שואלת יקרה

ברוכה הבאה לעולם האמיתי.

קראתי את שאלתך ורציתי, באופן פיזי ממש לשבת לידך ולהתאבל על אבדן התמימות הרכה והמתוקה, לבכות ביחד איתך את החסר החריף באמונה פשוטה ומנחמת. להתגעגע געגוע צורב לימי העיניים הבורקות, בהם, כל מילה שהמורה אמרה או כל משפט שקראת באיזה ספר היו מלהיבים עד השמיים ומוסיפים שמן זית זך לאור היוקד של הצדקות.

אבל אז חשבתי עוד מחשבות: האם באמת הייתי רוצה בשבילך שתישארי קטנה ובלתי מפותחת?. האם זה נכון לבכות ביחד איתך את הצער על כך שיש לך כבר יותר שכל, שתודעתך התרחבה? שכבר יצאת מגדר: “פתי מאמין לכל דבר?”. שאת לא מוכנה יותר להיות “דובי כן כן” ולהגיב באוטומטיות של רובוט על כל דבר.

לא אני לא רוצה.

על כן, ברשותך, אקום כרגע מתנוחת האבל ואנסה לחפש איזו עמדה אחרת של הבנה.

גיטי- גיל הילדות הוא גיל של “העתק הדבק”- מה שאבא ואימא והמורה מקרינים על מסך הנפש שלנו עובר תהליך של הטמעה ומעצב אותנו כצלמם. אחר כך מגיע שלב ההתבגרות- שבו הורמוני הגדילה שוצפים לנו במוח ובלב, ממלאים אותנו התלהבות ורגשות אין קץ, ואשרי מי שזוכה ( וגם את היית ביניהם) לנתב את כל הסערה הזו לחיפוש קשר עם מלך העולם ולעשיית הטוב בלהט גדול. זהו גיל של שחור לבן. למתבגרות קשה להבין שיש הבדל בין אנשים, שלא תמיד הכול כל כך פשוט במעבר בין הספר הנצחי ליישום היומיומי. כל משפט של מורה נלקח ברצינות רבה מידי, וכל עקרון שדנו עליו בשיעור השקפה נראה כזה שצריך להיכלל בשלושת העברות החמורות של ייהרג ואל יעבור.

אבל כל זה הוא זמני, הוא מעין קפסולה מרוכזת של רגשות וחוויות שעם הזמן יש לפתוח, לעבד, לשחרר מעט מעט, ולבדוק עוד חומרים ורעיונות.

אחרי ההתבגרות מגיע הבגרות. ובה, תמיד יש איזו התפכחות מאשליה. המפגש עם בעל הוא אחד מצמתי ההלם. כל בעל, ולו המושלם ביותר משנה את תמונת החיים שחיינו בה. יש לו עולם אחר וערכים שונים. והוא מאמין בדרך דומה אבל גברית ונבדלת. המורות סיפרו לנו על אהבת תורה ויראת שמיים, אבל לא ממש אמרו שלפעמים יש לו קריזות והוא לא ממש מעודן או אכפתי. ( מעניין מה אומרים המשגיחים, על כך שאנחנו לעיתים בכייניות ודחייניות ומתות מפחד מדם או ארנבות).

עכשיו מגיע הזמן לחוויה ולאתגר אחרים: אחריות על מערכת האמונות העצמית. כעת את היא האחראית הבלעדית על פיתוח עולמך הפנימי. אפשר להיאבק באחריות הזו להשליך אותה החוצה, להיות טראומטית (ובצדק!) מבעל שעשה שטויות ועוולות, משויגר שמרביצה תוך כדי צעקות : “השם הוא האלוקים”. או מאנשים, קטנים ורדודים שמסתכלים על מראה חיצוני.(את לא רוצה להצטרף אליהם, נכון? את לא רוצה להחליט על מערכת האמונה והדת העמוקות והפנימיות כל כך רק בגלל שראית כמה אנשים חלשי אופי). ואפשר גם להבין שאמונה היא מסע ארוך שלוקח חיים שלמים, עד הנשימה האחרונה ואף אחד לא יכול לקחת לך אותה אבל גם לא לתת לך – רק את יכולה לבחור אותה באופן עדין, ומורכב ואישי עד מאוד.

התמימות מתה- כי הקב”ה לא רוצה אוסף של שוטים שמתנדנדים וצועקים סיסמאות. הוא רוצה אמונה בוגרת, שעבדנו עליה קשה ולעומק. ההתלהבות נחלשת כי תורת חיים היא לא בלנדר שמסתובב בפולסים וברעש. היא מערכת רצינית ומחייבת הדומה לארגז כלים מאוד מגוון, שיש בו אינספור רעיונות וערכים, מחשבות ותפיסות עולם שצריך לגבש, ולבנות ולהתאים באופן אישי מאוד כל אחד לפי מידתו ותנאי חייו.

מות התמימות שלך, והתנהגותו השלילית של בעלך עלולים דווקא עשויים להיות פתחים עצומים כפתחו של אולם לעבודת אמונה אישית, שלך, מדויקת ומותאמת למידותייך. הבנת שבעלך אינו אלוקים וגם הוא טועה. איזה יופי! זה משחרר אותך מלהיות:” אישה מאמינה גרסת הבעל”, עתה את יכולה לחפש את הגרסה המקורית לך, תיבה אישית וסודית שרק לך יש את המפתח הנסתר אליה.(לא יעזור לשויגר הצפצפנית, כמה שהיא תלטוש עיניים… רק לך ישמע המנעול). החיבור לדת בגרסת גיל הנעורים, טוב לגיל הנעורים. כעת עם כל השבר אמור להיווצר חיבור מסוג אחר, יותר מורכב, יותר עמוק, לוקח בחשבון שלא הכול כנראה צבוע בצבעים נוצצים ומוחלטים.

יש לך מסע לעבור, מסע על גשר צר, מעל תהום. גשר המחבר בין שתי פסגות- פסגת האידאלים הגדולים מצד אחד, ופסגת היישום הקטן, היומיומי, שאינה דומה בשום אופן לאף פסגה אחרת.

התפכחות מתמימות תמיד מייצרת כעס ואכזבה, היא מאלצת אותנו, בין אם נרצה ובין אם לאו, להיפרד מהישן, המוכר והבטוח וללכת אל ארץ לא זרועה. יש מי שנאחז בכוח בכעס ובתסכול ומפקיד את גורל התפתחותו הרוחנית בידי אחרים ויש מי שלבסוף, בהרבה מאמץ אמוני, מחשבתי ורגשי, מגיע לארץ מובטחת, ארץ שקוד הכניסה אליה שמור אך ורק לשימושו הפרטי.

שתזכי להתחדשות התורה שלך, לשמיעת בת הקול היומית, (לא זו של אתמול, וגם לא של לפני שנתיים) שלוחשת באזנייך: (בגוף ראשון, יחיד) “זוהי חובתך בעולמך”.

בהצלחה ובהערכה.

אתי

(esterzi53@gmail.com)