לשואלת הנכבדה, שלום וברכה,

שאלה גדולה וחשובה שאלת, ואנסה להרחיב קצת, ואם את מרגישה שיש נושא נוסף שצריך ליבון או חידוד, תרגישי בנוח לפנות שוב.

א. במשנה בבא קמא סוף פרק ח לגבי חובל בחברו נאמר: 'אף על פי שהוא נותן לו, אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר (בראשית כ, ז): ועתה השב אשת וגו'. ומנין שלא יהא המוחל אכזרי? שנאמר (שם, יז): ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך וגו".

נמצא שלמדו מאבימלך שלקח את שרה אשת אברהם, שאף על פי שהשיב אותה, לא נמחל לאבימלך אלא לאחר שביקש מאברהם שיתפלל עליו ומכאן שאף לאחר השבת גזלה או תשלום דמי החבלה, שיש בהם חמשה אלמנטים, נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת, מכל מקום עדיין לא יצא החובל ידי חובתו והוא צריך גם לבקש מחברו.

דין זה של המשנה אינו מוסכם ובתוספתא שם (פרק ט) נאמר: "החובל בחבירו אע"פ שלא בקש החובל מן הנחבל הנחבל צריך שיבקש עליו רחמים שנא' (בראשית כ) ויתפלל אברהם אל האלהים וכן אתה מוצא בריעי איוב שנא' (איוב מב) ועתה קחו לכם שבעה פרים ושבעה אילים מה הוא אומר (שם) וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו וגו' ר' יהודה אומר משם ר"ג הרי הוא אומר (דברים יג) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך וגו' זה סימן יהא בידך כל זמן שאתה רחמן הרחמן מרחם עליך'.

ומבואר בתוספתא שאפילו שהחובל לא ביקש מן הנחבל מכל מקום הנחבל צריך לבקש עליו רחמים.

להלכה פסק הרמב"ם כמו המשנה שהדין לא להיות אכזרי ולמחול לחובל אינו אלא כאשר החובל ביקש מחילה.

וזה לשון הרמב"ם בפרק ב מהלכות תשובה הלכה ט: 'אבל עבירות שבין אדם לחבירו, כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן, אינו נמחל לו לעולם, עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו. אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו. אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו. לא רצה חבירו למחול לו, מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו ופוגעין בו ומבקשין ממנו. לא נתרצה להן, מביא לו שניה ושלישית. לא רצה, מניחו והולך לו, וזה שלא מחל, הוא החוטא. ואם היה רבו, הולך ובא אפילו אלף פעמים עד שימחול לו.'

והוסיף בהלכה י: 'אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס. ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה, ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור. וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון. אבל העובדי כוכבים ערלי לב אינן כן, אלא "ועברתן שמרה נצח" (עמוס א, יא). וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו, "והגבעונים לא מבני ישראל המה" (שמואל ב כא, ב).'

נמצא שלפי הרמב"ם חובת החובל לרצות את חברו ולפייסו. ואינו נמחל לו עד שירצהו. נראה קצת מדקדוק לשונו שכחלק מחובתו הוא מחויב לרצות ולפייס וחובה זו היא חובה בפני עצמה. ומכל מקום אין הנחבל נקרא אכזרי אלא כאשר החוטא ביקש ממנו למחול לו.

חובת הפיוס והריצוי של החובל מוגבלת, ואם ניסה כל אשר לאל ידו שהפציר ופייס את חברו וביקש גם מחבריו שיפייסוהו ובאו אליו שלוש פעמים והנחבל מסרב למחול, שוב לא מוטלת על הנחבל החובה לרצות את חברו.

אולם כל זאת כאשר נעשה פיוס וריצוי כראוי אבל בסתם אמירה מן השפה ולחוץ אין בכך כדי לומר שנעשתה כאן בקשת מחילה כראוי וכמו שכתב הגר"י זילברשטיין שליט"א (חשוקי חמד נדה לא ב) בשם חמיו הגרי"ש אלישיב זצ"ל: 'שמה שכתב השו"ע שיותר משלש פעמים נפטר ואינו זקוק לפייסו, זה לא כשאומר לו "אתה מוחל לי" או "אני מבקש מחילה", שזה אינו נחשב למפייס את חבירו. וגם מי שאינו מוחל אינו נחשב אכזרי, שפיוס היינו שנותן לחבירו להבין שיודע שחטא לו ועשה לו דבר רע, ולכן מבקש ממנו שימחל לו ואז אם אינו מוחל הוי אכזרי.'

נמצא להלכה שכדי שיצא החובל וכדו' ידי חובתו צריך הוא לבקש מהנחבל מחילה כראוי, ובקשת מחילה כזו מחייבת הכרה בפגיעה שהוא חווה ובאשמה המוטלת עליו וניסיונות פיוס ורק לאחר מכן מוטל על הנחבל למחול לו.

ואף דין זה שיש לנפגע למחול, אינו כחובה כלפי הפוגע אלא כחובה כלפי שמיא, ואין זה מזכותו של הפוגע לומר אני ביקשתי ועכשיו חובתך למחול, שעל הפוגע לבקש מחילה ולא לדורשה.

ב. עוד יש להעיר הערה חשובה בפירוש המושג 'סליחה' ו'מחילה'. בשאלתך שאלת על האפשרות 'לסלוח'. יכול להיות שהמושג סליחה שייך לקדוש ברוך הוא וליכולתו לסלוח כמו שמבואר בכמה מקומות במקרא. אין אזכור בכל המקרא לבן אדם שסולח. אברהם אבינו מתפלל בעד אבימלך ופונה לקב"ה כביכול שיסלח לו. מושג 'מחילה' שנמצא פעמים רבות בלשון חז"ל הוא במובן ראשוני כמו מחייה ומחיקה ומשמש בעיקר למחילה על חוב כספי או אצלנו יש לנחבל חובה למחול, כמו לסגור את הדיון ולא להמשיך ולהחזיק זכות תרעומת משפטית על החובל. כאמור לאחר בקשתו של החובל ופיוסו של הנחבל. אבל ייתכן כי היכולת לסלוח כלל אינה שייכת לאדם.

עוד נקודה חשובה שנראה לבאר, שחובת המוחל כפי שנראה בלשון הרמב"ם היא לא לנקום ולא לנטור, המחילה מחייבת אפשרות של יחס לנחבל ללא שנאה ונטירה, אבל אינה מחייבת מחיקה של האירוע.

וכיוצא בזה כתב בשו"ת עשה לך רב חלק ו סימן מב: 'שמכאן פתח להבנת ענין הסליחה בבני אדם. כי באמת אין בכח האדם לסלוח סליחה שעוקרת כליל את כל העבר, אין אדם יכול לטהר לבו כפי שהיה לפני החטא, ומדובר כמובן במי שהרע לחבירו והצר לו עד מאד, וכנדון דידן שהנפגע קורא לפוגע בו בשם רודף. כאמור זה לא יתכן בבני אדם, אלא שמגמת הסליחה בבני אדם היא להגיע למצב שהמחלוקת והשנאה יפסקו כליל, ויחליט הנפגע לשכוח באופן "מעשי" את כל העבר וכאילו לא אירע מאומה, אך לא חייבה תורה את האדם לסלוח גם מבחינה "רגשית", כי כאמור זה נוגד את טבע האדם, וגם הרמב"ם לא התכוין אלא לכך.'

ג. למרות החובה למחול לאחר בקשת המחילה ישנו חריג שנזכר בדברי הפוסקים, וזה 'הוצאת שם רע'. כתוב בתלמוד ירושלמי (בבא קמא ח, ז): 'א"ר ייסה הדא דתימר שלא הוציא לו שם רע אבל הוציא לו שם רע אין לו מחילה עולמית.' ומבואר שחטא הוצאת שם רע אין עליו מחילה עולמית. לשון זה מורה לכאורה שבחטא זה לא מועילה מחילה, אולם ראשונים פירשו שהכוונה שאין בחטא זה חובה על המי שחטאו כנגדו למחול ואין בסירוב למחול משום מידת אכזריות. וכך כתב בתרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן ריב): ואם ירצה שמעון שלא להתפייס כלל ולנטור לו איבה אין איסור בזה כדאיתא בסמ"ג במצות תשובה דמייתי ירושלמי, אהא שלא יהא המוחל אכזרי הא דתימא שלא הוציא עליו שם רע אבל הוציא עליו ש"ר אין לו מחילה עולמית'.

ויש להבין מה שונה הוצאת שם רע משאר העבירות שבין אדם לחברו, וביאר שם בתרומת הדשן: 'וטעמא רב אית ביה לע"ד, דדילמא איניש שמע באפוקי קלא בישא ולא שמע בפיוסו, ולא נפיק להא האי גברא מידי חשדא.' כלומר, שלעבירה זו יש השלכות שאינן ניתנות לתיקון, משום שלמרות החזרה בתשובה ופיוס מי שדברו עליו, הרי יש להוצאת שם רע השלכות לא נשלטות שהולכות למרחוק וייתכן שיהיה אדם ששמע את הוצאת השם הרע ולא שמע בחזרה ובפיוס והנזק מתמשך.

טעם אחר כתב הב"ח (אורח חיים סימן תרו): 'דמאחר שהשם רע יזיק לו ולדורותיו ואף אם אחד מהם מוחל האחר אינו מוחל ואם כן אין לו מחילה עולמית הילכך גם אותו שהוציא עליו שם רע אינו נקרא אכזרי אם אינו מוחל לו שהרי השם רע פוגע בכבודו ובכבוד דורותיו עד עולם וזהו עלבון גדול שאין ראוי לשום אחד מהם למחול על זה.'

לפי הב"ח פגיעת הוצאת השם רע לא פוגעת רק באדם שאליו הופנה השם רע, אלא אף לילדיו ולמשפחתו, ולכן אין ראוי למחול על פגיעה זו שיש לה נזק גם כלפי אחרים.

נמצא שכאשר הנזק מתמשך והוא בעצם לא הסתיים, אלא יש לפגיעה השלכות חמורות, הרי אין חובה למחול ואין בפיוס ובבקשת המחילה כדי למנוע מהנפגע לכאוב ולהרגיש את הפגיעה המתמשכת.

טעם נוסף כתב רבי סעדיה גאון בספר האמונות והדעות מאמר ה: 'ומי שהוציא שם רע על חבירו. כי אי אפשר לו להשיבו' והביא הפסוק ממשלי  כה י: 'פן יחסדך שומע ודבתך לא תשוב' וכיוצא בזה כתב רבי יהודה החסיד בספר חסידים (סימן מד): 'מי שהוציא ש"ר על חבירו או חרפו בחרפות שלא הי' חשוד בה ולא הכיר אדם בה מעולם וזה גילהו אין עונו מתכפר מפני שאינו יכול לתקן את אשר עותו ואינו יכול להחזיר חרפת חבירו'.

ומשמע מדבריהם שהוצאת שם רע, היא דבר שלא ניתן להשבה ואינו כממון שניתן לשלם ואילו חרפת חברו אינה ברת השבה.

וכתב בשו"ת בנימין זאב (סימן רמ): 'וראוי לנטור הנחשד להם איבה וליכא הכא משום לא תטור כי לא הזהירה כי אם לבני עמיך כלומר כשעושים מעשי עמך וכה"ג פסק הגאון מהר"ר ישראל בתשובותיו סימן ש"ז ומאותה התשובה מוכח שהאנשים שהוציאו שם רע וכתבו לישנא בישא אין להם כפרה כי אם בפיוס גדול לפי רצון הנעלב'.

ומבואר שבהוצאת שם רע אין מניעה לנטור איבה כי העושה זאת יצא מכלל 'עמך' וכששב בתשובה צריך לפייס את הנפגע פיוס גדול לפי רצונו.

ד. למרות האמור, שאין חובה לסלוח על פגיעות שנזקן מתמשך או בדבר שנוגע גם לעתיד, כמו לדו' בפגיעות מיניות שמתלווה אליהן חוויה פוסט טראומטית שיכולה להשליך על מערכות יחסים וכדו', מכל מקום יש שכתבו שממידת חסידות, כאשר הפוגע השלים חלקי התשובה, ששב בתשובה הכוללת הכרה בחטא ובנזק שהוא גרם, ומתחרט על חטאו והפסיק לפגוע וקיבל על עצמו שלא יחזור לזה ובמקרה הצורך הוא נמצא במהלך טיפולי, וביקש וריצה ופייס לאחר ששילם את הפיצויים הישירים והעקיפים שנדרשו, הרי ממידת ענווה למחול כמו שכתב המגן אברהם (סימן תרו) בשם המהרש"ל (ים של שלמה בבא קמא פרק ח סימן סג) (סדר משנה תשובה ב י).

אולם יש שכתבו שבפגיעה שעדיין לא התגברו על ההשלכות הכרוכות בה, אף שריצה הפוגע ופייס מכל מקום אין דין למחול אף ממידת חסידות. (עלי תמר בבא קמא פרק ח ז).

ה. ועוד רגע אחד אדבר בעניין שאין ראוי למחול ולסלוח לפני שיקבל הפוגע את עונש. שאף שמצאנו שלבד מהסליחה ביחס לפוגע, יש מידת חסידות בסליחה כאשר היא מתאפשרת על ידי האדם עצמו ללא קשר לבקשת המחילה של הפוגע. ומידה זו כרוכה ביחס מסוים לחיים בעבר וליכולת לחיות בצורה טובה ללא משקעי העבר ולהיות מן הנעלבים ואינם עולבים, וכמו דברי הגמרא במסכת מגילה כ"ח ע"א על אמוראים שהיו עולים על מיטתם בלילה כאשר הם מוחלים לכל מי שציער אותם, וזה גם ללא בקשת סליחה. וכמשמעות דברי הרמב"ם בהלכות דעות פרק ו הלכה ט 'מי שחטא עליו חבירו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר, או שהיתה דעתו משובשת, ומחל לו בלבו ולא שטמו ולא הוכיחו הרי זו מדת חסידות לא הקפידה תורה אלא על המשטמה'.

כלומר, ישנה דרגה נוספת של מחילה והתפייסות שאינה כרוכה בבקשה של הפוגע ובחזרה בתשובה שלו, ואפילו לדון לכף זכות את הפוגע כלשון הרמב"ם שהחוטא הדיוט ביותר או דעתו משובשת וכדו', ובאמצעות המחילה הזו שהיא מחילה בלב ממידת חסידות זוכים לפעמים לשלווה ולהשלמה גדולה יותר עם מסלול החיים שלנו שעל כרחנו נולדנו בו. ועניין זה שייך במסגרת טיפולית או בעבודה עצמית של הנפגע בינו לבין עצמו כשהחוטא הדיוט ביותר וכדו' ולא שייך להעמידו לדין.

ועוד נראה שכל זה שייך בעבירות המצויות בין אדם לחברו כגון שחברו מצערו או מקניטו, אבל בעבירות חמורות כגון אונס, אין ראוי למחול עד שיכיר החוטא בחומרת חטאו ויבקש מחילה וכן כתב בריקאנטי (סימן תקנז) 'וכן מי שהוציאו עליו שם רע לא ימחול עד שיבקשו ממנו מחילה'. ונראה מדבריו שאמירת הריני מוחל על מיטתו מתייחס לעבירות הרגילות כגון הקנטות וכדו' ולא בעבירות חמורות.

ולגבי רוצח הזהירה תורה (במדבר לה לא -לג) שאסור לקחת כופר מהרוצח: 'וְלֹֽא־תַחֲנִ֣יפוּ אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ בָּ֔הּ כִּ֣י הַדָּ֔ם ה֥וּא יַחֲנִ֖יף אֶת־הָאָ֑רֶץ וְלָאָ֣רֶץ לֹֽא־יְכֻפַּ֗ר לַדָּם֙ אֲשֶׁ֣ר שֻׁפַּךְ־בָּ֔הּ כִּי־אִ֖ם בְּדַ֥ם שֹׁפְכֽוֹ'. וכתב הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה ד): ומוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח ואפילו נתן כל ממון שבעולם ואפילו רצה גואל הדם לפטרו שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם' אלא קנין הקב"ה, שנאמר ולא תקחו כופר לנפש רוצח'.

וחובה לקחת נקמה ברוצח וכמו שכתב בשו"ת צמח צדק סימן קיא שמוטל על המשפחה ועל הקהילה להביא הרוצח למשפט: 'כדי לגדור הפרצה שאם [הם] לא יהיו נוקמים מן הרוצח יהיה דמן של בני ברית ח"ו כהפקר ויוסיפו לעשות כאלה ח"ו והרי כל עוברי דרך בסכנה זו הם לכך צריכין כולם לסייע לזה'. ואף כיוצא בזה באונס נערה שאין ראוי למחול לו בטרם יבוא למשפט על מעשיו כדי שלא יהו בנות ישראל הפקר וכמו שכתב לפני יותר מארבע מאות שנה בשו"ת בנימין זאב (סימן קלב): 'דבדורות הללו דלא אכשור דרי ראוי להטיל עליו על כל דבר פשע לעונשו כראוי לפי ראות עיני שבעה טובי העיר וביותר למיגדר מילתא להסיר מכשול מעמינו וכדי שלא יהיו בנות ישראל להפקר … כדי שלא יהא חוטא נשכר ושלא יהו בני ישראל פרוצין בניזקין נהגו חכמים האחרונים לנדותו עד שיפייסנו בממון או עד שירבה עליו ריעים ויפייסו בדברים'.

לכן, כדי שיתייחסו בכובד ראש לפגיעות וכדו'  ושלא להקל ראש בכבודן של בנות ישראל, ראוי להטיל עונש על הפוגע ולא לפוטרו בלא כלום, ותקנו לנדות הפוגע עד שיפייס בממון או שיעשה פיוס משמעותי בדברים, ורק אז שייך למחול לו על חטאו.

ו. לגבי שאלתך האם יש משמעות לקרבה לאדם, לפעמים הקרבה גורמת לקושי רב יותר ולפגיעה משמעותית יותר, באובדן יחסי אמון בין הורים לילדים או בין איש לאשתו וכדו'. הכאב והקושי משמעותיים יותר והפגיעה חמורה יותר. אולם כאשר יש הכרה כנה של הפוגע בחומרת החטא והשלכותיו וישנה חרטה אמיתית ופיוס וריצוי כפי הנדרש, יש מקום למחול ולאפשר דף חדש במערכת היחסים.

ז. בנוגע למרכיב הזמן, יש חשיבות למרכיב הזמן בהקשר לקיומן של השלכות וכן ליכולת להתפייס ולרצות וכמו שאמרו במשנה מסכת אבות (ד יח) שאין מרצים לאדם בשעת כעסו. כאשר עבר זמן מהפגיעה והחיים מתחילים לשוב למסלולם במידה מסוימת, אם הפוגע מכיר בחומרת חטאו ופייס כראוי, אז ייתכן למחול לו ולהתייחס אליו כאל מי שהתחרט ופייס, גם אם לא נמחק לחלוטין הרושם והכאב של המעשה הרע.

ח. לסיכום, בתשובה לשאלתך, כל עוד הפוגע לא שב מחטאו והכיר בחומרת העבירה ופייס לנפגע, אין נכון למחול לו. ומי שחטא בעבר ועבר זמן מאז החטא ושב בתשובה דהיינו שהכיר בחומרת מעשיו באופן כנה והתחרט על כך ופייס כראוי, ראוי למחול לו. על אף שאין חובה לסלוח על מה שנעשה ולמחוק את מה שקרה ואת הרגשת הכאב והקושי, מן הראוי לקבל את מי ששב בתשובה גמורה, ולהתייחס אליו באופן רגיל ללא גילויי שנאה על המעשה שנעשה.

אולם מעשים שהשלכותיהם עדיין קיימות כהוצאת שם רע ופגיעות משמעותיות, אין למהר למחול וכל עוד לא פייס כראוי אין כאן תשובה ולא שייך מחילה בדברים החמורים הללו ללא תשובה שלמה ופיוס כראוי.

בתודה על הנידון החשוב ובברכה לשלווה ושמחה כל הימים

רפאל