שואל נכבד מאוד.

השאלות שהינך מעלה הינם שאלות חשובות ויסודיות בבירור האמונה היהודית. אתה מהרהר – ובצדק – מנין לי שהתורה ניתנה מפי ה', שמא התורה נכתבה בידי מאן דהו שאמר לעם שלם שהנה אלוקים נותן לנו תורה, ובעצם לא היה כלום, מלבד קולות וברקים וענן כבד.

יתירה מזו, התורה מזהירה ואומרת (דברים פרק ד פסוקים ט – י), "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב". והדברים טעונים ביאור, הרי מי שירצה לכפור במצוות התורה יוכל לכפור במעמד הר סיני, ולמי דברי התורה נאמרו.

בכדי להבין ענין זה עלינו להבין מהי אמונה. הדבר ברור, שלא שייך לצוות אדם להאמין שעכשיו [בשעת כתיבת הדברים] יום, כאשר השמש מסנוורת אותו מעבר לחלון; וכן כיוצא בזה.

אמונה שייכת בדבר שלא ניתן למשש אותו בחושים הרגילים, ולא ניתן להוכיח את נשוא האמונה באופן אמפירי. מצד שני, אין להקב"ה חפץ בכסילים. אין להקב"ה ענין שנשתייך לזן האנשים שעליהם נאמר (משלי יד, טו), "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר"; ועל כן הוא מצווה אותנו לקרב את האמונה לשכלנו, ולמצוא לה צידוקים וסימוכין שכליים.

החשיבה השכלית נועדה לקרב את האמונה הרגשית, ולא ליצור איתה. מסופר על מגיד מישרים נודד שנקלע לאכסנייה כלשהי. באותה העת שהה באכסנייה 'משכיל' שזלזל בעיקרי האמונה היהודית. בראותו את המגיד, פנה אליו המשכיל ואמר לו: "שמעתי ששיחותיך משפיעות מאוד על שומעיהם ומבעירות בקרבם רגשי תשובה. נראה אם תצליח להשפיע עלי". נענה לו המגיד במשל. מעשה בכפרי שנקלע לעיר, לפני חזרתו לביתו חיפש הכפרי דבר מה מהעיר שיוכל להביא עמו לביתו. יעץ לו אחד המוכרים לרכוש מפוח. בעזרתו ניתן להבעיר את להבת התנור בקלות. מיד בבואו לביתו, ניסה הכפרי להדליק את התנור עם המפוח; חבט ונופף במהירות ובאיטיות; ואילו שלהבת התנור לא נדלקה. חזר הכפרי נזעם אל המוכר, וטען כנגדו: "השב לי את כספי. מכרת לי מפוח מקולקל". שאל אותו המוכר: "אמור נא לי, כיצד השתמשת בו?". תיאר לו הכפרי באריכות את כל המאמצים שלו. שאל אותו המוכר: "את האש הדלקת?". הכפרי התפלא מהשאלה. "ודאי שלא הדלקתי! הלא לשם כך קניתי מפוח!". נענה לו המוכר: "המפוח יכול להגדיל שלהבת דולקת, אבל אין בכוחו להבעיר אש חדשה".

השיחות הנפלאות הם כמו מפוח שיכול להבעיר ניצוץ. אין בכוחם לייצר ניצוץ. כן הוא הדבר באותם טיעונים שכליים הנטענים בענייני אמונה. מטרתם הינה לחזק את הניצוץ הקיים.

מהו אותו ניצוץ? בגמרא (שבת קמה, ב – קמו, א), כתוב, "שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן". מהי אותה זוהמה שפסקה בהר סיני? על איזה זוהמה דיברו חכמים?

זוהמה זו היא אותה זוהמה שהחטיאה את אדם בחטא עץ הדעת, והפרידה בין האדם לבורא. הפרדה זו יוצרת שאלות וקושיות; ספקות ותהיות; התלבטויות וחיבוטים. עם ישראל בהר סיני יצא מזה. הוא חש בכל חושיו התגלות אלוקית. כשאדם חווה התגלות כזו, אין לו ספיקות. הוא מיד מסכים לעשות את מה שאומרים לו. אדם מרגיש שהוא עומד מול אמת גדולה ממנו. כמו שבמוצאי יום הכיפורים, מיד לאחר תפילת נעילה, מרגישים מין 'קירבת אלוקים' כזו. לא ניתן לצייר אותה במילים. כיון שה' הוא בלתי מושג בחושים.

הניסיון של עם ישראל היה להמשיך עם אותם דברים וללכת איתם הביתה. לחזור לאוהלים ולהמשיך לחיות לפי זה. חטא העגל גרם לאותה זוהמה לחזור. חטא העגל לא היה כפירה בהקב"ה. העגל שנעשה על ידי הערב רב ומיעוט העם [כפי שניתן לראות זאת ממנין הנספים שעמד על 3000 איש בלבד! אחד חלקי מאתיים מהעם!], היה המשך למסורת תרבותית שאליה הורגלו העם. מסורת המאמינה בשיתוף כוחות אמצעיים בבריאה. סיפור זה של חטא העגל יכול לשמש ראיה לכך שהתורה הינה שמיימית ולא נכתבה על ידי מאן דהו.

אדם המנסה ליצור זרם חדש, לא מאתגר את מאמיניו מיד בהתחלה ומבקש מהם לנטוש הרגל כל כך מהותי. אדם הממציא דת לא כותב בה שהוא יודע שברבות הימים העם יעבור על דבריו, וזה לא יהיה להם משתלם. אדם הממציא דת לא מספר על עצמו שהוא חטא ועל כן הוא נענש ולא נכנס לארץ. אדם הממציא דת לא ממציא חוק שלבני שבטו לא יהיה חלק ונחלה, והם יצטרכו להתבסס על נדבות שאר השבטים. וכן הלאה.

סיכום: טענת העד, וטענת המסורת, הינם טענות שכליות הבאות לבסס את האמונה ולקרבה לשכל. האמונה מתחילה מאותו ניצוץ רוחני שנדלק בנשמותינו במעמד הר סיני. בחינה של התורה מראה שמקורה הוא אלוקי. הנבואות הכתובות בה ועוד, מבססות את הטענה על מקורה האלוקי.

בניהו

[email protected]