שואלת יקרה,

קראתי את דברייך ויכולתי להרגיש מתוך המילים שלך את סערת הנפש שכנראה מתחוללת בך על רקע המלחמה בעקבות הטבח ב – 7/10. ליבי איתך. באמת שאי אפשר לעמוד מנגד או להישאר אדישים לנוכח המתרחש, יחד עם זאת, לפי דברייך, הרגשות שמתעוררים בך כשאת מתחברת למצב, נחווים אצלך בעוצמה כזו שמקשה עלייך לשאת אותם. מדברייך אני מבינה שמפאת הרגישות שלך ויראת השמיים שבך את לא רוצה להתכחש או לכבות את הרגשות שלך, אלא לתעל אותם לתפילה, להרגשת ערבות הדדית ואכפתיות לבני עמנו, אבל מסתבר שזו לא משימה כזו פשוטה.

את מתארת תהליך שבו זיהית מגיל צעיר את הנטייה שלך להיות לוחמת צדק ואת המחיר הרגשי שנאלצת לשלם עבור תכונה זו, עד שבסופו של דבר בחרת בתגובה של התנתקות מחדשות שהן מקורות מידע שמזינים את חוויית חוסר הצדק שלך.

אם נדבר בשפה מושאלת של מספרים אפשר לומר שכבר בגיל 15 ניסית להוריד בבת אחת את העוצמה מ-100 ל-0 וזה לא ממש עבד, האש ממשיכה ללחוש… זו עשויה להיות חוויה מתסכלת.

במילים אחרות, את בעצם שואלת איך מוצאים איזון בתוך המצב?

זו שאלה גדולה שהתשובה עליה מגיעה מהפרקטיקה של החיים בדיוק כמו שתיארת בעצמך. כבר צברת מספיק ניסיון כדי להבין שמצבי קיצון לא מטיבים איתך. קשה לחיות בעוצמות גבוהות מדי של רגש לאורך זמן, זה מתיש. קשה לא פחות מזה, להתנתק מתוך אשליה שככה תימנעי מהתמודדות, כי הימנעות עלולה להחליש במקום להצמיח.

אז מה כן?

אין לי תשובה ברורה וסדורה לענות לך, אלא אוסף של שאלות מכוונות שמשרטטות שביל כאשר לא ברור מה הדבר הנכון לעשות. אני עונה לך בכנות מהמקום האישי שלי.

למדתי בחיי ששאיפה לצדק בצורה הלא מתוקנת שלה היא לפעמים נצחנות במסווה, וכמו שאמרו חכמים, מידת נצחנות היא אויב של האמת. זו הנחת יסוד שגורמת לי לשאול את עצמי הרבה פעמים – מה המניע שלי בוויכוח / בדיון עם הזולת? אם אני מגלה שהמניע שלי נגוע ולא בהכרח נקי (כמו לדוגמא הרצון להיות צודקת, “יודעת”, שולטת או סתם רוצה להרגיש שאני בצד הנכון של החיים ביחס למי שמולי), אז אני משתדלת להוריד הילוך פנימי, ולהקשיב יותר מאשר להשמיע.

אם אני מתייחסת לסוגיה העכשווית של יחסי חילונים – חרדים, ואת כנראה מתמודדת איתה בתדירות גבוהה במקום העבודה שלך (גם אני מתמודדת עם הדילמה הזו במקום עבודתי), אז אני שואלת את עצמי : “האם הדברים שחשוב לי להביע יביאו תועלת באופן כלשהו? האם הם יתרמו לאחווה שכל כך דרושה לנו בעם עכשיו? האם מי שנמצא מולי בסיטואציה קשוב ומוכן לשמוע? לפעמים יש עת רצון ומתפתחת שיחה כנה, אם אין תנאים לעת רצון כזו, אז חבל על הזמן תרתי משמע.

אני מוסיפה עוד דבר חשוב לנושא והוא האפשרות להביע סלידה או מחאה על דיבורי שטנה. זה דורש עמידה פנימית איתנה שאפשר לקבל מידיעת ההלכה למשל בנושא שמירת הלשון. יש מצבים שבהם אפשר למחות בפשטות ולומר – “אני לא מתכוונת להיכנס לדיון בנושא, אבל הדברים שנאמרו הם דיבורים רעים של שנאה והסתה ואני מוחה נגדם”. זהו. בלי להיגרר לוויכוח ובעזרת השם גם בלי להתעצבן. אם את דמות ששומרת על כבוד הזולת באופן כללי אז גם בדיבור הזה נשמר כבוד. נשמר הכבוד של מי שמסיתים נגדו או מלעיגים עליו, נשמר הכבוד של מי שמשתתף בשיחה, וחשוב לא פחות, נשמר הכבוד שלך. הן הכבוד שלך בעיני הסובבים אותך והן הכבוד העצמי שלך, וזה חשוב.

כל מה שכתבתי לך עד עכשיו מתייחס לשאלה הראשונה שלך.

בקשר לנושא השני שהעלית, לגבי מידת המעורבות הרגשית והאכפתיות בקשר למצב. זו שאלה חשובה שלגביה, התשובה שלי היא די ברורה. לי אין ספק – שכולנו ללא יוצא מן הכלל צריכים להיות מעורבים ואכפתיים ברמה כזו או אחרת במלחמה הזו.

גילוי נאות. אני מתגוררת בקו העימות בצפון. כשקראתי לראשונה את השאלה שלך שהופנתה אליי, חגו מעליי שני מסוקי קרב שירו טילים לכיוון לבנון. במקביל, מספר עמדות ארטילריה שממוקמות ליד מקום מגוריי ירו מדי פעם ובמקביל לזה, יש יירוטים ואזעקות, כמובן. הקולות האלה הם ה”פס קול” של שגרת חיינו, ואין לנו לאן לברוח ממנה. זה מה ששומעים פה ביום ובלילה, ביום חול, שבת וחג, כבר למעלה משנה שלמה! הדאגה לחיילים בחזיתות השונות ובני משפחותיהם שמצפים לשובם, המחשבה על הפצועים הרבים וסבלם, הכאב על האבלים שאיבדו את היקר להם מכל – כל זה דלק לתפילות למען עם ישראל ולעשיה ממשית לטובת עם ישראל, כל אחת כפי כוחה. העוצמה הרגשית שתיארת כסוג של מעמסה, יכולה לשרת אותך למשל כשאת מתפללת שתיפסק כבר שנאת החינם הארורה.

כשכתבת את השאלה שלך, אולי לא ידעת למי היא תגיע, מאת השם שהתבקשתי לכתוב לך תשובה. ייתכן שמשיבה אחרת היתה נותנת לך עצות איך לקחת מרחק רגשי ולשמור על שלווה…

לי אין שמץ של מושג איך אפשר להיות מנותקים במלחמה הזו. מבחינתי, ערבות הדדית בסיטואציה ומעורבות רגשית במידה מסוימת מוכרחה להתקיים בלב כל יהודי ויהודיה. אני מאמינה באמונה שלמה שכל תפילה נשמעת ופועלת.

אני בטוחה שכל מעשה טוב או רצון להיטיב (ולא משנה בכלל באיזה תחום) תורמים ומשפיעים עלינו כעם.

הקב”ה העביר אותנו בדור הזה במלחמה שונה ומשונה שבה כל חלקי העם חווים צער. נדמה לי שכמעט ואין אזור במדינה שלא חשוף לפגיעה חס ושלום. כולנו באותה סירה. ושוב, אם תישאלי אותי – כמה להיות מעורבת? אשלח אותך לדברים המנחמים של חז”ל – “אחד המרבה, ואחד הממעיט – ובלבד שיכוון ליבו לשמיים”, נדמה לי שזה המדד המשמעותי והמענה לשאלות של כמה ולמה…

השאלה שלך מעידה על לב רגיש, מרגיש ומבקש להיטיב. אני מקווה שבעצם השתדלותי להגיב לדברייך, היטבתי עימך.

בתפילה לבשורות טובות במהרה לעמנו!

שירה ק.