שואל יקר

הסתובבתי ימים ארוכים עם שאלתך המורכבת, ויכולתי לדמיין דרך הכתיבה שלך את הסחרור שאתה מצוי בו.

התחברתי לצורך שהקדמת לרמוז עליו "על הרגישות הנדרשת אל מול השואל שמעבר למסך שכותב לפעמים אף עם דמעות"…

עם כל זה שאתה מתאמץ לשמוח בקיום המצוות ובלימוד, ומודה לקב"ה על שזיכה אותך להתעלות, אתה גם אומר בבירור שאתה זקוק מאד לעזרה עם המלכוד שמקשה עליך.

משער שההתמודדות עם המשא הכבד הזה משאיר אותך בודד ומותש, טוב ששיתפת ב'אקשיבה' ולא נשארת לבד עם הקושי, מבקש קודם כל להקשיב ולהיות איתך.

*

כשהצגת את עצמך, פתחת באיך שאתה משתדל להתעסק ברוב המוחלט של שעות היממה ב'עבודת השם', זה מה שעומד בראש מעייניך, זה מה שאתה מעריך, ושם אתה שואף להתעלות ולהתקדם, וכל השאר אינו אלא למען מטרה זו (כלשונך).

אם הבנתי אותך נכון, גם הפניה שלך לאקשיבה היא בעיקר כדי לקבל הדרכה רוחנית, איך להתקדם עוד ב'עבודת השם' כשמציקות לך כל מיני שאלות ספציפיות, כדוגמת הפחד הלא מוסבר לאבד חלילה את שכר המצוות אם בגלל לשון הרע או בגלל סימן ה"זבובים".. או היחס ההלכתי למחשבות לא רצוניות של "תהיה על הראשונות", ועוד.

למרות שאתה אכן צריך לשמוח מאד בעצם הבחירה שלך להתחזק בעבודת השם, אשריך שזכית לכוחות גדולים המאפשרים לך להגיע לדרגות גבוהות, כמו שניתן לראות למשל מהזהירות הגדולה שלך באיסור לשון הרע, בפרט לאור מה שכבר אמרו חכמים שאין אדם ניצול מזה בכל יום…ו'כולן באבק לשון הרע' (בבא בתרא קסה, א).

עם זאת, לאורך מה שכתבת עולים שוב ושוב דברים שהם "כביכול" רק נקודתיים… כמו קריאה כפייתית של חלקים בתפילה / ידים סגולות מרוב אלכוג'ל / מחשבות כפייתיות, בהתאם לרקע החרדתי עוד מתקופת הילדות ומצירוף הדברים מתקבלת תמונה גם רחבה וגם מתמשכת של מי שסובל מאד מהפרעה טורדנית-כפייתית או בקיצור מכאן והלאה- ocd. (Obsessive–compulsive disorder)

אתה מרגיש את עיקר המלכוד בעיקר סביב 'עבודת השם'. בין השורות כתבת: "אני חושב שעצם העובדה שזה הדבר הכי חשוב לי בחיים, דווקא שם החרדה והכפייתיות תוקפת אותי".

משמעות הדבר שכאשר החרדות או המחשבות מציקות לך, נניח למשל הפחד הבלתי מוסבר שתיארת לאבד את העולם הבא שלך, אתה רואה מולך בעיקר את הסכנה הגדולה ופחות את כל מה שכבר השגת, ואתה מניח שאם לא תחתור לעבודת ה' מושלמת של 100% אז כל הבניין הרוחני יקרוס ויתמוטט…

הפתרון מבחינתך הוא לעסוק עוד יותר בלהתקדם ל'עבודת השם' מושלמת, ובכך לנסות להפחית את המצוקה החרדתית, בעוד שבעצם 'עבודת השם' של ocd לא יכולה להפחית באמת את המצוקה הזו, להיפך – המצוקה של ה- ocdמתגלמת בתוכה, והיא רק מגדילה את המלכוד!

חלק מהמלכוד המתואר בדבריך הוא שאתה יודע שמחשבה שהיא אוטונומית היא בעייתית, ואתה מחטט בעצמך בניסיון להשיב על השאלה האם המחשבות שעולות אצלך יש להם מנגנון אוטונומי או שהם באמת שלך, או האם הם נובעות מהרגש או להיפך… בעוד שבעצם העיסוק שלך בשאלות הללו ניתן לראות התגלמות של מנגנון ה-ocd המתיש כל כך, כי במקום להתעסק בלחיות את החיים בעצמם בזרימה וברוגע, אתה עסוק כל הזמן בכל מה שמסביב, אתה בעצם מחזיק מעין פנס פתוח באמצעותו אתה בולש ופולש לתוך עצמך ללא הרף.

בהתאם לכך, יתכן שבגלל שאתה כל הזמן עובד ב-ocd על טורים גבוהים, זה מקשה עליך לסלק מעין "מחשבות יחס" כמו שתיארת לגבי הזבובים ש'כביכול' באים במיוחד אליך בבית כנסת…

חלק מהמשפטים שכתבת לא היו מובנים ומאורגנים דיי הצורך, לפעמים גם זה נובע מחוסר יכולת לנוח מהמירוץ האינסופי של המחשבות האובססיביות, ולהתבונן על המצב בחשיבה מאורגנת ומסודרת מספיק.

למעשה, אתה רץ ללא מנוחה במסלול האוטוסטרדה הכפייתית המסוכנת, וגם בשאלתך אתה ממשיך לחפש את הפתרונות למצוקות רק במסלול 'עבודת השם', כי שם אתה מאבסס… לא מצאתי בדבריך רמז או רצון להיעזר בהיבט הטיפולי, אתה כמו מתעלם מהחלק הפתולוגי של הקושי אצלך, לכאורה אין לך אפשרות לראות כיוון להתקדמות בשום דרך אחרת.

[אגב, פעמים רבות אנו רואים שאלו הסובלים מהפרעה טורדנית כפייתית מתנגדים ללכת לטיפול, כי מבחינתם הם מצאו דרך הכפייתיות מעין פתרון והקלה למצוקה שלהם, והם מפחדים שיקחו להם את זה בטיפול… הם לא יודעים שהפתרון הזה רק מחמיר בסופו של דבר את הבעיה, ובגללו הם נשאבים עוד יותר למעמקי הפלונטר].

*

כעת אבקש לדבר איתך דווקא על 'עבודת השם' שלך, עבודת השם שכה יקרה וחשובה לך, ודווקא בגלל שאתה כל כך רוצה להתחזק באופן הראוי.

יהודי יקר וצדיק – שאל את עצמך, בהנחה שישנם חלקים בעבודת השם שלך שלא נעשים מתוך בריאות הנפש, מהי 'עבודת השם' הייחודית המוטלת עליך במצב כזה.

ואם יורשה לי להציע לך תשובה בסיסית, הרי שעליך להתחיל מעיקרון היסוד שהובא פעמיים (!) במשנה במסכת אבות: "עשה לך רב – והסתלק מן הספק"! / "עשה לך רב – וקנה לך חבר"!

העיקרון הוא שכל יהודי צריך לקבוע עבור עצמו דמות רב שיוכל להתחבר אליו, שיוכל להרגיש בנוח לשתף אותו בענייניו האישיים כדי להשתלם בעבודת השם באופן המתאים לו, במקרה שלך יש לזה חשיבות מיוחדת (!) וזה אף יכול להעניק משמעות נוספת להמשך המשנה: "והסתלק מן הספק"… כי בבסיס ההפרעה עומדת התקיעות בתוך הספק האינסופי, הקושי להחזיק את השאלות הבלתי נגמרות, את חוסר הוודאות הבסיסי של החיים.

הוראה מעין זו לאברך שסבל מחששות ופחדים ב'עבודת השם', הובאה בשם הסטיפלער זצ"ל – בזה הלשון: "איש שמרגיש עצמו שעצביו מתוחים בענייני שמירת התורה, צריך הוא להניח כל הנהגתו ע"פ הוראת חכם, מבלי שיחקור כלל וכלל טעמים של ההוראה" (הובא בספר 'אורחות רבינו' לבעל ה'קהילות יעקב' ח"ד עמ' נז).

לכן כשקראתי על עבודת השם הגדולה שאתה עושה, (ושוב, אתה בהחלט ראוי לשמוח ולהתמלא בסיפוק על עצם עבודת השם שלך – אשריך שזכית!), השאלה הראשונה שעלתה אצלי: האם כבר עשית לך רב, או שכרגע ה- ocdהוא בכלל הרב הגדול שמנחה אותך?

אם כבר יש לך רב, מהי רמת הקשר שיש לך איתו? האם הוא יודע את מה שאתה חושב… עם מה אתה מתמודד? עד כמה הוא מכיר אותך לעומק? האם הוא מודע לכל מה שכתבת כאן בשאלה?

שוב, לפני כל התקדמות נוספת שלך בעבודת השם "עשה לך רב, והסתלק מן הספק"!

אשתף אותך שראיתי אצל רבותי שהורו במקרים כגון אלו, שעצם ההתחזקות ב'עבודת השם' כוללת – קודם כל ולפני הכל, את המאמצים להירפא מהחלקים הטורדניים בעבודת השם ובכלל, כי זה הניסיון המיוחד שהקב"ה זימן לפניך כעת.

ומאחר שעל כגון זה ראויה מליצת החכמים: 'אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים'… ולשם כך תידרש לתהליך של קבלת טיפול מקצועי, הרי שזה עצמו מה שהקב"ה רוצה ממך כעת, והבא להיטהר מסייעין בידו!

בשם הגאון ר' שלמה זלמן אוירבך זצ"ל מסופר, שהורה במקרים דומים כי: "לא רק שמותר להיכנס לטיפול כזה, אלא שזו אף מצווה"! (מובא בספר 'עליהו לא יבול' עמ' קלד).

וכן העיד בנו הגאון ר' שמואל אוירבך זצ"ל כי "במצב של מצוקת אמת, שמקורה בנפש פנימה: חרדות, דיכאונות, וכל צורה של סבל קשה, חובה עלינו, חובה פשוטה וברורה, לפנות לאנשי מקצוע נכונים, פסיכולוגים או פסיכיאטרים יראי שמיים… אבא בעצמו הרי שלח פונים רבים לעזרה פסיכולוגית" (מובא בספר "התורה המשמחת", בית אל, תשנ"ח, עמ' 155).

*

לסיום, מציע יסוד נוסף וחשוב בעבודת השם שיכול להיות לך לתועלת.

בתפיסה יהודית כל העולם הזה מהווה התגלות של אור אלוקי שמופיע אלינו מלכתחילה בצמצום כ"מציאות שבורה", במובן הזה כולנו 'שבורים'.. כל אחד עם ה'שבר' הייחודי שהקב"ה הכין לו לפי שורש נשמתו, את ה'שבר' הזה עליו לפעול ולתקן ככל יכולתו, וקרוב ה' לנשברי לב, ולב נשבר ונדכה אלוהים לא תבזה.

נפילה ושבר הם ממהות מציאות האדם, זהו מה שאמרו חכמים ש'תשובה קדמה לעולם' כי 'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'.. עלינו קודם כל להכיר בכך ולוותר על השאיפה האינסופית להיות מושלמים.

השאיפה שלנו לעולם מושלם נובעת מעצם היותנו "צלם אלוקים", מנשמה גדולה שהיא בבחינת 'חלק אלוק ממעל' שהקב"ה נתן בנו, נשמה שרוצה לחיות בעולם שלם ומתוקן וקשה לה לחיות בעולם חסר, עולם שיש בו גם צער וסבל כחלק בלתי נפרד מהמציאות…

עלינו להפנים שהעולם הזה הוא התכנית האלוקית, זוהי מהות ההתמודדות שלנו לקבל את החיים בענווה ולבחור בהן למרות הקשיים והחסרונות – ובחרת בחיים! להתמודד עם מגבלות המציאות השבורה שלא יכולה להכיל את השלמות הנכספת, ועדיין לפעול ולהתקדם ולשמוח בכל צעד של התקדמות לאור מה שכן אפשר…

במיוחד בימים אילו – 'ימי הרחמים והסליחות', בהם אנו עומדים לפני הקב"ה כדלים וריקים ומבקשים 'לזכות לדין ברחמים' (כהגדרת הרמח"ל)… מבקש שתשתדל לסגל לעצמך את תפיסת הרחמים והחמלה הזו בעיקר כלפי עצמך.

בהערכה,

חיים עוזר ה.

נ.ב. מבקש להפנות אותך לקריאת תשובה נוספת ב'אקשיבה', אולי יהיה לתועלת.https://www.akshiva.co.il/%d7%a2%d7%91%d7%95%d7%93%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9d/%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%95%d7%aa-%d7%a2%d7%95%d7%a9%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%99-%d7%9c%d7%97%d7%a5/