שלום וברכה
אני חייב להקדים ולומר שאני מעריך עד מאד את העובדה שאתה לא מחניק את חוש הביקורת הכל כך חיוני לתהליך תשובה בריא. הרבה פעמים התשובה מייצרת אצלנו איזה מין 'עסקת חבילה' שכוללת לא רק אורח חיים תורני אלא גם הרבה מטענים חברתיים תרבותיים, והכל ארוז באריזה אחת כמין עיסקת חבילה אחת גדולה, והבירור הדק הזה מאד קשה בשלבים הראשונים של התשובה, כאשר עדיין נמצאים באורות, וכל כך קל ומפתה להשתיק את האינטואיציות, ולתת 'פול-גז' בדרך להיטמעות מושלמת.
בדרך כלל, רק אחרי שנים מקבלים מספיק כלים תורניים לגשת בזהירות לחבילה הזו ולנסות, מתוך מודעות עצמית כנה, לפרק את העיסקה הכוללת, לא את הצד התורני וההלכתי, שאותו כמובן כדאי להשאיר, אבל להפריד ממנו כל מיני ענינים חברתיים חיצוניים נלוים, ולקחת את הטוב באופן שיתחבר עם האישיות שלי ויבנה אצלי עוד קומה בדרך לחיבור אמיתי עם הקב"ה. אתה זכית כבר בשלב מוקדם יחסית לגשת לבירור הזה, וזה מראה על אומץ ועל יושרה, אשריך. אנסה לפתוח בזהירות את הסוגיה הרגישה.
תהליך התשובה הוא תהלך מורכב של שינוי זהות, והוא כולל כמה שלבים. כולם מרבים לדבר על השלב הראשון, של ההתלהבות, הלמידה, נסיונות ההיטמעות, נסיונות החיקוי. זה שלב נפלא ומוכרח, אבל זמני. בהמשך התשובה, מגיעים שלבים נוספים, שלבים שבהם עולה הביקורתיות, עולים קשיים, ופתאום מנסים במציאות מורכבת לנסות למזג את הזהויות ולחיות חיי תורה. גם עם ישראל כשיצא ממצרים, שחט את גילולי העבודה זרה שבה היה שקוע, ומסר נפש, והלך אחרי ה׳ למדבר, לארץ לא זרועה, לא זכה במדבר לעלייה לינארית רציפה. ממש לא. מסירות נפש המופלאה הניבה פירות מדהימים של אורות, קשר, דביקות, קריעת ים סוף, אבל זה היה טעימה של משהו שנלקח מהם מיד אחר כך. אחרי כל האורות והברקים, נדרשה עבודה עצמית, ספירת העומר, עבודה קשה, ובדרך היו גם נפילות: אחרי מתן תורה – היה ארוע של שבירת לוחות, בצד המסעות קדימה לעבר הארץ המובטחת – היו גם 8 מסעות שבהם נסו לאחוריהם. בצד הגעגועים לארץ המובטחת היו גם געגועים לאבטיחים ולקישואים של מצרים. יש כאן תהליך של עליה – וקוץ בה. הדרך היא ספירלית, מלאה ירידות ועליות, וכל זה חלק מתהליך העלייה, זה חלק מתהליך ההתקרבות לה׳.
בעל תשובה בתחילת דרכו נוטה להיפגש עם אנשים, שחלקם באמת צדיקים גדולים, אבל לא תמיד הם מודעים לשלבים המוכרחים שיגיעו לבעל התשובה בהמשך חייו. בישיבות של החוזרים בתשובה (ואגב, גם במדרשות של החוזרות בתשובה), נתקלים בבעלי תשובה שטופי "אורות", מלאי התלהבות, והרבנים עושים עבודה (טובה ונצרכת) לתת כלים של תורה ומצוות בחייהם, ובכך עוזרים להם לבנות קומה תורנית, חשובה עד מאד. זה שלב נצרך וחיוני, השלב של המעבר.
למרבה הצער, לא כולם יודעים לתת כלים לשלבים הבאים של התשובה, שלבים בהם עולה הביקורתיות, המודעות העצמית גוברת, ומתחילים החיים האמיתיים, שאינם רק טריפ רוחני קסום אלא כוללים חיבור גשמי, לשכר דירה או משכנתא, ארנונה, תחזוק של שלום בית, טיטולים, ושאר טרדות מכל הכיוונים. השלבים הבאים בתשובה הם בלתי נמנעים, ובהרבה ישיבות לא תמיד משכילים לתת את הזרעים שיכולים לסייע להתמודד עם שלבי ההמשך. יש בכך הגיון – חשיפה לשלבים הבאים עלולה לקצץ את הכנפיים לבעלי התשובה הצעירים, ואולי יש בה גם חינוך לבינוניות וחוסר הערכה לחוזקם הנפשי. עוד אפשר היה לומר, שגם ככה לא יועילו דיבורים מאוזנים ומתונים, בעלי התשובה בשלב הראשון גם ככה לא ממש נוטים לשמוע, והם מעדיפים להתחבר עם דיבורים גבוהים, שיעיפו אותם גבוה. אנשים בעלי מודעות כבר בשלב הזה הם יחסית מעטים, ולכן מהזוית של ראשי הישיבות, ראוי להתמקד בבניית הקומה התורנית, מתוך הנחה שמציאות החיים בהמשך כבר תדאג לאזן את בעלי התשובה, אבל לא זה הזמן, ולא זה המקום.
מעניין, שגדולי ישראל ידעו את הסוד הזה, שחזרה בתשובה אינה 'זבנג' וגמרנו, אלא תהליך ארוך עם בירורים וירידות, משברים ותובנות, והם בחרו לתת הדרכות מאזנות שלקחו בחשבון את השלבים הבאים. יש לכך מקורות כתובים רבים כל כך, וקשה לכלול את כולם, ולמרות זאת אכתוב שתי דוגמאות.
דוגמה אחת, ממרן הרב אלישיב. אני כותב לך את הדברים ביארצייט שלו. הרב יהודה גרינולד (בספרו 'לדעת בארץ דרכך', עמ' 102), מביא שאלה מענינת ששאל בעצמו את הרב (וקיבל רשות לפרסמה בספרו, שגם זכה להסכמתו):
"הגישה האינסטקטיבית אומרת כי כדאי לעודד את בעלי התשובה המסוגלים לכך שילכו לישיבות או לכוללים, וילמדו תורה במשך היום כולו… לאחר שנים רבות בהן שלטה למעשה גישה זו, החלו להישמע דעות אחרות, שיש לכוון את בעלי התשובה, אף אלו המסוגלים ללכת לישיבות, להמשיך בעיסוקם יחד עם לימוד התורה. המבחן האמיתי לחינוך בעלי תשובה הוא לאחר שש, שמונה ואף חמש עשרה שנים, כאשר בעלי התשובה נרגעו מההתלהבות של תחילת הדרך ונכנסו לשיגרת חיים. זו דילמה קשה שמחייבת הכרעה של גדולי ישראל. הלכתי ושאלתי שאלה זו את הגרי"ש אלישיב שליט"א. הדגשתי כי מדובר בבעלי תשובה אשר מסוגלים ללמוד יום שלם, הן מבחינה לימודית והן מבחינה כלכלית. הרב ענה לי כי לדעתו יש לכוון אותם להמשיך בעיסוקם ובעבודתם – יחד עם לימוד תורה רציני וללא פשרות". עד כאן ציטוט דבריו.
מקור נוסף הוא על הרב שך זצ"ל. הצייר המפורסם יוני גרשטיין מספר (והדברים מובאים בספר 'שובו אלי' שכתב נכדו, הרב ברגמן, וגם בספר 'מקום שבעלי תשובה עומדים' חלק ב', שדן בעניני הפרנסה וההשתדלות אצל בעלי תשובה) שכאשר הוא החל ללמוד בישיבה, הוא החליט לעזוב את הציור ולהתמסר ללימוד התורה. אבל כאשר פעם אחת הוא הגיע לרב שך כדי לשאול איזה שאלה בעניני בריאות, אחרי שהרב ענה לשאלתו, הוא התענין מהיכן הוא, וכאשר יוני סיפר לו שהוא בעל תשובה, הרב שאל מה עשה בעבר, וכששמע שהוא צייר, הוא מייד הורה לו שעליו להמשיך לצייר. גם כאשר יוני התעקש שיש לו פרנסה, ושהיה רוצה ללמוד תורה כל היום, הרב אמר בנחרצות שעליו לחלק את הזמן, גם ללמוד תורה, וגם לחזור לאומנותו.
זו לא רק שאלה כלכלית. יש כאן ראיה לרחוק של גדולי הדור שהבינו כבר בתחילת גל התשובה, שתשובה זה תהליך ארוך ומורכב, ולכן צריך להתיחס גם לצרכי הנפש ולתת כלים גם לשלבים הבאים. הם לא התפתו לתלות את ההצלחה ביכולת ההתמדה כרגע, או ברמת דקדוק המצוות כרגע, אלא להיפך – דאגו שלא ישמט הקשר עם המציאות, הפרנסה, הסיפוק המקצועי.
עד כדי כך, שבספר 'שובו אלי' אף מובא (בעמ' 195) שהרב שך סירב בדרך כלל לבעלי תשובה שביקשו היתר ללמוד יום שלם, ואם ראה יוצאי דופן, שקיבלו היתר חריג, הרב ביקש מהם לעלות לביתו פעם בחצי שנה לחדש את ההיתר, וכך הוא בירר באריכות וירד לפרטים הדקים ביותר, ורק כאשר קיבל תשובות שהניחו את דעתו – אישר לאותו אדם להמשיך את חוק לימודיו במשך מחצית השנה הנוספת.
האם זה מוריד את זכות הקיום לישיבות לחוזרים בתשובה? אני לא חושב. יש להם מקום, מקום חשוב. בעלי תשובה שמדלגים על שלב הישיבות משלמים על זה מחיר. זה שלב חשוב מאד, אבל כמו שאמרת, צריך להיות מודע וקשוב לעצמך, לתחושותיך, לשכל שלך. הוא זה שהחזיר אותך בתשובה, ולכן לא יהיה נכון להתבטל בצורה עיורת לקול ההמון שלא תמיד מייצג בצורה מושלמת את דעת התורה, בעיקר בענינים הרגישים של הכונת בעלי תשובה. ובדבר הזה לדעת שמעבר לעולם התורה כפי שהוא מוצג בישיבה, יש בעתיד עולם בעל ספקטרום רחב, ויגיעו עוד צרכים ועוד אתגרים שגם הם חלק מעולמו של בן תורה, צרכי נפש מוכרחים שגם להם נידרש לתת מענה, וזה חלק בלתי נפרד מהיותנו בני תורה עובדי השם.
אתה מוזמן להמשיך את השיח, אשמח לסייע בכל מה שתרצה.
דן [email protected]
דלג לתוכן
תגובה אחת
תשובה מאוד יפה!!!!
וממש ירדו לי דמעות לקרוא את הנאמר, כאשר אני בעלת תשובה בסמינר חרדי שמרגישה בדיוק את אותם הדברים.
התהליך הופך להיות לכואב והתחושה שאין איש שמבין.. כמה אנחנו יכולים להכיל????
גם ככה יש את ההתמודדות שבבית ומול המשפחה, החברים מהעבר, מציאת עבודה.
האורות נעלמו מזמן ואני הרבה פעמיים מוצאת עצמי מבולבלת בין המוני הדעות ועצת הרבנים לבין התחושות שלי, אז מה עושים? הלחץ החברתי גדול וקשה לראות את זה…ושפיטה והמון שפיטה..