שלום לך יקרה,

מול המילים שלך חשתי קנאה. אהבת ה' נשפכת מכל מילה שלך. את אדם עובד, הדורש מעצמו ללא הרף. את זכית ללכת בדרך התורה מתוך בחירה, ואת בוחרת בה מחדש מדי יום, עם הנפילות והקשיים והחסמים. את לא מוותרת, קמה ומתנערת ומחפשת דרך.

את שואלת, למה אני מרגישה שאני לא מספיק ממצה את היכולות שלי, ולא רק בעבודת ה' אלא גם במקומות אחרים.

את מתייחסת ליכולות כאל משהו הנתון בקופסא, שעלינו לפתוח ולתת לו לצאת לפועל.

הלוואי שזה היה ככה פשוט.

את בעצמך מתארת כמה מניעות, כמה חסמים, כמה פחדים וכמה ספקות עומדים בדרכך.

בכל פעם שאת נלחמת בפחד ובחסימה, בכל פעם שאת קמה מתוך שבר – את ממצה יכולות! אילו יכולות? היכולת לקום מהנפילה, היכולת להתחבר מחדש לאביך שבשמים, היכולת להקשיב לקול הנשמה שבך, היכולת לבחור מחדש בטוב, היכולת להאמין בטובו של הקב"ה ובאהבתו, היכולת להאמין בעצמך ובטוב שבך. כל אלו הם היכולות הכי גבוהות שבידי אדם למצות בחייו. כל השאר – הם בונוסים חשובים ונחמדים – אבל ממש לא העיקר. לא הם יביאו לך תחושת הגשמה ומילוי.

ה' לא רוצה אותנו מושלמים, הוא רוצה אותנו מתקדמים, מנסים. "הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים". כל מה שקורה לך, כולל הנפילות והחסמים והמעכבים – הם תנאים שהקב"ה הניח אותך לתוכם. לא רק צבע העיניים ומספר הנעליים הם נתון, גם קשיים ברוחניות, ספקות עצמיים, תחושות מנמיכות ופחדים – הם נתוני חיים, נתוני אישיות. לתוך המערך הרגשי הזה נולדנו ואתו על הנשמה שלנו להתמודד. שהרי לו נולדנו למשפחה אחרת, או לחיים של חרדיות ברורה מאליה, או לו בורכנו בתכונות אופי אחרות – היו הנסיונות שלנו אחרים לגמרי. האר"י הקדוש מכנה את תכונות האופי שלנו 'לבושים'. הם רק כיסויים של הנשמה. הם המתווים את סוג הנסיונות שהיא תעבור בעולם, לפי ייעודה ותכליתה המוכתבים בטרם בואה לעולם. הקב"ה נתן לנו את ההתמודדות המסוימת הזו ואת הקשיים הספציפיים האלו, כי הם השליחות והתיקון שלנו בסשן חיים זה. כל אלו – החסמים, הקשיים, ההתמודדויות, תכונות האופי, הפחדים, המעכבים – בין אם הם מולדים ובין אם נרכשו בגלל מה שעברנו בחיים – הם נתוני חיים.

בכל פעם שאת קמה ונאבקת בקשיים, בחסמים, בחסכים ובפחדים – את נותנת לנשמה שלך להאיר בך ובעולם כולו. את בהחלט ממצה יכולות!

רצון – מלשון לרוץ. לאן הלב שלנו רץ? אני שומעת במילים שלך הרבה כמיהה לקב"ה, הרבה אהבה וכיסופים. הרבה רצון לעשות טוב, להיות טובה, להתחזק, להתקדם, להתעלות.

עבודת ה' אמורה להיות משמחת, מקור של רוגע וסיפוק וביטחון. הלחץ, הדרישות העצמיות המוגזמות, הפחדים והספקות – הם סימן שאת במקום לא נכון. שהתפיסה שלך לגבי מהי עבודת ה' שגויה. את לא אמורה להיות בלחץ אטומי כזה ולחשוב כל הזמן כמה את לא מספיק טובה או לא ממצה וכו'.

הקב"ה אוהב אותך כמו שאת. את בסדר גמור כפי שאת. הוא רק רוצה שתתקדמי – לא כדי לקבל אישור לערך שלך, אלא כדי שיהיה לך טוב, בעולם הזה ובעולם הבא. ואם לא ניצלת הזדמנות – הוא יתן לך עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת. החיים עוד לפניך.

אין צורך לעשות את הכל, ולהתקדם בכל החזיתות. חוק הכלים השלובים הרוחני אומר שכאשר מתקדמים בתחום אחד, התחומים האחרים מתחזקים גם כן איכשהו. אבל זה לא קורה בבום, עבודת האדם היא בבחינת "סולם מוצב ארצה". אין פתרונות קסם. יש להתחיל מלמטה. מהכי הכי למטה.

הבשורה היא, שכאשר מוכנים לעשות את הדרך הזו, מגיעים למעלות גדולות ונפלאות. לשם כך מספיק שתרצי בכך – כי במקום שאדם רוצה להיות שם הוא, כך מלמד אותנו מורה הנפש הגדול, הבעל שם טוב. את צדיקה כי את רוצה להיות צדיקה. את לא הורסת שום דבר, את בסדר גמור כפי שאת.

איך מתחזקים באמונה? יקרה שלי, אולי תלמדי אותי אַתְּ איך מתחזקים באמונה? זה האתגר של כולנו, כל אחד ממקומו. להאמין ולחזור ולהאמין שהקב"ה אוהב אותנו, והוא כאן בשבילנו כל הזמן, לא הולך לשום מקום. להזכיר לעצמנו שוב ושוב, שאיננו לבד. "כי אשב בחושך, ה' אור לי." הוא שם אותנו בחושך הזה, בנסיונות האלו, כי שם עלינו להדליק לו אורות ולהעלות ניצוצות. לא חכמה להדליק אור במקום שכבר מואר. להדליק אור קטן, חלוש ורועד במקום אפל – זה להאיר אור גדול ועצום בכל העולמות!

כשאני קוראת את השאלה שלך שוב, אני מוצאת קשר בין שני חלקיה: את רוצה להתחזק במצוות ורוצה גם להתחזק באמונה. האחד תלוי באחר. החוסר באמונה הוא חוסר אמון בעצמך, שאת טובה כפי שאת. זו עבודת האמונה המוטלת עליך. אין שום אוורסט לטפס עליו. אין שום פסגה לכבוש. נקודת המוצא שלך צריכה להיות שאת כבר במקום הנכון, ואת עושה את הדבר הנכון. את צריכה וחייבת להאמין בעצמך שאת בדרך הנכונה, ושאם תתעי – תמיד תוכלי לשאול, לברר ולבדוק, כפי שעשית עכשו. השאיפות שלך, הרצון שלך להתקרב, מעידים על נשמה גדולה. בע"ה תמצאי את עצמך יום אחד במקום אחר ולא תביני איך הגעת לשם ומי הוליך אותך בדרך.

אבל העבודה שלך היא לא להשיג ולהגיע, העבודה שלך היא להאמין – שאת טובה כפי שאת. זה הזרז וזה התמריץ הכי גדול להתקדם. מתי אנחנו מלאי מוטיבציה לפעול, כשאומרים לנו שאנחנו טובים, מוערכים ומסוגלים, או כשמספרים לנו כמה אנחנו חסרים ורחוקים מן המטרה? אסור לך לעשות לעצמך מה שלא היית עושה לילד שלך או לתלמידה שלך. עלינו לכבד את צלם האלוקים שבנו, ולדעת שהנשמה שלנו גבוהה מאוד ומכסא כבוד חוצבה. אסור לנו לרדת על עצמנו ולספר לעצמנו כמה אנחנו חלשים ונמוכים ולא ראויים.

הקב"ה שברא אותנו מכיר את החולשות שלנו, יודע מה הבורות שאנחנו נופלים בהם, מכיר את החסרונות שלנו – הוא ברא אותם. הוא ברא אותנו כפי שאנחנו, עם החסכים שלנו, עם הצלקות, עם הארועים שגרמו לנו להיות חסרי ביטחון וחסרי כח. הוא רוצה מאתנו רק את הלב, שנרצה. וזהו, זה כל הסיפור. שנרצה להיות טובים ושנשתדל ללכת בדרך הטוב. כל השאר בידיו. כולל ההצלחות, החסמים והנפילות. הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

את יקרה ואהובה לקב"ה כפי שאת. כאשר מוציאים רשע לסקילה, שהורשע בבית דין ללא כל ספק (והרי מקרה זה נדיר ביותר, ואפילו אחת לשבעים שנה לא היה קורה), רשע מרושע שכזה, שהוכרע דינו לחובה ללא כל ספק, עליו צועק הקב"ה: "קלני מראשי, קלני מזרועי!" על רשע כזה הקב"ה מצטער כאילו חיללו את שמו, כי כל יהודי הוא בנו יחידו של הקב"ה.

אין צורך להשתבלל בספקות ופחדים. אלה הם עצת היצר, להרחיק אותך מהקב"ה, לעשות אותך קטנה ולא ראויה. כשאנחנו מרגישים לא אהובים – איננו יכולים לאהוב.

מדוע אנחנו מחויבים במצות "ואהבת את ה' אלוקיך", אבל לא מחויבים במצות "ואהבת את אביך ואת אמך"? יש לנו חיוב לכבד הורים, אבל לא חיוב לאהבם. אולם על אהבת ה' אנחנו כן מצווים. מדוע? כי לא תמיד ניתן להרגיש אהבה להורה, יש הורים מתעללים, מנוכרים רגשית. קשה לאהוב את מי שאינו אוהב אותנו, אבל כלפי הקב"ה אנחנו מצווים 'ואהבת', כי הקב"ה אוהב אותנו, תמיד וללא תנאי, בעוצמות שאין ביכולתנו לשער. אם הילד הקטן שלך לקח צבע והשאיר 'יצירות פאר' על קירות הסלון, את תכעסי עליו, אבל לא תרגישי כלפיו שנאה וריחוק – הוא ילד קטן ואת תמיד אמו. את רק מראה לו פנים של 'נו-נו-נו' כדי ללמד אותו איך להתנהג. כך הקב"ה מביט עלינו, כשאנחנו טועים, נופלים, חוטאים – הוא יודע שאנחנו קטנים וטפשים. אבל הוא נותן לנו תנאי חיים העוזרים לנו להבין מה עלינו לתקן. זו עבודה לחיים שלמים. אי אפשר לקפוץ ואי אפשר לדלג על תהליכים ושלבים. ואם נפלנו, נקום. זה חלק מן העבודה. זה חלק הכרחי בעבודה. שניפול ונקום.

מה הקב"ה רוצה ממך? תרי"ג מצוות? קרבנות תמיד? הוא רוצה ממך את הלב שלך, את הרצון שלך. ולבך הרי כבר שם. אבל כגודל הכיסופים כן גודל המחסומים. "כל הגדול מחברו – יצרו גדול הימנו." ככל שאדם גדול – יש לו יצר הרע גדול יותר. היצר הרע יודע שהוא לא יכול להרחיק אותך על ידי קרירות, כי לבך חם ובוער לרבש"ע, אז הוא מרחיק אותך על ידי הקטנה – הוא מקטין אותך, מספר לך סיפורי כזב, שאת לא ראויה, לא טובה מספיק, לא ממצה ולא אהובה, כל כך רחוקה וחסרה ופגומה…

העבודה שלך היא להדוף את מסכת השקרים שלו, ולהאמין בקב"ה באמונה שלמה – לא רק להאמין שהוא גדול וכל יכול, אלא להאמין שהוא אוהב אותך כפי שאת, קטנה ובלתי מושלמת ולא יודעת וטועה. הוא אוהב אותך אהבת עולם, אהבה גדולה ומופלאה, ואת טובה בעיניו כפי שאת. זו העבודה שלך וזו הדרך שעליך לעשות.

ואני מאמינה ובטוחה שכאשר תשתחררי מהצורך לעמוד ברף כלשהו או להיות 'בסדר' לפי התכתיבים של הנוגש הפנימי הרודה בך, ישתחררו יכולות אחרות החסומות כעת, ויהיה לך כח לעשות ולפעול גם בתחומים אחרים. כשאת שבויה בפחדים ובשליליות – את אינך יכולה לעשות הרבה. את צריכה אנרגיה בשביל לשרוד את היום יום, בשביל להחזיק את הראש מעל למים, וזה לא משאיר לך הרבה כח לדברים אחרים. האנרגיה שלנו היא לא אינסופית, וכשאנחנו צריכים לבזבז כל כך הרבה כוחות רק בשביל השרדות – אין לנו אפשרות לגייס כח לפעול ולנוע ולהתקדם. מוטיבציה של חובה ושל צריך – לא יכולה להוביל אותנו לאורך זמן. כדי להתקדם ולצמוח אנחנו זקוקים לאוויר ולתחושת שחרור. כל עוד אינך שם, לא תוכלי להתקדם לשום מקום. שום צמח לא יכול להתפתח אם דורכים עליו שוב ושוב.

התקדמות היא מצב טבעי, אדם נקרא 'מהלך' משום שהוא מתקדם ונע כל העת. בטבענו אנחנו מחפשים להתקדם ולהשתנות, כמו להבה השואפת למעלה, כי נר ה' נשמת אדם. מתוך דברייך עולה רצון גדול לנוע ולגדול – זה אומר שברגע שיתאפשר לך מבחינה נפשית, זה יקרה. את רק צריכה לעבוד על שחרור המחסומים והמעכבים, זוללי האנרגיה הגדולים שלך. השאר יבוא מאליו.

נוסף לכל אלה, את מדברת על מקום נמוך וקשיים, ואני מנחשת שמדובר בדברים החוסמים אותך רגשית. את מוזמנת להרחיב בנושא אם תרצי, אבל בינתיים בואי נעמיק טיפה במקום הרגשי הזה.

כשמשהו מפחיד אותך, לא ברור ועלום. שבי רגע, ותני לפחד הזה לקבל צורה. איך הוא נראה? מה הגודל שלו? הצבע? המרקם? רך או קשה? חלק או מחוספס?

איפה הוא יושב בגוף? איפה את מרגישה אותו?

נסי להקשיב לו, מה הוא אומר? ולמה הוא אומר לך זאת?

את קולו של מי הוא מזכיר לך? ממי שמעת אותו? מאבא? מאמא? ממורה? מרב? מחברה? מבן הזוג?

כשאת יודעת לזהות אותו, תוכלי לומר לו: תקשיב לי עכשו. יש לי מה להגיד לך. אני היום כבר לא ילדה קטנה, וכבר לא מקבלת אוטומטית כל אמירה, תוכחה והאשמה שזורקים עלי. יתכן שיש בדברים אמת, אבל יש בי המון טוב. תודה שרצית לעזור ואני מאמינה שרצית לעזור לי לגדול ולהתפתח – אבל עכשו אני אבחר איך ובאיזה קצב. אני כבר גדולה ויודעת מה טוב ונכון לי.

ואז שחררי את הפחד הזה לדרכו.

תיקון אפשר לעשות באהבה, לא בהאשמה ונידוי. וגם אלו שזרקו עליך מילים קשות, עשו זאת מחוסר אהבה כלפי עצמם. כי מי שאוהב את עצמו באמת, יודע לאהוב גם אחרים. ומי שחש חוסר אהבה, משליך את החסך הזה על סביבתו. מי שמפחד – מדבר בשפת ההפחדות. אבל זו עבודה שלו, לא קשור אליך. את צריכה ללמוד את שפת האהבה והקבלה. וככל שתתאמני בכך, תקריני על סביבתך ותשלחי ריפוי ואהבה אל אלה שלא יכלו לתת לך אהבה.

העבודה שלך צריכה להתרכז בזה. לא לדרוש מעצמך שלמות, אלא התקדמות. לא להיות מכוונת תוצאות, אלא רצון ושאיפות. לשמוח בכל דבר קטן שאת משיגה, ולראות את התמונה הגדולה. לא להתבוסס בנפילות, אלא לראות את הדרך כולה, שהיא רצופה עליות ומורדות. כי נפלתי – קמתי. משום שנפלתי – קמתי. אין עליה ללא נפילות. אין התקדמות ללא נסיגות. מתוך הספקות והבלבול – ראה תראי אור גדול.

מאחלת לך חיים של התקדמות, עשייה, הצלחה ושמחה,

אורית

[email protected]