיבלת והביקורת והזלזול שאת חשה כלפיו כרגע.

בכל חברה, לאו דווקא בחברה החרדית, החינוך של הדור הצעיר נעשה בעיקר באגביות ובאופן "מובן מאליו".

משפטים שבכלל לא כוונו אלינו, או נאמרו בהקשר אחר יכולים להשפיע עלינו עמוקות ולהיצרב בזכרוננו הרבה יותר משיעורים רבים שלמדנו בצורה מסודרת.

למשל, כשהיית ילדה ובאת לשחק אצל חברה שלך, יכול להיות ששמעת את אמא שלה ממליצה על בחורה בשידוכים ואומרת ש'היא נראית מעולה, כן, היא מאד רזה'. באותו רגע ההנחילו לך תפיסת עולם שרזון ויופי הולכים ביחד, והרבה שכנועים סותרים בגיל מבוגר לא יועילו כדי לשרש את ה"חינוך" שקיבלת.

בנוסף לאגביות, החינוך נעשה באופן "מובן מאליו". עושים כי "ככה", לובשים בגדים כי ככה. לא אוכלים בני אדם אחרים כי ככה. שוויון זה ערך כי ככה.

אולי מה שיעזור לך להבין את ההסללה האגבית הזו ועד כמה היא בלתי נמנעת בכל צורת חינוך, פתוחה ומאפשרת ככל שלא תהיה, זה שוב ציטוט של חברתי הנ"ל, שבדיוק כמוך כועסת על החינוך המגמתי שקיבלה, אלא שאצלה זה מהצד החילוני,

והנה דבריה: 'החינוך החילוני כביכול מעביר את המסר ש'אנחנו נותנים את כל האופציות ואתם תבחרו'. אבל באמת, יש אג'נדה מאד ברורה ששמה את אלוקים כ'לא-אופציה'.

ההסתכלות על כל דתי באשר הוא כפרימיטיבי שהמציא את אלוקים, לא נותנת פתח נפשי להסתכל על אדם דתי באופן אחר.

ככל שאדם יותר משוכנע ומדבר בלהיטות, מסתכלים עליו כאילו הצליחו לשטוף לו את המוח ולעבוד עליו יותר חזק. הם לא מחנכים לזה בכוונה וזה לא תמיד על השולחן ובמודע אבל זו בהחלט הגישה.

גם כשמלמדים תנ"ך זה נעשה מזווית לא מאמינה על ידי אנשים לא מאמינים שמשווים לזה נוסח של אגדות עם ותו לא. אחת התוצאות של זה היא שהרבה יהודים מחפשים רוחניות במקומות רחוקים בעולם, ודווקא שם הם מוצאים את דרכם אל היהדות. בחינוך הישראלי החילוני, לשקול אם היהדות צודקת, זה מגוחך כמו להאמין בכיפה אדומה. בהרגשה שלי, חסמו לנו את היכולת לראות שיש מציאות רוחנית בעולם."

כלומר, הסיפור שסיפרו לך הוא לא איזו מזימה או רצף אירועים מוגדר ומכוון של ההורים והמחנכים שלך, זה יותר דומה לאוסף ענק של חוויות ילדות מצטברות שלך.

עד היום חיית איתן בהרמוניה ולא צרם לך שום דבר, וכעת, באופן מאד טבעי ומתאים לגילך התחלת להשתמש בספקנות שלך ולהניח סימני שאלה על המובן מאליו. למרות שזה תהליך בריא ונורמלי הוא כרוך בהתפוררות קשה להכלה של אוסף החוויות שלך והאחווה ששררה בינהן.

בעיניי הספקנות היא כלי נהדר שעוזר לנו לברור במה מתוך כל המובן מאליו הזה אנחנו רוצים להמשיך להחזיק ובמה לא, אבל צריך להשתמש בו בזהירות.

לשים סימן שאלה ולשאול על כל דבר: "מי אמר"? זה נראה מעשה אמיץ, אבל בעצם זו פעולה קלה מאד.

חשבת פעם כמה זה הרבה יותר פשוט לומר: "אולי לא"? מאשר לומר: "אני חושבת שכן". להטיל ספק זה לא להסכים להתחייב, לחיות במציאות של ערעור. לנסות להגיד מה כן – זה לקחת אחריות, זה להעיז להתחייב על דרך החיוב.

אז זה בסדר שבתור התחלה השלב הראשון הוא להגיד על הכל 'אולי לא', אבל החכמה היא לא להישאר שם ולהתקדם לשלב הבא של 'אז מה כן?' אולי תנסי לחשוב במה את כן משוכנעת? תתחילי לספר את הסיפור שלך, הסיפור שתרצי לספר לילדים שלך, והוא צריך להיות הכי כן ומדויק שאת מסוגלת להפיק.

ונחזור רגע לחינוך, שימי לב ששום ילד בעולם לא מקבל הצדקות לוגיות או מוסריות להתנהלות של הוריו או של החברה. עושים כי ככה אנחנו עושים.

לדוגמה, את בטח מאמינה שכל אדם יכול לעשות מה שהוא רוצה כל עוד הוא לא פוגע בעצמו או באחרים. כן, ככה גדלנו, זה המוסר האופנתי שאנחנו נושמים באוויר של 2022.

אבל האם זה נכון ומוצדק יותר מתפיסות ישנות שגורסות שיש דברים שהם לא ראויים גם אם הן לא גורמות נזק לאחר?

רוב מוחץ של האנשים ששותפים לאמונה הזו לא ידעו להצדיק אותה או להגן עליה באופן משכנע. גם בבית ספר חילוני ממוצע אין שיח שדן בהצדקות המוסריות לשלטון דמוקרטי.

מלמדים שזו צורת השלטון ששוררת כאן, מחנכים איך להתנהל במדינה דמוקרטית, מהם הזכויות של אזרח ואיך פועלים במרחב כזה, וגם שהדמוקרטיה היא הגונה יותר וטובה יותר, למה? כי ככה.

מי שיבחר להעמיק בנושא ילמד פילוסופיה של המוסר בדגש על צורות שלטון ויגיע לחומרים מעניינים, אבל בחינוך הרגיל – אין שיח ואין התייחסות. לו היית בוגרת החינוך החילוני אולי היית נדהמת בגיל מסוים לגלות איך הנחילו לך את 'דת האבולוציה', כמעט מבלי להוכיח, לאמת או לעמת אותה, וגרוע מזה: אפילו לא סיפרו לך שזו דת אלא שיווקו את התיאוריה כמדע טהור.

ככה זה, חינוך תמיד מתחיל מפרק ב'. פרק א', שמכיל את הנחות היסוד ותפיסות העולם שעליהן מושתת הכל, לא זוכה להתייחסות בשיח הציבורי, ורק יחידים מעמיקים ומתבוננים בו. זה בדיוק מה שקורה גם בחינוך החרדי.

הוא מתחיל מפרק ב'. כל הנחות היסוד של הדת ובהן התהיה על האמיתות שלהם, הניסיון להצדיק אותם או לאשש אותן, הגילגולים ההיסטוריים של תפיסות חשיבתיות, הפרשנויות השונות וצורות הביטוי שלהם במשך השנים – כל אלה שייכים לפרק א'.

את זה לא לומדים בבית יעקב ובחיידרים וגם לא מדברים על זה ברוב שולחנות השבת.

יחידי סגולה שבוחרים ללמוד את הדברים לעומק ולהיכנס אל נבכי המורכבות – מוזמנים לעשות זאת, והם יצטרכו לחפש את האנשים ומקורות המידע שיכולים לעזור להם. החינוך החרדי, כמו כל חינוך, מניח כמה הנחות יסוד שהן אקסיומות. מי שמוכן לקבל את ההנחות האלה יכול להמשיך הלאה, ומי שלא – יצטרך לבחור אם להעמיק או להיתקע.

לכן לדעתי אפשר להבין את ההורים או המחנכים שלך שסיפרו לך את הסיפור המוכר והחביב עליהם.

נכון, אולי אין להם את היכולת האינטלקטואלית או הנפשית להטיל בו ספקות או להגן עליו בצורה רציונאלית, אבל הם לא שונים מ-99.99% מההורים האחרים על הגלובוס.

רוב ההורים לא יודעים להסביר את עומק התהליכים ההשקפתיים והחברתיים שהובילו לאורח החיים שהם מנהלים ומנחילים (לפעמים בביטחון מוחלט) לילדים שלהם.

לרוב הם לא מודעים לערכים שעומדים מאחורי ההתנהגות שלהם ולא מזהים את הזרמים המחשבתיים שהם משויכים אליהם.

זה לא מאפיין ייחודי של החברה החרדית, ולא ממעיט מאמינותם של הערכים שעליהם גדלת. זה כן משאיר לך מרחב לבירור ולהעמקה, ואת יותר ממוזמנת לעשות זאת ברצינות ולהשקיע בליבון סוגיות שמטרידות אותך.

אני מציעה לך לקחת לעצמך פרק זמן מוגדר לבירור התחלתי של שאלות יסודיות.

בתקופה הזו, גם אם יש פער בין הלבוש ואורח החיים שלך למחשבות שלך – זה בסדר. תניחי לזה כדי שתוכלי ולתת לעצמך מרחב לשאול עד הסוף בלי להיבהל מההשלכות המעשיות שיכולות להיות לכך.

הרמה שבה את כרגע מקיימת מצוות היא פועל יוצא של האמונה שלך, לכן לא פלא שאת ממעיטה בתפילות ומורידה רף במצוות שונות.

אבל עצם החיפוש והבירור שלך מעידים שכוונתך לטובה, ואין לי ספק שכשדברים יתיישבו על ליבך גם קיום המצוות יהיה קל לך יותר.

רק רציתי להדגיש שלמרות שכרגע את קוראת לכך 'הצגה', לדעתי יש חשיבות רבה לשמירת המצוות שאת כרגע כן מסוגלת.

זה יתן לך תחושה של עוגן וחיבור, ויעזור לך לא לנתק את חוט הקשר, כך שאם או כאשר תקבלי תשובות מניחות את הדעת יהיה לך הרבה יותר קל להתחבר.

אמנם את כותבת שכבר האזנת להרצאות והתייאשת מלקבל עזרה מספרים. אני לא יודעת איזה סגנון של חומרים בחרת לקרוא ובכל זאת ממליצה לך על הספר "פשוט להאמין" – המדריך למאמין הרציונאלי של ד"ר משה רט.

הוא מטפל בשפה קלה בפילוסופיה של מושגים כמו אלוקים, אמונה, רציונאליות, ספקנות, ופנטזיה. אני לא חושבת שספר אחד יכול לתת מענה לכל הקושי שהצגת. לא תהיה לך ברירה אלא לבנות את הפאזל האישי שלך שיהיה מורכב מרעיון ששמעת פה ועוד נקודה למחשבה שקראת שם. אין בכוחו של אדם אחד או הרצאה אחת למלא את החלל שלך אבל אני סומכת על הרצון שלך להגיע לאמת, ועל ההבטחה שהבא להיטהר מסייעים בידו.

תזכי למצוא את התשובות שמחכות לך!

חני ר.