שלום וברכה
ברצוני להתייעץ על כמה נושאים, מקווה שזה לא ארוך מדי.
– אני בת 32 רווקה.
כן עשיתי השתדלות בשידוכים לפי מה שמקובל ולא יותר מדי, מגיל 19 בערך אני בשידוכים ולא מצאתי זיווג.
אף פעם לא הייתי לחוצה להתחתן ולא התפללתי על זה יותר מדי חוץ מרגעים מסוימים של משבר.
אני יודעת שצריך להתחתן כי אני לא ארצה להישאר רווקה זקנה בודדה בבית אבות, אבל אין לי את הרצון הטבעי של כל אישה למצוא בן זוג ולהקים אתו משפחה. אולי זה גם בגלל שיש לי כמה בעיות רגשיות שמונעות ממני להיקשר לבני אדם וזה מונע ממני מלהתחתן בתת מודע.
גם כבר אין הצעות שידוכים אולי כי אני כבר נחשבת "זקנה" ושכחו ממני.
אני חושבת שכשהייתי יותר קטנה כן רציתי ילדים או אפילו אח קטן ושאני אטפל בו אבל מאז לא זכור לי שרציתי ילדים, במיוחד אחרי שקיבלתי את האחיינית הראשונה לפני 6 שנים ראיתי שזה ממש לא בשבילי (ילדים בכללי)
אני לא יודעת עד כמה השתדלות מבחינתי אני צריכה לעשות כדי להתחתן, בזמן שאני לא בחשיבה נורמטיבית של רוב האנשים. איך אני יכולה לגרום לעצמי לרצות להתחתן?

– מאז שעברתי למסגרות חרדיות האופי שלי השתנה לגמרי, מאדם שכל היום בילה בחוץ עם חברות לאדם שסגור בבית בלי חברה בכלל(בבית ספר הקודם גם הייתי שקטה אבל בשכונה לא). אמא שלי רואה את זה בתור ברכה שנהייתי יותר מעודנת אבל לי זה לא היה טוב, הרגשתי שאני שונה מאחרים אבל רק בגיל מאוחר הבנתי מה ה"בעיה" בי.
רק בגיל 19-20 בערך כשעברתי לסמינר עם פנימייה הבנתי לבד שיש לי חרדה חברתית קשה, אז ניסיתי בדרכים שהכרתי לצאת מזה וכמובן ללא הועיל, התקדמתי ממש טיפה. באותו תקופה חוויתי את ה"דיכאון" הראשון שלי ולא הבנתי מה זה בהתחלה עד שקלטתי… (לא היה לי סימפטומים של "גיל ההתבגרות" הייתי ילדה טובה שעושה כל מה שאומרים לה, חוויתי את זה בגיל יותר מאוחר. תמיד חשבתי שאני ילדה רובוט בלי רגשות ורצונות עד גיל 23)
מאז היו לי הרבה פעמים תחושות דיכאון ובדידות, והרגשת חנק מהחיים עד שבנקודה מסוימת הרגשתי שאני חייבת לברוח לאנשהו ואז טסתי לחו"ל בפעם הראשונה בגיל 24 ושם פיתחתי יותר ביטחון עצמי, טסתי 3 פעמים סה"כ לתקופה לא קצרה וזה מאוד עזר לי להירגע מבחינה נפשית ולפתח את האישיות שלי בצורה בריאה. (מה שבארץ אולי הייתי מצליחה להתקדם במשך כמה שנים שם זה קרה בכמה חודשים.)
בגיל 29 התחלתי טיפול רגשי דרך יצירה ושם גיליתי שיש לי רגישות תחושתית שזה מה שאולי גרם לי לפתח חרדה חברתית ועוד כל מיני חרדות אחרות כנראה בגלל שלא טיפלתי בזה בזמן, אמורים לגלות את זה עוד בגילאי הגן ולטפל בזה אבל בגיל כזה מאוחר להתחיל לטפל ברגישות תחושתית זה יותר קשה. (הייתי שנה וחודשיים בטיפול רגשי עם הפסקה של 5 חודש באמצע)
באמצע הטיפולים גם עשיתי כמה פגישות עם פסיכולוג מסוים שרב נחשב אמר לי ללכת אליו כדי להאיץ תהליכים מבחינת שידוכים כי אני לא צעירה, אבל הפסיכולוג בעצמו אמר שהוא לא יכול לעזור לי כל עוד אני לא אטפל בבעיה התחושתית. (הרגשתי מראש שזה לא הכיוון ושהוא לא יוכל לעזור לי)

לגבי המטפלת הרגשית היא עזרה לי באמת להבין את עצמי וזאת הייתה הקלה עצומה מבחינתי, היא גם גילתה שיש לי פחד יותר מגברים מה שלא סיפרתי לעולם לאף אחד היא קלטה את זה דרך ציורים שציירתי, זה לא שחוויתי איזה טראומה אלא פשוט ככה גדלתי כנראה בגלל הפחד ממגע.
החרדה החברתית שלי כבר לא קשה מאוד אבל היא בהחלט קיימת ומפריעה לי בתפקוד היומיומי.
באיזשהו שלב עשיתי הפסקה מהטיפולים כדי לחשוב קצת מה הלאה ולא חזרתי אליה בגלל שאז התפרצה הקורונה והעבודה שלי מאוד גדלה מבחינת שעות וקושי העבודה. זה הכניס אותי לסטרס ולתחושות דיכאון המצב הנפשי מאוד השפיע עלי פיזית, כל הגוף שלי היה בכאבים והבעיות שינה שלי החמירו לי, גם דברים שהייתי אוהבת לעשות ועשיתי אפילו באופן יומיומי, הפסקתי איתם ועד היום חלק מהדברים לא חזרתי לעשות כי ה"תשוקה" לזה נעלמה.
לא חזרתי לטיפול רגשי כי היה לי קשה לשרוד את היומיום ולא היה לי זמן לעצמי.
-תמיד אומרים שלאדם צריך שיהיה לו איזשהו חלום או משהו שהוא רואה את עצמו עושה בעוד 5 או 10 שנים אבל לא היה לי את זה אף פעם. הפעם היחידה שהיה לי משהו שקרוב לחלום זה בגיל 29 ורציתי לטוס לשנה שלימה במטרה שהמצב הנפשי שלי עוד יותר ישתפר אבל ממש ברגע האחרון אחרי כל ההכנות שהייתי אמורה לטוס אחרי פסח הקורונה הגיעה לעולם וזה גם מה שגרם לי לבעיות נפשיות עם הקושי הפיזי המוגבר בעבודה והעבודה תחת לחץ.
הכאבים נהיו כרוניים מעל לשנה וחצי ואז הלכתי לבדוק את זה אבל אמרו שהכל מלחץ. בסופו של דבר התפטרתי מהעבודה כדי לטפל בעצמי.
כרגע אני חודשיים בלי עבודה ואני יודעת שאני צריכה לחזור לטיפולים הרגשיים אבל זה המון כסף וקשה לי להתחיל את זה שוב.

-לגבי עבודה, אף פעם לא היה לי חלום ואין איזשהו תחום שאני רוצה לעבוד בו, הכל נראה לי לא מתאים.
עבדתי בכמה סוגי עבודות "סטודנטים" שלא מצריכות השכלה גבוהה ובכולם סבלתי כי לא נהניתי לא מהעבודה ולא מהחברה וזה לא התאים לי אבל עבדתי בחריצות בלי להתלונן עד שהמצב הנפשי שלי היה בלתי נסבל והברירה היחידה הייתה להתפטר.
ככה היה לי עם כל העבודות עד עכשיו, עבדתי עד שהרגשתי שאני חייבת לברוח כי אני לא מצליחה להחזיק מעמד יותר. אני לא מצליחה לראות את עצמי מתחילה בשום סוג של עבודה כי זה מרגיש שהכל יכניס אותי ללחץ.

-אני מרגישה שאני לא מוצאת את עצמי בשום מקום, לא מבחינת עבודה, לא מבחינת חברה ולא מבחינת החיים. תמיד הרגשתי שהחיים פשוט בורחים אני חיה רק כי אני נושמת וזהו

-זה נשמע שהכל לא טוב אבל אני לא טיפוס דכאוני, כן יש לי תחביבים שאני אוהבת לעשות (מוזיקה, ספורט) אבל זה לא תחום שאני אוכל או ארצה לעבוד בו. כן יש לי אחיינים שאני אוהבת אבל רק הם, אין איזה מישהו בוגר שאני מעריכה ואוהבת ואין לי אפילו חברה אחת שאני יכולה באמת להרגיש איתה בנוח ולספר דברים משמחים או עצובים. כן אני מרגישה לבד ולפעמים אני גם רוצה לבלות עם חברות אבל זה משהו שקשה לי כי אני לא מרגישה נעים בסביבת אנשים.
–
אפילו לשלוח הודעה לבוסית שלי בעבודה כדי לשאול אם הגיעו התלושי שכר (אחרי שהתפטרתי ואחרי 3 שנות עבודה) היה לי ממש קשה והייתי צריכה לאזור הרבה אומץ לזה.

אשמח לקבל איזשהו מענה, אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה לשאול כי הכל מבולבל לי.
תודה רבה וסליחה על האורך 🙂