אני פונה אליכם בעקבות משהו שמציק לי מאז שאני זוכרת את עצמי, משהו שגורם לי להרבה הרבה בושה.
תמיד הרגשתי שיש בי איזה חור שחור וכואב – איזשהו רגש נפשי בלתי נסבל – שמשהו עמוק מאוד חסר לי ברמות משגעות. אבל אין לי מושג מה זה החסר הזה.
רוב הזמן הצלחתי ואני מצליחה להתעלם מהחור, ללכת מסביב, לא להסתכל לשם, כאילו שזה לא קיים. אבל יש תקופות – בלי טריגר ברור לפני, בלי איזה דפוס או מתכונת או משהו – שפתאום החור הזה מתפרץ לחיים שלי ואני לא מצליחה להתעלם. זה בולע אותי. זה נשמע מאוד לא הגיוני, אפילו משוגע, שכאב כל כך חזק יכול לנבוע משום מקור, אבל זה המצב. בתקופות האלו קשה לי לתפקד, אני כל הזמן מתעסקת בחור הזה, מנסה לסתום אותו.
וכאן מקום הבושה. כי הדרך שמצאתי לסתום את החור בעבר, משהו שעשיתי עד גיל שהיה לכל הדעות מספיק בוגר להבין שזה דבר לא תקין, היה לשקר ולהמציא סיפורים כאילו אני עוברת דברים קשים. אף פעם לא סיפורים שיפגעו באנשים אחרים חלילה – אבל כן דברים שגרמו לאנשים שלהם סיפרתי את הבדיות האלו לחשוב שאני עוברת כל מיני דברים שב"ה לא עברתי בחיים. ולרגע או שתיים האמפטיה שלהם וה… לא יודעת מה, משהו בתגובה שלהם, היה סותם לי את החור.
זה היה לגמרי ממכר. כל פעם התחרטתי נורא אחר כך (ואפילו תוך כדי… חלק מאישיותי זעק עצור, תוך כדי שהחלק האחר דחף אותי להמשיך). גם גרמתי לעצמי סיבוכים רציניים כי הרי האנשים שלהם סיפרתי דאגו וכו'. אבל שום דבר לא עזר למנוע את המקרה הבא. כל פעם חזרתי בתשובה על המעשה והשקר והרגשתי נורא ומשוגעת ולא נורמלית והייתי בטוחה שזהו, סיימתי עם זה. וכל פעם זה חזר על עצמו שוב. ככה עד גיל 19 בערך, שאז היה הפעם האחרונה שסיפרתי סיפור כזה למישהו.
מאז החור עדיין בולע אותי לפעמים אבל ב"ה הצלחתי לא לסתום אותו באותה דרך (למרות שהמשיכה לזה חזקה מאוד מאוד). במקום זאת אני כותבת וקוראת באובססיביות סיפורים על ילדים במצבים קשים והמבוגרים שמכילים אותם ומצילים אותם.
אני מרגישה ממש לא נורמלית. למה אני רוצה את זה, למה זה עושה לי טוב לדמיין את עצמי בתור ילד חסר אונים במצב קשה שמישהו מרחם עליו? מה ההיגיון בזה? מה זה החור הזה? ואיך אני מתפטרת ממנו סוף סוף?
אם תוכלו לעזור לי זה יהיה חסד עצום.
תודה.
דלג לתוכן


