שלום לך,

הקב"ה זיכה אותנו לחיות בתקופה מופלאה מבחינות רבות, ואחת הבחינות היא בדיוק הנושא שאת מדברת עליו – היחס לאנשים שאינם מושלמים, הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית.

החברה שלנו היום משתדלת להקל ככל האפשר את חייהם של האנשים הללו ולהתייחס אליהם בכבוד, ואת שואלת איך התורה מתייחסת לאנשים כאלה.

חשוב לי להקדים ולומר שיש אנשים המצפים שהתורה תתאים את עצמה תמיד להלכי רוח תקופתיים, ולעיתים קרובות מעקמים ומעוותים את התורה לשם כך.

הדברים מגיעים לידי עקמימות כזו שגם את העבירות החמורות ביותר מציגים לפעמים כאילו זה מה שהתורה מצפה מאתנו. אולם למרות שהתורה איננה מחויבת לאופנות מתחלפות, הרי שכמעט שאינני מכיר יחס מפלה בתורה ובהלכה לבעלי מוגבלויות פיזיות.

אינני יודע מהיכן קבלת את המידע לפיו אדם נכה אינו רשאי לעלות לתורה או להיות שליח ציבור. הלכה פסוקה היא שהם רשאים וכך נוהגים למעשה בכל תפוצות ישראל.

ישנן לעיתים מגבלות הלכתיות על בעלי מוגבלויות אך תמיד בהקשר קונקרטי. יש המונעים מעיור לעלות לתורה מכיוון שאיננו יכול לקרוא את הכתוב בה, ויש המתירים אפילו את זה.

כהן בעל מום לא עולה לנשיאות כפיים מכיוון שהדבר יגרום לציבור להסתכל בו בשעת ברכת כהנים (מאותו טעם גם מי שידיו מלוכלכות בצבע לא עולה לדוכן).

שליח ציבור צריך להתפלל בעמידה ולכן יש פוסקים שסבורים שמי שאינו יכול לעמוד לא יעבור לפני העמוד לא בגלל שהוא שווה פחות (קטוע ידיים יכול לעבור לפני העמוד לכל הדעות), אלא בגלל דרישה קונקרטית, כמו אדם רגיל שכרגע סובל מרגל שבורה ולא יכול לעמוד.

מי שלמשל סובל מבעיה קשה בדיבור שגורמת לכך שאי אפשר להבין את דבריו לא יוכל להיות שליח ציבור שמוציא אותם ידי חובתם למרות שהוא יוכל לכתחילה לפתוח את ארון הקודש, להגביה את ספר התורה ולהשתתף בכל דבר שניתן. הוא לא שווה פחות מכל אדם אחר.

מה שאמרו חז"ל שסומא חשוב כמת איננו בא לבטא יחס מפלה או פוגעני אלא לבטא את עוצמת הקושי של חיי הסומא. כך באותה אימרה בגמרא כתוב שגם עני וחשוך בנים חשובים כמת. יש דעה הפוטרת את הסומא ממצוות (וכבר דנו בסיבה לכך) אולם ההלכה המקובלת היא שהוא חייב במצוות כמו כל אדם אחר.

אני יכול לחשוב כרגע רק על מקום אחד בו התורה מגבילה נכים לא מסיבות פרקטיות אלא מעצם היות האדם נכה, וזה באיסור עבודה במקדש. כהן בעל מום, גם כאשר מדובר במום קל, אסור לעבוד במקדש. אפשר להבין שבמקום של פאר והדר, כאשר מבקשים להשאיר רושם עמוק על באי המקדש, ראוי שמכלול האנשים, הכלים והטקסים, יהיו ברמת השלמות הגבוהה ביותר.

אני מקווה שהצלחתי להסביר כמה דברים, אך חשוב לי לשוב ולהדגיש נקודה חשובה:

יש המצפים ברוח התקופה שהתורה תתעלם לחלוטין ממוגבלויות ותוותר על דרישות הלכתיות בשם ערך השוויון.

פוסקי הלכה מודעים לקשיים ולרגישות ומשתדלים למצוא דרכים להקל על נכים, אבל לא בכל מחיר.

מכון צומת למשל עמל כבר עשרות שנים על מנת למצוא פתרונות הלכתיים שיאפשרו לנכים להמשיך בשגרת חייהם גם בשבת, אבל אין פוסק אחראי שיבטל באופן גורף את כל העקרונות ההלכתיים מפני ערך השוויון.

לא זו דרכה של תורה. התורה לא נועדה לשרת אותנו אלא מתווה דרך חיים נכונה וראויה לעבודת הבורא. אם נחתור תמיד להתאים את התורה לרוח התקופה, אז מי צריך תורה בכלל?

התורה "דרכיה דרכי נועם", והיא מתחשבת בצרכי בני אדם, אך עדיין זה חייב להיות "דרכיה", כלומר הדרך של התורה ולא דרך שאדם קובע לעצמו ואז מעקם את התורה על מנת שתתאים אליה.

בברכה,

גרשון