The Butterfly Button
מתגעגעת לתמימות שהיתה לי

שאלה מקטגוריה:

עד שהתחתנתי הייתי אחת הצדיקות שיש… ופתאום גיליתי שלא כולם צדיקים יותר מדי, בעלי עשה מה שרצה, אבל הכריח להיות חרדית מאד כי אני רעה וצריכה להתחזק… הוא ואמא שלו השתמשו בתנ”ך כדי להפכו לחגורה שחובטת בי. התחלתי לפתח שנאה קשה לדת ולאלוקים, וגם כיום שהעניינים ביננו הסתדרו, פתאום הוא נהיה צדיק והתחזק, אני נשבר לי.. מתגעגעת לימים שהתפללתי ברצינות ובדבקות, היום אין לי שום רגש או חיבור לדת. אני גם רואה שכולם מסביבי שקרנים עושים את עצמם חרדים אבל שופטים את כל מי שלא צדיק.
רוצה לחזור לימי התמימות, אבל לא מצליח לי…

תשובה:

שואלת יקרה

ברוכה הבאה לעולם האמיתי.

קראתי את שאלתך ורציתי, באופן פיזי ממש לשבת לידך ולהתאבל על אבדן התמימות הרכה והמתוקה, לבכות ביחד איתך את החסר החריף באמונה פשוטה ומנחמת. להתגעגע געגוע צורב לימי העיניים הבורקות, בהם, כל מילה שהמורה אמרה או כל משפט שקראת באיזה ספר היו מלהיבים עד השמיים ומוסיפים שמן זית זך לאור היוקד של הצדקות.

אבל אז חשבתי עוד מחשבות: האם באמת הייתי רוצה בשבילך שתישארי קטנה ובלתי מפותחת?. האם זה נכון לבכות ביחד איתך את הצער על כך שיש לך כבר יותר שכל, שתודעתך התרחבה? שכבר יצאת מגדר: “פתי מאמין לכל דבר?”. שאת לא מוכנה יותר להיות “דובי כן כן” ולהגיב באוטומטיות של רובוט על כל דבר.

לא אני לא רוצה.

על כן, ברשותך, אקום כרגע מתנוחת האבל ואנסה לחפש איזו עמדה אחרת של הבנה.

גיטי- גיל הילדות הוא גיל של “העתק הדבק”- מה שאבא ואימא והמורה מקרינים על מסך הנפש שלנו עובר תהליך של הטמעה ומעצב אותנו כצלמם. אחר כך מגיע שלב ההתבגרות- שבו הורמוני הגדילה שוצפים לנו במוח ובלב, ממלאים אותנו התלהבות ורגשות אין קץ, ואשרי מי שזוכה ( וגם את היית ביניהם) לנתב את כל הסערה הזו לחיפוש קשר עם מלך העולם ולעשיית הטוב בלהט גדול. זהו גיל של שחור לבן. למתבגרות קשה להבין שיש הבדל בין אנשים, שלא תמיד הכול כל כך פשוט במעבר בין הספר הנצחי ליישום היומיומי. כל משפט של מורה נלקח ברצינות רבה מידי, וכל עקרון שדנו עליו בשיעור השקפה נראה כזה שצריך להיכלל בשלושת העברות החמורות של ייהרג ואל יעבור.

אבל כל זה הוא זמני, הוא מעין קפסולה מרוכזת של רגשות וחוויות שעם הזמן יש לפתוח, לעבד, לשחרר מעט מעט, ולבדוק עוד חומרים ורעיונות.

אחרי ההתבגרות מגיע הבגרות. ובה, תמיד יש איזו התפכחות מאשליה. המפגש עם בעל הוא אחד מצמתי ההלם. כל בעל, ולו המושלם ביותר משנה את תמונת החיים שחיינו בה. יש לו עולם אחר וערכים שונים. והוא מאמין בדרך דומה אבל גברית ונבדלת. המורות סיפרו לנו על אהבת תורה ויראת שמיים, אבל לא ממש אמרו שלפעמים יש לו קריזות והוא לא ממש מעודן או אכפתי. ( מעניין מה אומרים המשגיחים, על כך שאנחנו לעיתים בכייניות ודחייניות ומתות מפחד מדם או ארנבות).

עכשיו מגיע הזמן לחוויה ולאתגר אחרים: אחריות על מערכת האמונות העצמית. כעת את היא האחראית הבלעדית על פיתוח עולמך הפנימי. אפשר להיאבק באחריות הזו להשליך אותה החוצה, להיות טראומטית (ובצדק!) מבעל שעשה שטויות ועוולות, משויגר שמרביצה תוך כדי צעקות : “השם הוא האלוקים”. או מאנשים, קטנים ורדודים שמסתכלים על מראה חיצוני.(את לא רוצה להצטרף אליהם, נכון? את לא רוצה להחליט על מערכת האמונה והדת העמוקות והפנימיות כל כך רק בגלל שראית כמה אנשים חלשי אופי). ואפשר גם להבין שאמונה היא מסע ארוך שלוקח חיים שלמים, עד הנשימה האחרונה ואף אחד לא יכול לקחת לך אותה אבל גם לא לתת לך – רק את יכולה לבחור אותה באופן עדין, ומורכב ואישי עד מאוד.

התמימות מתה- כי הקב”ה לא רוצה אוסף של שוטים שמתנדנדים וצועקים סיסמאות. הוא רוצה אמונה בוגרת, שעבדנו עליה קשה ולעומק. ההתלהבות נחלשת כי תורת חיים היא לא בלנדר שמסתובב בפולסים וברעש. היא מערכת רצינית ומחייבת הדומה לארגז כלים מאוד מגוון, שיש בו אינספור רעיונות וערכים, מחשבות ותפיסות עולם שצריך לגבש, ולבנות ולהתאים באופן אישי מאוד כל אחד לפי מידתו ותנאי חייו.

מות התמימות שלך, והתנהגותו השלילית של בעלך עלולים דווקא עשויים להיות פתחים עצומים כפתחו של אולם לעבודת אמונה אישית, שלך, מדויקת ומותאמת למידותייך. הבנת שבעלך אינו אלוקים וגם הוא טועה. איזה יופי! זה משחרר אותך מלהיות:” אישה מאמינה גרסת הבעל”, עתה את יכולה לחפש את הגרסה המקורית לך, תיבה אישית וסודית שרק לך יש את המפתח הנסתר אליה.(לא יעזור לשויגר הצפצפנית, כמה שהיא תלטוש עיניים… רק לך ישמע המנעול). החיבור לדת בגרסת גיל הנעורים, טוב לגיל הנעורים. כעת עם כל השבר אמור להיווצר חיבור מסוג אחר, יותר מורכב, יותר עמוק, לוקח בחשבון שלא הכול כנראה צבוע בצבעים נוצצים ומוחלטים.

יש לך מסע לעבור, מסע על גשר צר, מעל תהום. גשר המחבר בין שתי פסגות- פסגת האידאלים הגדולים מצד אחד, ופסגת היישום הקטן, היומיומי, שאינה דומה בשום אופן לאף פסגה אחרת.

התפכחות מתמימות תמיד מייצרת כעס ואכזבה, היא מאלצת אותנו, בין אם נרצה ובין אם לאו, להיפרד מהישן, המוכר והבטוח וללכת אל ארץ לא זרועה. יש מי שנאחז בכוח בכעס ובתסכול ומפקיד את גורל התפתחותו הרוחנית בידי אחרים ויש מי שלבסוף, בהרבה מאמץ אמוני, מחשבתי ורגשי, מגיע לארץ מובטחת, ארץ שקוד הכניסה אליה שמור אך ורק לשימושו הפרטי.

שתזכי להתחדשות התורה שלך, לשמיעת בת הקול היומית, (לא זו של אתמול, וגם לא של לפני שנתיים) שלוחשת באזנייך: (בגוף ראשון, יחיד) “זוהי חובתך בעולמך”.

בהצלחה ובהערכה.

אתי

(esterzi53@gmail.com)

 

 

 

 

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

מובחנות בזוגיות תעזור לי לא להיפגע מבעלי?
קראתי פעם דימוי, יפהפה בעיני, שנישואין זה בעצם להסכים להפקיד את הלב שלך בכף ידו של מישהו אחר, ולהיות בטוח שהוא ינהג בו בעדינות ולא ינפץ אותו לרסיסים. (כל הזכויות על הביטוי הנ”ל שמורות לאיה קרמרמן, בטור בעיתון “בשבע”) אחרי כמה וכמה שנות נישואין, אני יכולה לומר שאני מזדהה מאד...
חלוקת התפקידים בזוגיות לא נראית לי הוגנת
ראשית תודה על אתר שעונה בדיוק על מה שצריך הציבור החרדי ופותר הרבה ספקות פנימיים . ומכאן לשאלתי: חשוב לי להדגיש שאני מסתכלת על העולם בעיניים של צדק ושויון ולכן יש לי שאלה שלא ברורה לי . לפני דור או שניים היה ידוע שהתפקיד של האישה זה לבצע את צרכי...
אני מרגישה רעה ומלאת ביקורת עצמית
יש לי ביקורת עצמית מאוד גבוה על כל דבר שאני עושה אני מרגישה פשוט רעה מפנים .שהמהות שלי רעה. אני נגעלת מעצמי. וזה קשה לי עם התורה כאילו אני עושה ככ רבה עבירות באמת אינסוף כאילו אז מה הסיכוי בכלל שלא אהיה בגיהנום. אין שום מצווה שאני עושה בשלמות או...
"קיבלתי קבלה ונושעתי"?
אתם בטח מכירים את הסיסמאות של “תרמתי ונושעתי” “הבטחתי ונושעתי” ודומיהן. כל תקופה עוד מישהו צץ עם משהו כזה. ואני לא מזלזל חלילה בכל הקבלות הטובות. אם זה לא לדבר עם תפילין או לא לדבר בבית הכנסת, בשעת התפילה וקריה”ת, קבלת שבת עשר דקות יותר מוקדם, עשרה פרקים ביום ועוד...
איך אוכל לשמור על עצמי כשאני בבית ספר חילוני?
אני בחור דתי אבל ההורים שלי שולחים אותי לבית ספר ממלכתי. נימוקיהם של הורי האהובים הם שאין כזה הבדל בין ממלכתי דתי לממלכתי, וגם אותו הממלכתי נחשב הכי טוב ומתקדם, ובעל אפשרויות. כך שלעומתו, החינוך הממלכתי דתי נראה “מסכן” כביכול. עוד הורי מנמקים, כי בבית הספר הדתי ישנם ילדים שעלולים...
מי שהולך בדרך התורה מפסיד הנאות?
יש לי בת דודה בת 16 גרה בקיבוץ חילוני לגמרי אבא לה לפני כמעט עשור חזר בתשובה אבל כל המשפחה חילונים לגמרי והיא כבר יותר משנה שומרת שבת וממש ממש מתחזקת והיא מבחינתה ממש רוצה להיות חרדית מאוד קשה לה בפן החברתי גם מצד החברים וגם המשפחה והדודים והיא נמצאת...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן