שואלת יקרה,

ראשית הרשי לי להתפעל מהעובדה שבחורה בגילך הצעיר יחסית מעסיקה את עצמה בשאלות ברומו של עולם. אפשר להרגיש מכל משפט שכתבת את הכאב שלך על העוולות שנחשפות ואת ההתקוממות שלך נגד כל מה שלא הוגן ולא מובן. רגישות כזו היא דבר יקר, והשאלות שאת שואלת הן חשובות מאד. יש לתשובות שתבחרי לקבל משמעות רחבה הרבה מעבר לאירועים הספציפיים שמעוררים את השאלות, וזה מפני שהשאלות שלך מבקשות לברר תפיסת עולם. אינני מתיימרת לתת לך תשובות במובן המקובל של המילה. אשתדל בסיעתא דשמיא להרחיב את נקודת המבט שלך על האירועים ועל החברה שסביבך. את תצטרכי לשקול ולבחור מה את לוקחת ובונה ממנו את תפיסת עולמך ומה את משליכה.

העלית מספר נושאים וקשרת ביניהם. אשתדל להתייחס אליהם, אך אעשה זאת בנפרד לכל תחום. אני מקווה שמתוך הסתכלות מעמיקה על כל תחום בנפרד יעלה מבט מחודש גם על התמונה השלמה כפי שהיא מצטיירת אצלך כרגע. אני מחלצת מתוך הדברים שכתבת את עיקרי הדברים, כמובן, כדי לשקף לך את הטענות המרכזיות שלך.

בואי נתחיל:

כתבת שיש לך מחשבה שאת מתביישת בה שאירועים מזעזעים כאלה יכולים לקרות דווקא אצל חרדים. חילונים יותר פתוחים, ליברלים ומקבלים וחרדים סגורים וסוגרים עם “תירוצים הלכתיים”. הרחבת והוספת עוד דוגמאות מחיי היומיום שבהם ילד או מתבגר לא הולך בתוך התלם המרכזי האידאלי ואז מתחילים הדברים להסתבך… הגדרת את זה במילים פשוטות ונוקבות: “למה הורים לא יכולים לתת לילדיהם ביטוי חופשי?” במילים אחרות את שואלת מדוע בחברה החרדית אין לגיטימציה למתבגר לברר את הזהות האישית שלו? למה לא מאפשרים בחירה אמתית? אולי לכאורה יש לגיטימציה אבל הציפיה היא מאד ברורה – מצפים שתהיה או תהיי “כמו כולם” ועם זהות מאד מסוימת. מה שנקרא בשפה מקצועית “זהות מוצבת” – מציבים מודל של זהות מסוימת ומכוונים אליה.

אפשר להתבונן בתופעה מנקודות מבט שונות כדי להבין לעומק את התמונה שבלאו הכי מורכבת. נתחיל להתבונן על הדברים מנקודת מבט רגשית.

תהליך ההתבגרות הוא תהליך מורכב למתבגרים וגם להורים. כן, עד כמה שזה נשמע מוזר, התהליך מורכב גם להורים של המתבגר. הורים חרדים בעלי יראת שמיים מודעים היטב לעובדה שהגוף, הנפש והנשמה אחוזים וקשורים זה בזה. אין הפרדות בין התחומים. להורים כאלה יש נטיה על פי רב לשמור את הילדים שמורים ומוגנים בתוך עולם של תורה ומצוות. הם עושים זאת ככל יכולתם והבנתם מפני שהם מבינים את ההשלכות המידיות והנצחיות של כל סטייה החוצה מתוך המרחב המוגן הזה. קיים פחד הורי “לשחרר” את הילדים כי לא מעט פעמים “לשחרר” משמעותו גם להינזק או לאבד חלילה… ולאבד זה אומר לפעמים לאבד במובן הרוחני ולא לעמוד בהתחייבות שלנו ההורים כלפי השם יתברך בכל מה שקשור לחינוך ילדים. בדיוק בגלל היכולת המופלאה הזו להתחייב, נבחר אברהם אבינו להיות אבי האומה כמו שכתוב “כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך השם…”

תחשבי שבשביל הורה כזה, לאפשר בחירה מוחלטת בסוגיות מעצבות והרות גורל כמו – האם לשמור תורה ומצוות או לא? האם להתעקש על מסגרת ישיבתית או לוותר עליה? האם להשתמש בסמארטפון או להתעקש על נייד כשר? בשביל הורה כזה זה כמו לשאול האם את תרשי לילד צעיר לשחק בגפרורים ובאש בוערת? ברור שלא…

ואם תאמרי שאולי דווקא כן צריך לתת לו להתנסות, אז סיפור קטן בהקשר הזה: פעם שאלה אותי מתבגרת למה בעצם שלא נאפשר לילד קטן לשחק פעם אחת באש? – הוא יחטוף כויה ויבין פעם אחת שלא כדאי ובזה נגמר הסיפור. עניתי לה שזו שאלה שאפשר להעלות על הדעת רק לפני שיש לך ילדים, מפני שאחרי שהם נולדו לך את לא מסוגלת לשאת את המחשבה שהם יפגעו. אז בדיוק כמו החשש של הורים מאש ששורפת ומותירה כוויות בגוף ובנפש, כך הפחד של הורים לפתוח בפני מתבגרים את האפשרות להתנסות, לבחור ואולי גם לצאת לדרך שלא מקובלת עליהם ושבסופה יחרטו בהם צלקות ומומים בגוף ונפש. ועוד אנקדוטה קטנה, בחינוך אין “זבנג! וגמרנו”. בחינוך כמו בחינוך, יש תהליכים, צריך זמן וצריך לדעת שכל הזמן נמצאים על פרשת דרכים. כל בחירה טובה מעצימה ומחזקת את החוסן הפנימי להמשיך לבחור בטוב וכך גם להיפך. ממילא, הבחירות החינוכיות שלנו ההורים מצריכות זהירות (הבעיה היא שיש גבול דק בין זהירות יתרה למקובעות ונוקשות, ועל זה ארחיב בפסקה הבאה).

פה אני ממש יכולה לשמוע אותך מתקוממת ולכן, חשוב לי להדגיש שאין בכוונתי ללמד זכות על תופעות כמו הזנחה הורית (גשמית, רגשית ורוחנית), התעלמות ממצוקה של ילדים ועוד שאר תופעות מגונות כאלה. אך יחד עם זאת, אפשר ללמד זכות על הורים טועים שמה שעומד לנגד עיניהם זה טובתם השלמה של ילדיהם בעולם הזה ובעולם הבא כפי שהם תופסים טובה זו. לצערנו, לא כל הורה הוא גם אישיות חינוכית המיטיבה להעמיק ולהבין את נפש המתבגר. הוא גם בסך הכל בבני אדם אנו עוסקים, בני אדם עלולים לטעות.

נמשיך להתבונן על הדברים מנקודת מבט חברתית.

הבחירה היא אלמנט יהודי מובהק וכאשר חברה שאמורה להיות אמונה על חינוך ליראת שמיים, “שמה את הכפתור של הבחירה על שקט” זה בהחלט מעורר שאלות ואפילו תגובות סוערות וזועמות כפי שאת מעלה. איך ייתכן כזה דבר? איך זה קורה?

כולנו מסכימים שאחד התפקידים העיקריים של הורים כרוך בהכוונה, בליווי ובתמיכה של תהליך גיבוש הזהות האישית. התהליך הזה מטבעו הוא ייחודי לכל מתבגר והוא דורש מידה של אומץ חברתי מההורה בעצמו להיות ייחודי. אחת המשמעויות של האומץ להיות ייחודי כוללת בתוכה את היכולת לשים בצד את כל הקולות החיצוניים של “מה יגידו עליי…?” אמנם אילו קולות חברתיים – דמיוניים שאדם מדמה בנפשו שהחברה משמיעה לו, אך יש להם השפעה חזקה מאד, כאילו היו הם קולות ממשיים (מה גם שיש אנשים שמרשים לעצמם להשמיע קולות כאלה בריש גלי). אדם שזהותו האישית ייחודית אינה מגובשת דיה, עלול להיות תלוי מדי באישור החברתי שהוא מצפה לקבל מהחברה סביבו. אדם כזה יעדיף להסתמך על מה שמקובל חברתית וכך אולי להימנע מטעויות או ניסיונות שאי אפשר לצפות מראש את התוצאות שלהם. אדם כזה נוקט מבחינתו בשיטה חינוכית בטוחה שלכאורה כבר הוכיחה את עצמה וזה , כמובן, בא על חשבון בחינה מדוקדקת שתנסה לבחון מה מתאים במיוחד למתבגר הפרטי שלי? התשובות לשאלה הזו יכולות לגבות מחיר חברתי שלחלק מהאנשים אין רצון ואין יכולת לשלם מחיר יקר כזה. אולי למתבגר/ת המדוברים מתאימה בחירה שנחשבת בדיעבד ולא לכתחילה? איך החלטה כזו תשפיע בעתיד? מה יגידו על זה במשפחה המורחבת / השכנים / בחברה? להיות אדם ייחודי וכל שכן הורה ייחודי ולאפשר למתבגרים שלך תהליך התפתחות ייחודי זה אומר לוותר על הנוחות והביטחון שבדרך סלולה שרבים צעדו בה וזה לא קל. חוץ מאומץ חברתי שכבר הזכרתי, זה דורש גם הרבה מחשבה, רגישות, גמישות וזהירות כבר אמרתי? אולי עכשיו יותר קל להבין למה גבול דק מפריד בין זהירות לבין מקובעות ונוקשות – הרצון שלא לטעות והפחד מטעויות והמחיר שלהן.

עכשיו אשתדל להציע הסתכלות מנקודת מבט דתית היסטורית לשאלה איך זה קורה?

לצורך העניין נלך אחורה בזמן למלחמת העולם השניה ולמאורעות שעברו על עמנו בשנות הזעם. עולם התורה חרב. גדולי ישראל ששרדו את החורבן הבינו שחובת הכלל היא להעמיד דורות חדשים של לומדי תורה. בלי תורה ובלי לומדי תורה אין לנו קימה ואין לנו זכות קיום. זו היתה מלחמה אמיתית על החיים. במלחמה הזו גוייסו כל הפרטים בחברה לטובת הכלל. הפרט “משלם” מחיר כדי שהחברה בכללותה תשמור על קיומה הרוחני ועל הערכים שלה. באותה תקופה זה היה הדבר הנכון לעשות מפני שלא היתה ברירה אחרת. המהלך הצליח בחסדי שמיים והעולם היהודי מלא בבתי מדרש הומים לומדים וקול התורה מתנגן ועולה יפה בארץ הקודש ומחוצה לה. בשני העשורים האחרונים אנו עדים לאותו מחיר שהפרט נאלץ לשלם עבור המהלך הכללי – יותר ויותר מסגרות לנוער נושר נפתחות ואותם בני/בנות נוער שלא הצליחו להשתלב במוסדות החינוך הקיימים של הזרם הכללי מבקשים מקום שייתן לגיטימציה לתהליך ההתבגרות הייחודי שלהם גם אם זה לא נראה טוב. אפשר לומר שמבחינה סוציולוגית, החברה החרדית נמצאת בתקופת מעבר שבה הטיפול באדם הפרטי עובר לקדמת הבמה. החברה החרדית יכולה להרשות לעצמה (בין השאר מפני שהיא כבר לא מאוימת מבחינה קיומית ורוחנית) להתקדם בעוד שלב התפתחותי. עכשיו הזמן להתמקד ברווחה של הפרט וכמו כל תקופת מעבר אפשר לראות בו זמנית סממנים של שתי תקופות שונות. מצד אחד אפשר לראות חברה שמתקשה לקבל ולהכיל את השינויים המתרחשים לנגד עיניה והיא במאמצים אחרונים של בלימה (ראי התמודדות עם כניסת האינטרנט לעולמנו כמו שציינת) ומצד שני עצם זה שאת מעיזה לבטא בינך לבין עצמך שאלות מהסוג הזה ואת מעלה אותן על הכתב בפלטפורמה הספציפית הזו זה סימן של התפתחות ושינוי משמעותי מבחינה חברתית.

אז נכון שעדיין ארוכה ורבה הדרך לתיקון השלם, ונכון שכל פרשיה מהסוג של הפרשיות שהתפוצצו לאחרונה מחרידה את שלוותנו ועלולה לערער את האמון שלנו בטוב, אבל חשוב לזכור ולדעת שאנחנו בדרך, ולכל סיפור זוועה כזה יש חלק בתיקון השלם והמיוחל. אם תישאלי איזה טוב יכול לצמוח מסיפור כזה, התשובה היא שהתרחשות כזו היא מזעזעת אך בו זמנית יש בה ניקוי אורוות, פתיחת פצע מזוהם. אמנם המורסה מעוררת בנו גועל ודחיה אך בלי לפתוח ולהוציא אותה אי אפשר להביא ריפוי. אני מאמינה שפתיחת המוגלה הזו היא עצמה סימן לתהליך חברתי חשוב שמתרחש בשורות העם הפשוט, שצומח מלמטה ושמקדם תהליכי הבראה. “הסכם השתיקה” החברתי שכולנו עשויים להיות חלק ממנו הולך ומתפורר ובמקומו קם ונבנה הסכם חברתי חדש לפיו אנחנו משתמשים בחובתנו היהודית לבער את הרע, ולמחות כנגד עושי עוולה. אנו לומדים להפנים שגם בתור מקרים פרטיים שאולי מרגישים לפעמים קטנים ולא ראויים, יש בכוחנו לשנות את המצב ואנו אכן משתמשים בכוחנו לפעול. כנראה שאנחנו עושים טעויות בדרך אבל גם מהטעויות עצמן אנחנו לומדים.

אני רוצה להתייחס לנושא של פגיעות מיניות ובפרט לעובדה המצערת כל כך שתיארת חברה שלך שעברה חוויה משפילה כזו מאיש שכנראה עוסק בצרכי ציבור וחברה שלך בחרה שלא לדווח על הפגיעה. את מביעה כאב גדול ובדבר הזה אני מזדהה איתך לחלוטין. כתבת “אצל חרדים הכל מושתק” ותיארת הרגשה קשה “מרגישה חוסר אמון ענק וכבר לא יודעת מי באמת עושה את רצון השם”. את מודעת לעובדה שפגיעות כאלה מתרחשות גם אצל חילונים אבל כנראה שההשוואה בין החברה החרדית לחברה החילונית בסוגיה הזו מטרידה אותך במיוחד. ההשוואה לגיטימית בעיניי, אני לא נבהלת ממנה, עצם ההתמודדות עם הנושא הזה חשובה מאד וכמו שציינת, יש לזה השלכות גם על היכולת שלנו לתת אמון בעולם התורה ובדמויות חשובות, כל שכן במי שהם עיני העדה ומורי הדרך שלנו – הרבנים.

את בוודאי יודעת מה שקבעו חז”ל על עריות. אין אפוטרופוס לעריות. אין. לאף אחד אין. יצרים ותאוות יש לכולם, השאלה מהי הנורמה החברתית ביחס אליהם. החברה החרדית לומדת על בשרה בתקופה האחרונה להפשיל שרוולים, להוריד כפפות ולהתמודד עם הנושא הכאוב והמכוער הזה של פגיעות מיניות הלכה למעשה. במבט חיצוני אפשר לחשוב שלכאורה, החברה החילונית יותר מודעת לחומרת הפגיעות וההטרדות ולכאורה מטפלת יותר. למה “לכאורה”? מפני שבחברה החילונית יש פער עצום בין המודעות לנושא לבין מה שמתרחש בפועל. חברה שהיא מחויבת לחוקי התורה מציבה גדרים וסייגים כחלק מתפיסת מציאות שמודעת ליצרים ותאוות וגם נוקטת עמדה פעילה ומפרידה בין המינים במצבים פוטנציאלים לסיכון, גם אם הם בסבירות נמוכה, ויעידו על כך כל הלכות ייחוד בפרט בתוך המשפחה. לעומת זאת, חברה שאינה מחויבת לתורה ומצוות יכולה לנפנף בקמפיינים של מודעות והסברה מבוקר ועד ערב אבל ביום יום שלה הולכת על חבל דק בכל מה שקשור להפרדה בין גברים לנשים, חוצה גבולות של מה כדאי וראוי וכך מאפשרת לאינספור מצבים של הטרדה או פגיעה להמשיך ולהתרחש ממש מתחת לשמש. יש קבוצות באוכלוסייה החילונית שמתנהלות בצורה שהיא מופקרת לכתחילה מתוך אידאולוגיה עד שאפילו מוסד הנישואין הוא סוג של מסגרת זוגית שאינה מחייבת נאמנות טוטאלית של שני בני הזוג. נשמע מזעזע? זו המציאות אצל חלק מאחינו החילונים, לצערי. כשמבינים יותר לעומק מה קורה אצל מי שלא שומר תורה ומצוות קשה לומר שרק אצלנו קורים דברים מזעזעים כאלה… וחשוב לי לסייג את דברי, אני לא מתכוונת לצייר תמונה כאילו כל החילונים הם פראים שטופים ביצרים ונטולי גבולות. יש מידה בנפש שאם אדם בריא משמר בקרבו היא גורמת לו לסלוד מעצמו כשהוא עושה מעשה אסור. המידה הזו קיימת אצל כל יהודי. השאלה היא כמה הוא קשוב לחלק האלוקי שבו, וזה כבר נושא אחר.

אז אם תשאלי מהי החברה הראויה שהייתי נותנת בה אמון? בוודאי שזו שמציבה לעצמה נורמה חברתית של שמירה מעריות היא החברה המועדפת. למה גם בחברה הזו אנשים בכל זאת נכשלים בעריות? כי הם בני אדם שלא עבדו על המידות המקולקלות שלהם, ולא השכילו לרסן את עצמם. הסוף המר ידוע מראש – “הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם”…

כמו שכבר כתבתי, אנחנו נמצאים בתקופת מעבר. דברים משתנים. נדמה לי שהפרשיות האחרונות והמצערות כל כך שעלו לכותרות עשו לנו שירות טוב במובן הזה שהם הכריחו את כולנו לתת את הדעת על הנושא מבלי להתחמק ממנו. אכן, יותר חלקים בחברה מודעים לגידול הממאיר שגדל בתוך חברה שמעודדת השתקה ולא מדווחת על פגיעה מינית מחשש לפגיעה בכבודו של הפוגע. יש התפקחות בחברה שלנו ויש הבנה מעמיקה יותר של הציווי של השם יתברך לבער את הרע מקרבנו. זו סוגיה שצריך ללמוד אותה לעומק ואסור לנו להקל בה ראש. ומי שעדיין חושבת שהיא צריכה או חלילה מחויבת על פי דין תורה להגן על מי שפגע בה מינית – לא מבינה שבאופן ישיר היא מאפשרת לכל מה ששנוא על הקב”ה להמשיך ולהתקיים באין מפריע. מי שפוגע ימשיך לפגוע אם לא יטפל בעצמו. המציאות מראה שפוגעים לא מטפלים בעצמם אלא אם הם יודעים שמדווחים עליהם לרשויות ושהסביבה הקרובה יודעת על כך ולא מאפשרת להם לברוח מטיפול. הלוואי והדברים יביאו תועלת גם לחברה שלך שנפגעה.

לסיום, אחזור ואומר שטבעם של אירועים מזעזעים כאלה שהם מסעירים אותנו וברגע הראשון מערערים את עולמנו ואף נותנים תחושה כאילו העולם כולו נצבע בצבעים קודרים של קלקול ואובדן דרך, אבל אחרי שהסערה נרגעת אפשר להתבונן ולראות מה שקע ושכך ומה נותר על עומדו. כמו שכבר אמרו גדולים ממני – לכל אירוע כזה יש תכלית ויש להתבונן ולחפש אותה.

הזעזוע שלך בריא וחשוב והוא מעיד על כך שבאופן סמוי את בעצם מאמינה בעולם טוב, מאמינה בבני אדם ויש לך ציפיה שהם אכן יחיו תורה אלוקית פה בעולם הזה. זה שאת מאוכזבת כשזה לא קורה זה מנגנון מצוין. אוי לנו אם לא היינו מזועזעים וכואבים את השבר והקלקול. דווקא אדישות והתנהלות פנימית שוות נפש כנגד אירועים מחרידים כאלה היא זו שמדליקה נורת אזהרה. יחד עם זאת, חשוב ביותר לעשות הפרדה בין מה שהוא אלוקי, נצחי וטהור באופן מוחלט קרי, התורה והציוויים שניתנו לנו מאת השם יתברך לבין התרגום שלהם בפועל פה בעולם הזה על ידי בני אנוש. בני אנוש הם חלקיים, חסרים, מגושמים, ולפעמים נופלים בפח של יצרם ולא ערים לכוחות שנטע בהם הקב”ה כדי להתמודד עם הניסיונות שהוא מזמן.

מבין כל הדברים שכתבתי ופירטתי לך הייתי רוצה לומר לך מעומק ליבי מה הדבר הכי חשוב – אל תאבדי אמון! בתקופות כאלה אנחנו צריכים רוחב ראיה גדול יותר, מיכל חמצן וסבלנות גדולה יותר והרבה הרבה אמונה שכל מה שקורה הוא סיפור קטן ממהלך גדול יותר. וכמו כל דבר שקורה או כל חידוש שהקב”ה מוריד לעולם אפשר לקחת מזה כח והשראה ולבנות מזה כלים כדי לתקן עולם במלכות ש-די או חלילה ליפול ברוחנו ותוך כדי להרוס ולהחריב חלילה. הנחמה הגדולה היא שהקב”ה מתקן אותנו גם דרך חורבן. רק הוא לבדו יתברך יודע ליצור המתקה כשהוא מוסיף עץ מר למי מרה. כל ההיסטוריה שלנו כעם וכיחידים מלאה דוגמאות כאלה.

בתקווה שדבריי מרחיבים את הסתכלותך על המציאות העכשווית, מחזירים לך אמון ואמונה ונוטעים בך תקווה.

שירה ק.