שואל יקר

שאלתך חשובה לבירור ולדיוק של האמונה, שאמנם דרכים רבות לה, וישנם דרכים שאינן מוסכמות על כולם, אני לא מבקש לשלול אוטומטית כל דרך שאינה מוסכמת, אבל אני חושב שבמקרה זה האינטואיציה שלך צודקת, שדרכי האמונה שלו אינן עולות בקנה אחד עם רבות מהמסקנות של המסורת ויש בכך כדי לעורר את ההבנה שדבר מה כאן שונה באופן גורף, ולא לחיוב, ולהבנתי יש לכך סיבות עמוקות ומוצדקות.

לפני שאתחיל את תשובתי אני מבקש לומר את המובן מאליו, שכאשר אנו דנים בנושא איננו דנים באדם, אינני מבקש להיכנס כלל לעסוק באישיותו של אדם אלא לעסוק לגופם של דברים, בעמדה שהוא מציג, שהיא עמדה חשובה שאני אישית סבור שהיא לא מדויקת. בנוסף, התשובה שלי כעת מבססת על ההיכרות שלי עם הגותו משמיעה של שיעורים מסוימים ומקריאה בעבר של ספרים, והיא מוגבלת בשל כך, אינני מתכוון כאן לבסס כאן טיעון שלם שמבוסס על דיון רציני בספריו ומאמריו, אלא להתווכח על קוים בעיקרי הגותו כפי שאני מתרשם שהם. בנוסף, אני מניח שיש לך כבר התרשמות בנוגע להגותו, ולכן לא אטרח כאן במסגרת זו של תשובה לשאלה, לצטט אותו או לנסות לבנות את הטיעונים שלו ואז לפרוך אותם, חשוב לי יותר לדבר על הכיוון הכללי אליו הגותו הולכת ולמה להבנתי זה לא הולם את התורה ואת רצונה מאיתנו.

הדבר המפתיע בגישתו לאמונה של בעל שיעור קומה כמותו, שהוא מצד אחד מחזק את האמונה, ובונה אותה בהוכחות ובחשיבה מקורית, אבל מצד שני האופן בו הוא מציג את האמונה לקוי, ויש לכך גם תוצאות על סוג היהדות שהוא מבקש ליישם. אם אפשר להכליל, יש סוג של הוגים שמבסס את האמונה דרך צמצומה, וצמצום זה של האמונה פוגע בתום ובשלמות שלה, האמונה לראייתי אינה רק קביעת עובדה מסויימת, אלא מהות חיה, וכשאנו מצמצמים אותה אנו בעצם כורתים לה אברים, אם כאלו שהנשמה תלויה בהם ואם כאלו שלא, האמונה מצטמצמת וניזוקה. ואולי נקודה זו בעצמה היא נקודת המחלוקת איתו.

הניסיון העיקרי שלו הוא לבנות את האמונה ואת היהדות על בסיס שכלי ורציונלי בלבד. הוא מדגיש לא פעם שאין לו במאגר חוויותיו כל חווייה דתית, ושיהדותו אינה בנויה על רגש אלא על הבנה ושכנוע רציונלי. אחד מיסודות הגותו (השואבת מהגותו של ישעיהו ליבוביץ ז"ל) , היא שהחשוב באמונה אינו התוכן של היהדות ושל התורה, אלא עצם האמונה וקבלת עול מלכות שמים מהבחינה הצורנית, וזו מתבססת על השכנוע שלנו בכך שהתורה אכן ניתנה, שכנוע שיש לו נימוקים שונים, נניח זה של הכוזרי, אבל התוכן של התורה אינו הנושא, שכן ברגע בו השתכנענו שהתורה היא אלוקית ואנו מחוייבים לה, הטעם בדיון מהי הבנת התוכן הוא מיותר, שכן התוכן הזה הוא דיבור אלוקי ומה טעם בדיון האנושי עליו. יתרה מכך, התוכן של התורה אינו צדק, מוסר וקרבת אלוקים, אלא "הלכה" בלבד, התורה מבקשת מאיתנו מעשים מסויימים שקיומם מהווה רצון ה' ותו לא מידי, החווייה או ההכרה אינם משנים, ויתרה מכך גורעים, שכן כאשר אני עושה דבר מה בגלל טעמו, העשייה הופכת לשלא לשמה. כך קיום התורה אינו קשור כלל למוסר. כלומר יש הפרדה מוחלטת בין ערכינו האנושיים, בין היותנו מוסריים, בעלי הכרה מדעית וכן הלאה, לבין ההכרה הדתית שהיא תחום אחר לחלוטין.

ההיגיון בתזה שנשמעת מתחילתה ועד סופה מוזרה, נועד להצדיק את הבחירה של האדם המודרני להיעשות או להישאר אדם דתי, זאת למרות הביקורת המדעית והמוסרית שיש לו על התורה. כלומר אין כאן ניסיון ליישב את התורה עם תחומי דעת אחרים, או תחומי ניסיון אנושי כאלו ואחרים, אלא ניסיון למזג את שניהם בחייו של אדם אחד למרות סתירתם. להישאר אדם מודרני בהכרתו ועם זאת נאמן ליהדות.

הבעיה שנאמנות זו נעשית כה צרה, והיהדות כבר אינה תופסת בכך את כל ליבו של האדם, האדם החי כך הוא חצוי בין תודעתו המודרנית לחלוטין, על התחום הערכי והמדעי, ואולי גם התרבותי במידה רבה, לבין תודעתו הדתית בה הוא בא בברית עם טקסט עתיק שהוא מאמין שניתן משמים והוא מחוייב לקיימו, אבל אין לו כל קשר לבבי עמו. ניתן להבין בנקל מדוע יהדות כזו אין לה יכולת לשרוד לאורך זמן. ובנוסף, היא סותרת את היותה של היהדות דבר המקיף את כל תחומי חייו של האדם, וכפי שיש מצוות האיברים כך יש מצוות הלב, התורה היא תפיסת עולם, והיא רגש חי של קרבת ה', הייתכן להבין את עולמם של הנביאים ושל הנבואה בלא להבין שהשקפת העולם של התורה היא שמתקיים קשר בין האדם לבוראו, ועל הקשר הזה לכוון את חייו של האדם? האם אין כה הרבה ממצוות התורה משקפות את המוסר שלה? את האופן בו על אדם לכוון את חייו כמכלול, על מה ראוי? נכון שהמצוות בסופו של דבר מנוסחות באופן הלכתי, מעשי, אך זהו חלק מעוצמתה של היהדות שהיא מנסחת הכול באופן מעשי ולא מותירה את המוסר לאזור הרצוי בלבד, היהדות אמנם חורגת מתחום המוסר הרגיל, ודורשת מהאדם כניעה לדיבור האלוקי, אבל אין זה אומר שהאדם אינו שותף שם. התורה מלמדת שהקב"ה ברא את האדם והניחו בעולם ראשית כל כשותף, כמובן שעל האדם מוטל להישמע לדבר ה' אבל לא חלילה כרובוט חסר תבונה אלא כאדם חי שמפנים את המצוות ואת דרך התורה בחייו ומעצב איתם את חייו כרצון ה'.

השורש לטעות כאן נעוצה לטעמי במוטיבציה הזרה, שהיא כאותה אינטואיציה מפורסמת של מנדלסון, שביקש לחצות את האמונה והתבונה לשתי צדדים בליבו של האדם, בן התרבות הגרמנית בצאתו, ויהודי באהלו. הפתרון האמיתי והמאתגר בהרבה, זה להבין שהתודעה המודרנית טובה אולי בהרבה מזו של האלילות אותה התורה מתעבת כל כך, אבל התורה מכוונת אותנו לתודעה שונה, שהקב"ה במרכזה, ועם זאת אין החירות נשללת מהאדם, שכן הקב"ה אינו רוצה שעבוד אלא את האדם בן החורין שיפעל בהתאמה עם המגמה האלוקית בעולם, והתורה נועדה להוות הנחייה לכך. אני מאמין שהתורה לא נס ליחה, והיא יכולה לכוון אותנו לתרבות של אמת ושל קודש, התורה במובן זה היא פרויקט שלא הושלם, והוא מחכה לנו, לבני האדם שיבינו את עומק ההנחייה שיש בתורה לחיי אמת, הרבה מעבר לאופק של המערב התבוני. לתובנה זו יש חשיבות עליונה בפרט בעידן שלנו בו מתגלה שהרבה מיומרות המערב הן בתחום התבוני והן במוסרי, היו תוצאה של יהירות ואינן עומדות במבחן ההיסטוריה.

האם ביכולתנו להאמין שבתרבות היהודית ישנם שורשים של נצח, ושיש בה בכדי ללמד אותנו על חיינו באופן עמוק בהרבה מהתרבות העכשוית? עבור זאת דרושה אמונה, אמון עמוק דווקא בתכנים של התורה, שהם ליבה. אני סבור שאין ערך וטעם באמונה לולי התוכן הזה, והתוכן המיוחד של התנ"ך שלא נס ליחו, יחד עם הקיום העובדתי של עם ישראל, שלפי הבנתי הנצחיות שלו כרוכה גם היא בתכנים המיוחדים שהוא קיבל מאת ה', שכן התוכן והצורה אחד הם בתורה. כיצד אני יודע שהתוכן של התורה לא נס ליחו? בכך שעד היום הזה אין בעולם כולו ספר משכנע יותר ממנו, שמסביר לאדם הסבר שלם על מהותו ועל מקומו, על הטוב והרע, וכן הלאה. יש ספרים שעוסקים בכך, אך במבט על ניתן לומר שזהו עדיין הספר המשמעותי ביותר עבור האנושות והבנתה את עצמה. ספרי מדע יש טובים יותר, פרקטיקות רוחניות יש מוצלחות יותר, אך כספר שמביא אדם להכרת משמעותו ומשמעות גורלו, אין תחליף לתנ"ך. והתנ"ך אינו רק ספר, אלא השתלשלות של חיים ממשיים, חיי עם ועולם. אך שוב, עבור זאת דרושה אמונה, וויתור על שייכות מלאה לתרבות הזמן שאינה תואמת את הנחות היסוד של התנ"ך לגבי החיים.

ומה באשר לדברים עליהם אין לנו הסבר מניח את הדעת ביחס למצוות התורה או האמונות המובעות בה? כאן עלינו לנקוט גם גישה מאוזנת, שמצד אחד נותנת אמון בתוכן הקיים אותו ניתן להבין והוא אף מתקבל על דעתנו יותר ממה שהיינו מסבירים לעצמנו, ומנסה להבין גם את הדברים המוקשים אך מתוך ענווה, שלא הכל נוכל להבין, בפרט לאור המרחק בין התורה כפי שהיא שניתנה בעידן עתיק מאוד, לבין חיינו בהווה, ועל כך יש צורך ליצור גשר אותו עושים בני האדם במהלך הדורות, שזהו תוכן התורה שבעל פה להתפתחויותיה השונות, שהיא המפגש של האדם עם דבר ה' שבתורה. וגם בתקופתנו, אמונתי היא כי אנו נדרשים להבין בכל דור מחדש את התורה מתוך תודעת אותו הדור, וגם בתקופתנו עלינו לפתח את הדיאלוג החי שבין האדם והבנתו, שאלותיו ותפיסותיו לבין התורה, דיאלוג שעם הדורות מניב פירות עמוקים ובעלי משמעות.

הבעיה בגישה הזו שהיא אינה דיאלוג של אמת כאשר האדם בא בפתיחות לקלוט את דבר ה' שבתורה אך מתוך כליו שלו ושאלותיו שלו, אלא ניסיון לחצות את החיים למרחב אמונה ודת לבין מרחב של מדע ומוסר והכרה אנושית. לצערנו חצייה זו עמוקה וחריפה מידי בכדי שתתקיים באמת. אין אלו באמת שתי מרחבי חיים, למרות שהתחום הדתי תמיד חורג, היהדות רואה את החיים כאחדותיים וכשואפים לגלות בתוכם את אחדות ה', ואילו גישה זו הפוכה, מבקשת להפריד את הבלתי ניתן להפרדה, מילא החיים הגשמיים אפשר עוד לחשוב על הפרדה בינם לבין החיים הרוחניים, אך בין האדם המוסרי והמדעי לבין הדתי? אין לך פירוד גדול מזה.

האם זהו אלו-הים חיים המדבר מתוך האש? אותו אלוהים אותו מקישים מהסקות שכליות ודת שמקיימים אותה כי כך ההלכה אך הלב והנפש אינם שותפים לה? התורה מבקשת את ליבנו, את נפשנו ומאודנו, ואת כל מרחב המדע, התרבות והחיים שיצאו מתוך היחס לאלוקים חיים, ויתאחדו באיחודו. מתוך אמון עמוק שהכל הוא באלוקים, ובמפגש איתו העולם יכול להיתקן מחדש, ולכן דתיות מסוג זה היא רחוקה מאוד מרצון התורה ונותנה.

טיעון מרכזי נוסף שלו שאני חושב שכדאי להתמודד איתו הוא ביחס לאמונה בה', לדעתו, היחס לאמונה היא שאלה ככל השאלות, האם ה' קיים כפי שהשאלה האם יבשת אטלנטיס קיימת או לא, ולכן האמונה היא בעצם הסתברות, כפי שאנחנו נותנים אמון בכך שאין מתחת לרגלנו תהום שעוד רגע ניפול אליה, האמונה לפיכך אין בה יחס נפשי מסויים, אלא הוא הכרעה של האדם להניח שמשהו אכן קיים, ושהעולם הוא עובדה ושגם קיום האל עובדה היא ככל העובדות. והממד הפסיכולוגי של האמונה הוא בעצם חלק מתובנה זו, ואין לו שום ייחוד.

לפי הבנתי, היחס בתורה לה' אינו כזה כלל, ולכן האמונה אינה סתם הכרעה תבונית הסתברותית, כי באמונה יש ממד נעלם באופן מהותי, שכן גם ה' נעלם הוא, האמונה היא דרך, כי היחס של העולם לה' הוא מין סוד, שאנו בני האדם צריכים תמיד ללכת בעקבותיו. אינני מתרשם מהנהירות שבה הוא מציג את האמונה, כי אין בה שום עומק נשמתי, שום גוונים של מסתורין. דבר זה נוגע לאותה נקודה עצמה, ה' מבקש מאיתנו שנתמסר ונלך אל הארץ אשר הוא יראה לנו, אל המסתורין שאי אפשר לתפסם עד תום, ובכאן נקודת האמונה היא גם אמון עמוק בכך שאותו עומק של המציאות אכן קיים, ומה שאנו רואים כאן ברובד השטחי הוא רק קצה קרחון למציאות העמוקה הנגלית לאיש האמונה, שיש היבטים של המציאות שהם מציאותיים יותר מהעולם כפי שהוא נראה לעינינו ברובד השטחי שלו, ושרק מתוך יחס לאותם היבטים ימצא האדם את משמעות חייו ואת מנוחתו.

אם אנו מבקשים להבין את האמונה כרעיון חי, מפכה ועמוק, אם אנו מבקשים להבין את האמונה המוצגת בתורה כדרך לתיקון עולם, שומה עלינו להבין את האמונה מתוכה, לתת בה אמון ולא לכפות עליה פרדיגמות שנועדו לצמצמה ולסדר אותה עם מבני דעת ומוסר אחרים, הנוטלות ממנה את רוחה החיה ובכך מעקרות גם את בשורתה מקיפת – הכל.. זו הביקורת המהותית ביותר להבנתי על הגותו והאסכולה אותה הוא ממשיך.

מקווה שבמסגרת תשובה צרה כל כך ביחס למה שהיה ראוי בנוגע לנושא רחב כל כך, תוכל לקבל את התועלת הראויה לך. אשמח להמשיך גם בדיאלוג מפורט יותר אם תחפוץ בכך, במייל: [email protected]

בברכה

אריה מ.