שלום לך חייל יקר!
ראשית, אני מוקיר ומעריך עד למאד את מסירות נפשך למען ההקפדה על קיום המצוות, ואת יראת השמיים שלך היכולה להוות אות ודוגמה לבני תורה רבים. הסביבה הצבאית אכן בעייתית ומשדרת רוח של קרירות בעבודת ה', ומאמציך לשמור ולעשות לעצמך סייגים כדי להישאר בן תורה, ראויים לכל הערכה.
קל מאד להישאר בן עליה כשנמצאים בין כותלי בית המדרש או בקהילת בני תורה. האדם נבחן דווקא במצבים הללו, כאשר הוא נקלע למקום של קרירות ועליו לבחור בין "ללכת עם הזרם" לבין מלחמה על קוצו של יוד. במבחן זה אתה מוכיח עצמך כאיש אמיתי וחדור יראת אלוקים, ועל כך תבורך.
לגופם של דברים: אכן דברים ידועים הם, שהצבא בנוי באופן שאינו מתאים לבני תורה. על אף מאמצים שנעשו בשנים האחרונות להתאים יחידות לציבור החרדי (ואני שמח לשמוע שבטירונות הם הצליחו), עדיין מרבית הבסיסים מהווים סביבה שקשה להישמר בה. לא די בכך שההפרדה בין המינים הולכת ונפרצת (ובמיוחד בשנתיים-שלש האחרונות כשמדיניות הצבא לעודד שירות נשים וגברים יחד בכל מקום) אלא גם שהצבא מטבעו הוא מקום של עול וקושי הגורמים להתפרקות, שחרור, ודיבור זול של בני אדם אלו לאלו.
לא בכדי התירה התורה יפת תואר, ולא בכדי נקראו אנשים מסויימים לשוב מעורכי המלחמה. מסגרת צבאית היא מקום בו מתפרצים יצרים, ועל כן למרות המשמעת המוטלת, ישנם הקלה ושחרור בדברים שאינם ראויים, אשר באזרחות לא היינו חולמים להתירם.
מאידך גיסא, מדינת ישראל נתונה במלחמת קיום מול אויביה העומדים עליה סביב ורוצים לכלותה, ואלמלי הצבא היה שליחו של הקב"ה לשמור על גבולותנו, היינו ח"ו אובדים וכלים. נטל הביטחון בארץ כבד מנשוא, ולא בכדי ישנה חובה על כל צעיר מגיל 18 לשאת בו. ב"ה זכינו, ולאלו החפצים לתפוס אומנות אבותיהם בידיהם ולעסוק בתורה, ניתן הפטור משירות צבאי, אך מי שאינו נושא בעול התורה חייב על פי חוק ולכאורה גם על פי ההלכה לשאת בנטל העול הביטחוני.
הדילמה העומדת לפתחם של בני גילך שאינם עוסקים כל יומם בתורה, קשה מנשוא. מחד הם חפצים לקיים את חלקם ולסייע בשמירה על הביטחון, אך מאידך גיסא השממה הרוחנית הקיימת בצבא, מפחידה ומרתיעה. רבים וטובים נפלו רוחנית בעת שירותם הצבאי, וביודענו כי תפקידנו בעולם הוא לעבוד את הקב"ה ובעתידנו הרוחני תלויים כל חיינו, הרי שמוטב להשתמט מהחוב הלאומי ולא לסכן ח"ו את הרמה הרוחנית כמלוא נימה.
בדילמה מורכבת זו אשר כוללת צדדים רבים לכאן ולכאן, צריכים אנו כתפיים רחבות אשר יורונו ויכריעו את הדרך אשר נלך בה. לכן נדרשו גדולי ישראל שליט"א וזצ"ל אשר בכוח יראתם יכולים לראות למרחוק ולשקול את השיקולים התורניים ללא פניות, לשאלה קשה זו.
ואכן, כפי שקיים פעמים רבות בתורה שבעל פה ובספרות הפוסקים, גם בסוגיה זו נחלקו רבותינו. יש אומרים בכה ויש אומרים בכה. יש האומרים שעלינו לקיים את החוק, להתייצב בלשכת הגיוס ולהגיש דיחוי כנדרש, ויש הטוענים כי עלינו להתנגד ולא להתייצב. יש הטוענים שמי שתורתו אינה אומנותו עליו למלא את חלקו בנטל הצבאי, ויש הטוענים שעל הבחור להיכנס לכלא ובלבד שלא יגיע אל בין כותלי הצבא. גדולי הדור נימוקם עמם וקטונו מלהכריע בין ההרים הגבוהים מאיתנו.
רצונך הכן והישר לתרום את חלקך בצבא באשר אינך לומד כל היום, מעורר הערכה והתפעלות. מצד שני, הסכנות האורבות לפתחך גדולות, ואינך צריך לסכן את עתידך הרוחני בכהוא זה לצורך השירות. מצד שלישי, אם כבר עשית את הצעד והתגייסת, הרי שחשוב שתצא מהצבא עם מקצוע ראוי בו תוכל להתפרנס ולהתקדם בהמשך חייך, ואין לך לוותר על אופציה זו. כיצד ניתן לאחוז את החבל בשלושת קצותיו? קשה לי לענות לך, אך אין ספק שעל כגון דא (וגם על מצבים רבים אחרים) נאמרה המשנה באבות "עשה לך רב". חיבור שלך לאדם גדול מבחינה רוחנית, עשוי לסייע לך להכריע בשאלות רבות העומדות לפתחך בצבא, אך בה בעת אמור להוות לך מגדלור רוחני שיכוון אותך להמשיך להיות "בן עליה" ולא ליפול ח"ו.
ואסיים בסיפור שהתרחש בפולין לפני כ-80 שנה. בישיבת מיר למד בחור שנקרא בפי כל "העילוי מטיקטין" על שם עיירת מגוריו. הוא ניחן בראש חריף והתמדה מופלאה, וראשי הישיבה סימנו אותו כמי שעדיו לגדולות.
דא עקא שההשגחה רצתה אחרת, והשלטונות הפולניים הטילו גיוס חובה על כל הצעירים במדינה. חלק מתלמידי הישיבה הצליחו להתחמק בתואנות כאלו ואחרות, אך דווקא העילוי מטיקטין לא מצא שום סיבה שתאפשר לו לחמוק מגיוס. לא עזרו שתדלנויות ועסקנים, הבחור נאלץ לעזוב את הישיבה ולהתגייס לצבא הפולני (שמן הסתם היה שממה רוחנית הרבה יותר מצה"ל של ימינו).
בבכיות נכנס העילוי להיפרד ממורו ורבו ראש הישיבה הרב אליעזר יהודה פינקל זצ"ל. לשניהם היה ברור כי עזיבתו של הבחור את הישיבה הינה אבידה רוחנית גדולה, גם בעבורו באופן אישי אך בעיקר לדור כולו.
ואז אמר לו הרב פינקל: "ראה, אתה עוזב את הישיבה והולך למקום מסוכן מבחינה רוחנית, אך במקביל אני רוצה להציע לך הצעת עבודה. עלה בראשי הרעיון לפתוח סניף של ישיבת מיר בצבא הפולני, וברצוני למנות אותך להיות ראש הישיבה, בשכר כמובן.
הבחור הסתכל על הרב פינקל כאינו מאמין, סניף של מיר בצבא הפולני? למי הוא בדיוק יאמר שיעורים?? ראש של איזו ישיבה הוא יהיה???
אך הרב מיהר להסביר: "מדי שבוע תשלח לי שיעור כללי על הסוגיה הנלמדת בישיבה, ופעם בחודש אף תשלח מראי מקומות על כמה דפים קדימה. אני כמובן אשלם לך על כך כפי שמקבלים הר"מים בישיבה, אך בתנאי שכשאתה מקבל חופשה מהצבא, תבוא לישיבה ללמוד".
הבחור כמובן שמח על ההזדמנות והסכים בחפץ לב. שנתיים וחצי היה העילוי מטקטין בצבא הפולני עד ששוחרר, אך ביוצאו היה הוא ברמה רוחנית גבוהה מזו שהיה בישיבה. מסירות הנפש ללמוד מתוך כורח, גרמה לו לעלות מעלה מעלה בסולם התורה והיראה.
כלפי מה הדברים אמורים? אתה אכן נמצא במקום קשה מבחינה רוחנית. הצבא כנראה אינו הולך להשתנות, והנסיונות להם אתה נחשף יהיו גדולים ומשמעותיים. דא עקא שחיבור צמוד לרב ומורה דרך רוחני שינחה אותך בכל צעד, בד בבד עם הקפדה על קלה כבחמורה ומאמץ להמשיך ולעסוק בתורה גם בתנאים הללו, עשויים להפוך את הקערה על פיה, ולהפוך את הצבא בעבורך להזדמנות גדולה לעליה רוחנית.
מאחל לך כי תצליח בהמשך דרכך ובעז"ה תצמח לגדול בישראל.
גמר חתימה טובה
דניאל
[email protected]
דלג לתוכן
