שלום, יקרה

ראשית אפתח בהתנצלות כנה על העיכוב בתשובה, שישב על התקופה הלא פשוטה שעוברת על כולנו.

כבר בקריאה ראשונה של שאלתך היפה, קפצו למול עיני הביטויים: שמתי לב… לוקחת ללב… חיה את זה… רציתי לדעת מאיפה זה מגיע… ועוד, ביטויים של מודעות עצמית גבוהה, של נפש רגישה ומכילה ואכפתית.

את נערה בשלהי גיל ההתבגרות ועל סף היציאה לחיים. זהו שלב משמעותי – של יציאה מקבילה מן האגוצנטריות המאפיינת את תקופת ההתבגרות. הנפש שלך מתרחבת, יוצאת מגבולות האני, מסוגלת להרגיש את האחר לעומק, להיות שם בשבילו במלוא מובן המילה. זוהי תכונת נפש אדירה ונדירה. אולם היכולת הזו היא גם מקור של סבל עבורך. את חשה דברים בעוצמה, ומרגישה את צרתו של האחר כאילו היתה שלך. גדילה משמעה להכיל את האחר, אבל יש אזור מעורבב שבו את עדיין לומדת איך עושים את זה. זוהי יכולת שמתפתחת בתוכך – ועדיין אינך שולטת במינונים, בגבולות האפשר והמתאים. אלה הם דברים שצריכים למידה. ובע"ה במשך הזמן תדעי מה נכון לך, כמה ואיך, ותנווטי את תכונת הנפש הנפלאה הזו בצורה מדויקת ומאוזנת יותר.

אז בואי ונבחן יחד – מהי בעצם אמפתיה?

אמפתיה היא היכולת לחוות עם האחר את רגשותיו, את כאבו ואת שמחתו. להרגיש אתו את מה שהוא מרגיש. חלק ממנה היא היכולת להבין את נקודת מבטו של הזולת, להכנס לנעליו ולזהות מדוע פעל כפי שפעל או חשב כפי שחשב.

כלומר, לאמפתיה מספר איכויות:

– יכולת לראות דברים מנקודת מבטו של האחר,

– להרגיש את רגשותיו של האחר,

– להיות נטולי שיפוט כלפי רגשותיו או מחשבותיו,

– לתקשר הבנות או תחושות אלו עם הזולת ולהעניק לו תחושת השתתפות.

ובקצרה, להרגיש את השני ולהיות עמו.

יש לך יכולת זו במידה גבוהה. אנשים משתפים אותך בחייהם, כי מן הסתם הם מוצאים אצלך אוזן קשבת והשתתפות כנה. השתתפות בקושי של האחר היא מעלה נפשית עצומה, היא יכולת לצאת ממסגרת האני ולהיות במקום של האחר. זוהי מעלת ה"נושא בעול עם חברו". על משה רבנו נאמר כי כאשר גדל, יצא אל אחיו וראה בסבלותם. בכורח הנסיבות, לא יכול היה לעזור להם משמעותית, אבל, כדברי רש"י, "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". זהו האריג הנפשי שממנו עשויים אנשים גדולים.

שימי לב, אמפתיה אינה כרוכה בהכרח בהצעת פתרונות. אמפתיה ופתרון אינם מושגים חופפים. את כותבת, שלפעמים אין לך מנוחה עד שאת מוצאת פתרון לבעיה שחולקים אתך. אולם האם האחרים באמת מצפים שתפתרי את בעייתם? האם הפתרונות שהצעת לחברתך אכן התקבלו תמיד ויושמו בפועל? האם לא תהית לפעמים איך אנשים לא רואים שהפתרון כל כך מתבקש, ומתעקשים להשאר תקועים במצבם?

לעתים גם השני יכול להגיע לפתרון שאנו מציעים לו. פתרון – הוא הדבר הקל. לא תמיד אדם רוצה באמת פתרון (אלא אם כן הוא מבקש זאת מפורשות). הדבר שהשני באמת זקוק לו, ואינו יכול לספק אותו לעצמו – הוא התחושה שמישהו נמצא אתו בקושי, שמישהו חווה את מה שהוא חווה ומשתתף עמו. כי למעשה, ברוב המקרים תגובה או עצה לא באמת יכולים לשפר את המצב, אבל תחושת הזדהות וקשר – כן.

מסופר על אחד הגדולים, שפעם אחת בהיותו בכותל שמע אדם בוכה מרורות. ניגש אליו ושאלו במה יוכל לעזור לו. אמר האיש: אינך יכול לעזור לי, איש אינו יכול לעזור לי. ענה לו הרב: אם כך, אבכה אתך. עמד ליד האיש, ובכה עמו על צרתו… אחר שעה קלה מחה האיש את דמעותיו ואמר לרב: ובכל זאת עזרת לי.

להשתתף בקושי של האחר זה לא קל. כדי להתחבר אליו, אנו צריכים להתחבר למשהו בתוכנו שמכיר את התחושה הזו. זה לחוש אותו מבפנים, ולהיות שוב במקום פגיע, חלש, עצוב. ולפעמים זה כל כך מעיק, שאנחנו מעדיפים להציע פתרונות ו'לחסל' את הקושי. אבל מה שהשני זקוק לו יותר מכל הוא התחושה שאנחנו אתו, כאן ועכשו. הוא יעריך גם תגובה מסוג "אינני יודעת מה הייתי עושה במקומך. זה באמת לא קל." לנסות להרגיש באמת – זה קשה, אבל אם את יודעת שבכך את מציעה לחברתך הקלה משמעותית – זה יקל גם עליך.

אבל מה עושים כדי שהכאב לא ישתלט עלייך, שההשתתפות הזו לא תפגע בך? קודם כל, לדעת שבעצם ההשתתפות נתת לשני כח. ומעבר לזה – להאמין בכח של האחר לגדול מהקושי, להאמין ביכולתו להתמודד ולמצוא פתרונות. לדעת שהקב"ה אתו, ושהוא יעזור לו כפי שהוא עוזר לכולנו. וכמובן, תמיד את יכולה להתפלל עבורו, או להקדיש לזכותו פרק תהילים.

אמפתיה בהגדרתה משמעה נפרדות. משמעה שאנו מכירים בקיומו של אדם אחר מאתנו, בעל נקודת מבט שונה, החווה את הדברים אחרת, שערכים אחרים מכתיבים את חייו. להכיר בנפרדות הזו – לפעמים זה קשה יותר מלעזור, להשתתף ולהתחבר.

תהליך הגדילה וההתפתחות הנפשית שלך לומד גם את החלק הזה, שהוא חלק חשוב והכרחי של כל קשר משמעותי שהוא. לדעת איפה אני נגמרת ומתחיל השני, לכבד את הפרטיות של האחר, להיות ערה וקשובה גם לצרכים הנפשיים שלי ולתת להם מקום. אם משהו משתלט לך על החיים באופן קבוע, מתערבב וגולש מעבר למינון סביר וסוחף את רגשותייך – כנראה שעברת את הגבולות של עצמך. זה הזמן להזכיר לעצמך שאינך יכולה וגם אינך אמורה לפתור בעיות הגדולות ממידותיך. שלכך יש רבנים, מורים, יועצים ומטפלים. ושאת תפקידך בתור חברה מילאת בעצם ההשתתפות. בין אטימות לקשייו של האחר לבין נטילת אחריות מלאה למצבו – יש ציר פעולה רחב, שאינו קיצוני לשום צד.

נתבי את היכולת שלך להכנס ללבו של האחר בצורה שלא תקשה עליך. אך אל תוותרי על הדבר היפה הזה שיש לך. למדי לעשות אותו בצורה שאכן תעזור לך ולאחרים. זוהי תכונת נפש נפלאה, שכנראה תוביל אותך בעתיד להוראה, לטיפול או למקצוע אחר שבו היכולת האמפתית כל כך נחוצה.

מקווה שתשובתי עזרה לך.

אם את מרגישה צורך בהרחבה או בהבהרה נוספת, מוזמנת ליצור קשר.

מאחלת לך חיים מלאי נתינה, סיפוק וצמיחה,

אורית

[email protected]