תשובה:

שואל יקר, תודה על השאלה. היא חשובה ונוגעת בליבותיהם של הרבה מאיתנו.

יש הרבה "חיזוקים", כך אתה כותב. וזה נכון, כי מלבד השבר הנורא והאסון כעם- מתלווה לצד גם קושי אמוני, רוחני. כאב גדול והרגשה שמידת הדין פוגעת בנו; וכולנו צריכים חיזוק גדול שיזכיר לנו את אהבתו של הקב"ה ואת קרבתו.

ואתה שואל, ואני מתנצל מראש על הניסוח הישיר-

הרי הקב"ה יכול לעשות דברים מכאיבים. הוא לא תמיד עושה רק טוב ונעים..

וגם בזה אתה צודק, וזה לא חדש. גזירות היו תמיד; חלק מההיסטוריה שלנו ואפילו מהזהות שלנו כעם.

ולכן, חיזוקים שמובילים לשאננות הם לא טובים בכלל. אסור להיות שאננים, וצריכים להחזיק חזק בכלי הנשק שלנו: תפילה ומעשים טובים.

בשנת 1804 מפרסם הצאר ניקולאי סדרת גזירות נגד היהודים, תחת הכותרת "תקנת 1804"; ובה 54 פסקאות. מהן גזירות קשות, כמו גיוס ילדים יהודים לצבא.

בעולם היהודי של אז היו מי שטענו שודאי לא יעשה הקב"ה גזירות כאלה. ומנגד, אחד מצדיקי הדור שבאותה תקופה, רבי נחמן מברסלב, התנגד לגישה הזו:

"וּבְאוֹתָהּ הַשָּׁנָה עָסַק הַרְבֵּה מְאד בְּעִנְיַן הַפּוּנְקְטִין

וְהִצְטַעֵר עֲלֵיהֶם הַרְבֵּה מְאד

וְאָמַר כִּי לא דָּבָר רֵיק הוּא

וְהִקְפִּיד מְאד עַל הָאוֹמְרִים שֶׁבְּוַדַּאי לא יִתְקַיְּמוּ הַפּוּנְקְטִין

כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַעֲשֶׂה חַס וְשָׁלוֹם זאת לְיִשְׂרָאֵל.

וְהוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה אָמַר כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁהוּא שְׁטוּת

כִּי הֲלא מָצִינוּ שֶׁכְּבָר הָיוּ כַּמָּה גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת עַל יִשְׂרָאֵל רַחֲמָנָא לִצְלַן מֵעַתָּה.

וְעוֹד דִּבֵּר מִזֶּה הַרְבֵּה שֶׁצְּרִיכִין לְהִתְפַּחֵד מְאד מֵאֵלּוּ הַגְּזֵרוֹת הַנִּשְׁמָעִים חַס וְשָׁלוֹם, וְשֶׁלּא לְהַחֲזִיק אוֹתָם לְדָבָר קַל

רַק צְרִיכִין לְהַעְתִּיר וּלְהִתְפַּלֵּל וְלִצְעק וּלְהִתְחַנֵּן הַרְבֵּה הַרְבֵּה לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אוּלַי יֵעָתֵר ה' שֶׁנִּזְכֶּה לְבַטְּלָם

כִּי בְּוַדַּאי תְּפִילָּה וּצְעָקָה מוֹעִיל תָּמִיד."

אז שאננות, זה לא טוב. צריכים להיות דרוכים. לשמור על דריכות ביטחונית, ולהבין שעת צרה היא ליעקב.

אבל יש עוד צדדים למטבע, חשובים מאד ואמיתיים מאוד מאוד.

משפט אחד שלך צד את עיני במיוחד וארצה להתייחס אליו. כתבת:

"תכל'ס, הוא גם זה שנתן להם לעשות מה שהם עשו. הוא גם סימא את עיני כוחות הביטחון. ולא נראה בשטח שהוא עומד לשנות את זה".

הרבה מהרגשת העצב שלנו, והכאב, הוא מזה שאנחנו מניחים מראש, שהמצב גם לא יכול להשתנות. שהקב"ה עכשיו נגדנו, ואין מה לעשות.

וזו טעות כפולה: הקב"ה מעולם לא נגדנו. הוא תמיד בצד שלנו. וגם- הכל תמיד יכול להשתנות.

הקב"ה הוא טוב ומטיב. לכן הוא ברא את העולם- כדי להיטיב לנו. לכן הוא נותן לנו אויר לנשימה, עיניים לראות, פה לדבר ושכל לחשוב. לכן הוא נותן לנו בריאות, כסף וילדים. למה? ככה. סתם, בעצם לא סתם- םשוט, כי הוא אוהב אותנו.

הטוב, כי לא כלו רחמיך, אנחנו מכנים אותו בתפילה.

אבל עדיין, אנחנו רואים רק חלק מן התמונה. איננו יודעים על שורש נשמותינו מה עשו לפני שהגענו לכאן, ואיננו בקיאים בכל מה שאנחנו עצמנו עשינו, כאן בעולם הזה. איננו יודעים גם מה יהיה אחרי שנעזוב כאן. אבל דבר אחד אנחנו יודעים: שהכל לטובה. לא כי אנחנו מבינים. כי אנחנו מאמינים. לאבותינו. ולאבותיהם. ולאבות אבותיהם. החכמים והצדיקים והאמיתיים, שסיפרו על המפגש שהיה להם עם הקב"ה שם בהר סיני, על קרבתו של הקב"ה ואהבתו תמיד. כן, באותה אמונה שאיתה ברך איוב תוך כדי הטרגדיות הרבות, מתוך צער אבל גם מתוך אמונה: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם מבורך". לקחת, אבא, אבל אני יודע שזה לטובה.

איך אפשר? איך אפשר להודות, כשהכל נחרב?

זה באמת קשה, אבל יש לכך עצה.

דוד המלך פונה לקב"ה ואומר: "בצר- הרחבת לי". בתוך הצרה, מסתתרת הרחבה. בתוך הכאב עצמו, אם נחפש, מסתתרת נחמה.

זה נכון תמיד ועוזר תמיד, וזה נכון גם עכשיו: לחשוב ש- 3000 מחבלים חדרו לשטח ישראל, ולחשוב על תוצאות צפויות מכזו כמות, רח"ל, קצת פוקח עיניים לראות שאחרי הכל היה כאן נס. לחשב את כמות הטילים שנורו לעברנו (כבר אוחז כמדומני ב- 10,000!!), ולהביט מאידך על כמות הפגיעות- האין זה נס גלוי? חיילת ששוחררה, ועוד ועוד סיפורים שמתפרסמים כל העת, כולל מיום האסון עצמו; סיפורי השגחה וניסים.

אשתי עובדת במשרד . מנהל המשרד, חילוני, הגיע ביום ראשון נסער ונרגש: קרה לי נס, הוא אומר. חמיו וחמותו מכפר עזה, והזמינו אותם לשמחת תורה לקיבוץ. בערב חג הם מתקשרים להודיע שהם לא מרגישים טוב, ולא יכולים לארח, ונסעו בעצמם להתארח מחוץ לקיבוץ במקום אחר. אחרי החג התברר להם שבביתם שכנה מפקדת חמאס, והשכן שלהם נרצח, והם ניצלו בנס. אותו מנהל הלך נרגש לבית הכנסת לברך הגומל; כשהוא מרגיש בוודאות שזו השגחה עליונה שהצילה אותו משם.

אז יש ניסים, והרחבות, ונחמות, גם בתוך הצער הנורא.

האם זה אומר שזה לא היה אסון? זה היה, ועודנו- אסון. כואב וקשה ומצער, וגם מפחיד. "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", אומר הקב"ה, אבל עדיין- רק פניי מוסתרות. אני עצמי עודני שם. אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה. "אני מחצתי- ואני ארפא". מן דרישות שלום של טוב גם מאחורי מסכים של יגון.

ואם ננסה למצוא את דרישות השלום האלה, בתוך תהומות העצב, נוכל להמשיך ולשמוח, ולקוות לטוב אמיתי וגלוי.

וזה מוביל אותי לנקודה הבאה: הכל, אבל הכל, יכול להשתנות. גם אם נגזר. גם אם הקב"ה כיסה פניו, הוא יכול להאיר לנו אותם בחזרה. אם רק נבקש. אם רק נבטח בו.

חזקיהו המלך היה ממלכי יהודה הצדיקים. ההיסטוריה שלנו מלאה בסיפורים כאלו, שממחישים היטב את הצהרתו של חזקיהו המלך הצדיק, כשהתמודד הוא בעצמו עם גזירת שמיים שלא ימלא את שנתו: "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים". הסב פניו אל הקיר, והתפלל, ושינה את הגזירה ונוספו לו עוד שנים ארוכות.

יש לנו כח לשנות. כח שהקב"ה בעצמו לימד את אבותינו ואותנו. ותפילה מועילה; זה בדוק ומנוסה..

כך כתב החפץ חיים:

"תלאות רבות וצרות מצוקות עוברות עלינו מיום אל יום, הן מבפנים והן מבחוץ –על אחת כמה וכמה עלינו לשפוך שיחה, תחינה ובקשה לפני הבורא יתברך שמו, שהוא מלא רחמים, ולא ליתן דומיה לו עד שישלח לנו בחסדו עזרתו מקודש, כי בוודאי ישמע לקול שוועתינו, כמו שמצינו הרבה פעמים בתורה הקדושה ובנביאים, שהקב"ה מתאוה לקול תפילתינו, וזרז אותנו שבכל עת צרה וצוקה נצעק לפניו ונעורר רחמיו עלינו.

היוצא מדברינו, שכל הצרות הרבות הבאות עלינו, שאיננו ניצלים מהן, המה מפני שאין אנו צועקים ומרבים בתפילה עליהן, כי לו התפללנו ושפכנו שיח לפני הקב"ה, בודאי לא ישובו תפילותינו ובקשותינו ריקם. ולא יסתפק אדם במה שמתפלל השמונה-עשרה שלש פעמים בכל יום, אלא כמה פעמים ביום צריך לשפוך תפילות ובקשות בינו לבין עצמו כשהוא בביתו מעומקא דליבא".

התפילה עצמה יוצרת כלי נפלא, שאליו הקב"ה ישפיע, בע"ה, שפע ברכה וטוב גלוי ומאיר.

תודה לך על השאלה החשובה, אני בטוח שבזכותך עוד אנשים רבים ימצאו תקווה.

"הלא ציוויתיך חזק ואמץ; אל תערוץ- ואל תחת, כי ה' אלוקיך עמך בכל אשר תלך"

בידידות, נתן.