שלום לך,

קשה לי אפילו לדמיין מה אתם עוברים ואת המצוקה בה אתם נמצאים. די בעובדה שילדה יקרה ואהובה נוטשת את השביל בו אתם צועדים כדי לגרום לכאב נורא. אבל כאן מצטרפת מצוקה נוספת כאשר אינכם בטוחים כיצד להתנהל בסיטואציה הזו ורוצים להימנע מטעויות שמצד אחד עלולות לפגוע בקשר שלכם עם בתכם, ומצד שני עומדת הדאגה לשני הבנים הצעירים והחשש כיצד האירוע הזה משפיע עליהם. ליבי אתכם.

אפתח בנקודה חיובית ומשמעותית והיא שבכל מה שכתבת לא שמעתי אפילו פעם אחת רגשי אשמה. זו נקודת פתיחה חשובה מאין כמותה.

במקרים דומים ההורים מסתובבים לעיתים קרובות בתחושה שהם אשמים במה שקרה. רגשי אשמה הם מקום לא טוב להתחיל ממנו.

האשמה מונעת מאתנו לעשות את הדברים הנכונים, מכניסה אותנו למסלול בו אנו חושבים שאנו אחראים גם על תיקון הדברים, וגורמת לנו לעשות טעויות. באופן כללי אני חושב שאפשר לומר שלרגשי אשמה של הורים יש מקום מרכזי בכישלונות חינוכיים.

בתכם עושה את הבחירות שלה מתוך חירות ועצמאות ולא בגלל משהו שעשיתם או לא עשיתם לאורך השנים.

אין לי מתכון בשבילכם כיצד להתנהל הן בגלל שאינני מכיר את הנפשות הפועלות והן בגלל שאין לי ניסיון בתחום.

בטוחני שאם תשאלו מסביב תוכלו להגיע לגורמים שצברו ניסיון במקרים דומים ומוסמכים יותר ממני לייעץ לכם.

עם זאת, אשתף במחשבה שברור לי שהיא נכונה עקרונית, אבל גם לגביה אינני יודע באיזו מידה ובאיזו צורה ליישם אותה במקרה שלכם. תקראי את הדברים ותשקלי אם לקחת אותם ובאיזו מידה.

את כותבת שאת לא מוכנה בשום אופן לוותר על קשר עם בתך. אי אפשר שלא להסכים עם גישה כזו. ברור שצריך לשמור על קשר, ראשית כי אתם אוהבים אותה וחייכם לא יהיו שלמים בלעדיה, לשמור על קשר כדי שהבית שלכם ימשיך להיות עבורה עוגן וחיבור, לשמור על קשר כדי שיהיה לה לאן לשוב, ואם לא היא אז אולי הילדים שלה.

שמירה על קשר כרוכה בהכרח בוויתורים. בתך בחרה ללכת בדרך שונה משלכם, דרך שלא פעם סותרת את ההתנהלות שלכם בבית, ועל מנת לשמור על קשר צריך לדעת גם להתפשר ו"לבלוע צפרדעים".

אבל עד היכן אפשר ונכון לעשות ויתורים? אני מעריץ של הסרט "כנר על הגג". כאשר בתו הבכורה  של טוביה מספרת לו שהבטיחה להתחתן עם מוטל החייט בניגוד לרצונו, הוא מתמרמר אבל מוצא מקום בנפשו להשלים ולתת את רשותו.

כאשר בתו השנייה מודיעה לו שהיא מתחתנת עם קומוניסט ולא מבקשת אפילו את רשותו הוא כועס אך שוב מגלה הבנה לכך שהתקופות משתנות, מתכופף ונותן את ברכתו.

אך כאשר בתו השלישית מתחתנת עם גוי, לאחר חיבוטי נפש הוא אומר "עד כאן! אם אתכופף עוד – אשבר!"

בתכם תמיד תהיה אהובה ורצויה בביתכם, אבל הבית צריך להישאר הבית שלכם, עם הערכים שלכם ועם אורחות החיים שלכם.

כשם שהתנהלות מתוך אשמה מביאה לתוצאות גרועות, כך גם התנהלות מתוך פחד.

יש הורים שחוששים להתעמת עם ילדיהם, וחושבים שאם יתאימו את עצמם לרצונות ולציפיות של הילדים, הדבר יגרום להם לכבד ולאהוב אותם, אבל המציאות היא בדיוק להיפך.

ילדים מצפים מהבית להיות עבורם עוגן וחוף מבטחים. מקום יציב עם גבולות ברורים.

אם הבית משנה את צורתו על מנת להכיל ולקבל את הילד, עלולים להגיע למצב בו הילד רוצה לחזור, אבל כבר אין לו לאן. מדובר בתפיסה בסיסית ועמוקה שהבית הזה הוא שלכם ושיש בו כללים ברורים והבנה ברורה מה נכון ומה לא. לא חייבים להתווכח ולריב, אבל גם לא למחוק ולטשטש. היציבות הזו חשובה וקריטית לדעתי גם עבור שני הבנים שלכם שעומדים ומתבוננים וזקוקים לתחושה שהבית שלהם יציב ושיש מי שמנהיג אותו ומנווט בין נכון ללא נכון.

ההתנהלות מול בתכם היקרה תהיה באהבה, במאור פנים, בחיפוש אחרי הטוב ובניסיון להתעסק במשותף ולא במפריד.

אין גם צורך להתעקש על קוצו של יוד ולייצר מלחמות מיותרות, ויש דברים שאפשר לוותר עליהם.

אתם תהיו אלה שתחליטו על גבולות הגזרה על פי אורחות חייכם ועל פי תכונות הנפש, אבל צריך שיהיו קווים שאותם לא עוברים בבית שלכם.

אם בעקבות כך בתכם תקבל החלטות כואבות, אלה יהיו שוב ההחלטות שלה שאין לכם שליטה עליהם. לעולם גם לא תדעו מה היה קורה אילו הייתם מוותרים על העקרונות שלכם,

אבל במקרים רבים מסתבר שבסופו של דבר היא הייתה עושה את הצעדים שלה גם כך, והייתם יוצאים נפסדים מכל הכיוונים, כולל הצד של העוגן האיתן עבור שני הבנים הצעירים.

אני יכול רק לתאר לעצמי כמה הסיפור הזה טורד את מנוחתך ואת המחשבות שמתרוצצות בראש, פעם לכאן ופעם לשם.

אני מבקש שתקבלי את הדברים שכתבתי כמחשבות שאולי תמצאי בהם הד וחיזוק למחשבות שעוברות מדי פעם גם בראשך. לסיום אחזור על מה שכתבתי למעלה, שנכון יהיה להתייעץ עם גורם שצבר ניסיון במקרים מסוג זה.

אני מאחל לכם שתמצאו את הנתיב הנכון ושהקב"ה ישיב לב בנים על אבותם ושתראו רוב נחת מבתכם ושני בניכם.

גרשון