שלום לך צעירה יקרה שוחרת אמונה

מתנצלת על העיכוב בתשובה. שאלת בטוב טעם שאלות שהן גם חשובות מבחינה אמונית וגם מייסרות מבחינה נפשית אז מצטערת שלא הצלחתי להירתם לכתוב לך מיד, ומקווה שהתשובה שכתבתי תדבר אל ליבך ותקדם אותך במסע לאמונה.

ואולי זה בדיוק הדבר הכי חשוב לומר כאן: הדרך שלך לאמונה היא מסע. לא אצל כל אחד זה כך, יש כאלה שאצלם האמונה היא טבעית והניסיון נעוץ בתחומים אחרים (לדוגמה בין אדם לחברו). לדעתי זו זכות גדולה להיות במסע הזה, ובכך את ממשיכה בדרכו של אברהם אבינו.

במכתב את מספרת על נדנדת האמונה שלך, כמו מטוטלת בתנועת 'הלוך-חזור' את מוצאת את עצמך פעם משוכנעת ושופעת הוכחות ופעם ספקנית ומלאת תהיות. כשאת 'על הגובה' את יכולה להנות מהביטחון והרווחה של ה'צודקת' שמצאה את הנוסחה הנכונה, וכשאת מפקפקת את סובלת מחוסר יציבות ומערעור.

לפני הכל חשוב שתזכרי שהמצב הזה מתאים מאד לגילך. המעבר ממצב נפשי אחד למצב הפוך, העיסוק בשאלות יסודיות, ועצם חיפוש האמת והדרך. נכון שזה לא קל אבל זה בסדר, וחלק מהאמונה זה לזכור שגם האתגר הזה מנוהל ומושגח משמיים, והוא יכול לעצב את אישיותך כמאמינה באופן עמוק יותר.

אז לפני שאת מכתירה את עצמך כ'מתוסבכת בעניין הזה' בואי נקשיב לעוד קול ששומעים בין השורות שלך: יש שם הרבה כיסופים וגעגוע לאמונה שלימה ויציבה. לפני שאת מאשימה את עצמך במצב שימי לב שאת לא מנסה לערער את אמונתך בכוונה, השאלות עולות בך ואלה הנתונים ונקודת הפתיחה שה' הניח אותך בה. כנראה הוא רצה שתשהי שם לרגע, כדי להתקדם. חשוב שתכירי בכך שדווקא הרצינות והמשקל המרכזי שאת נותנת לאמונה בחייך מביאים אותך להיות כל כך מוטרדת מהנושא. את מבינה שהאמונה היא לב ליבה של היהדות ושל החינוך שקיבלת וממילא היא נמצאת אצלך במקום עמוק בלב ואת לא יכולה להיות אדישה אליה. דוקא בגלל כל זה, כשאת נחשפת לחומרים שיוצרים סדקים באמונה שלך, או כשהרושם של ההוכחות שהיו באמתחתך דועך והספיקות עולים שוב את מרגישה את החוסר יציבות הזו כחוויה מערערת. העובדה שאת כל כך מצרה על הפגימה בהתמסרות שלך לאמונה ובטוטאליות שלה רק מראה כמה האמונה יקרה לך וכמה את מתגעגעת אליה כשהיא לא שם בשבילך.

נראה לי שזו התשובה לתחושה שלך שאת 'נחותה ועלובה' בהשוואה לחברות שלא עוסקות בסוגיות אמוניות. עיסוק באמונה הוא לא סתירה לדרגות רוחניות, ולא הוכחה לכך שאת 'ילדה טיפשה'. להיפך, זו עבודת ה' מהחשובות ביותר, ואת עושה אותה במסירות ובמאמץ גדול, ועל כך מגיע לך קרדיט.

כעת אני מציעה שנתחיל בשאלות שלך אבל לא לפי סדר, ובהמשך נארגן את הדברים.

קיימות שתי גישות בנוגע לבירור סוגיות באמונה. גישה אחת רואה את ידיעת ה' כהכרה שכלית שאפשר לטפל בה בכלים אינטלקטואלים ורציונאליים כמו: הטלת ספק, ניסיון להוכיח או להפריך, הבחנה בין הנחות לנימוקים וטענות, התמצאות בספרות הקיימת בתחום, עימותים בין מאמינים ללא מאמינים, והוצאת האמת לאור. בגישה כזו יש שאיפה להוכחות מושלמות על דרך ההכרח באופן שאי אפשר להתחמק מהן (רמה של 1+1=2).

בגישה הפוכה אפשר לראות את האמונה כנטיה דקה בנפש, תחושה רוחנית פנימית, כמעט מיסטית שגדלים לתוכה ומחונכים עליה בטבעיות כהמשך למסורת של דורות, חוויה שקל יותר להתחבר אליה בזמנים של שקט נפשי וקרבה לטבע. אמונה כזו היא תמימה במובן החיובי של המילה ותלויה בחוויה עמוקה של שייכות, אמון וקשר ואין צורך להוכיח אותה או להתווכח עליה.

לאורך הדורות היו חכמים גדולים שהלכו בשתי גישות הקצה האלה ובכל שילובי הביניים שבאמצע. היו שצידדו בחקירות פילוסופיות כמצווה וכתנאי מקדים לאמונה והיו שראו בחקירה אמונית טעם לפגם ואף כללו אותה באיסור 'לא תתורו'.

ומה איתך? איפה את על הרצף הזה?

לכאורה, הבירור שלך הוא בעל אופי רציונאלי שחותר ל'הוכחות'. אבל בואי נבדוק: האם זה מצליח להביא אותך לבהירות? כשאת קוראת הוכחות ומרגישה משוכנעת נדמה לך שכן, אבל בסוף את פוגשת את הצד השני ("הוכחות לאי-קיומו של האלוקים") ומגלה שהבהירות שרכשת לא מספיק עומדת לעזרתך. אולי דווקא העובדה שאת מתייסרת כשאת חווה איום על האמונה יכולה ללמד אותך כמה האמונה היא בנפשך ונוגעת לך במקומות רגישים. אז למרות שכבר יצאת מגן העדן של התמימות, את כן כמהה לחוויה רגשית של אמונה עמוקה. השאלות שלך הן לא שכלתניות וקרות, אלא מלאות איכפתיות ורגש. אגב, זה לא שהאתאיסט נקי מנגיעות אישיות. גם הוא לא מנותק מהרגש, והאפשרות שיש אלוקים מטלטלת אותו ומטה את מערך השיקולים לא פחות ממה שקורה אצלך. ההכרעה על האמונה באמת קריטית לחיינו ולכן אי אפשר לנתק ממנה את המעורבות הרגשית.

לדעתי, המחשבה שבירור אינטלקטואלי יתן לך מענה חד משמעי אחת ולתמיד היא פשוט אשליה. לאחרונה הייתה לי שיחה עם פרופ' יהונתן כהן שעוסק במחשבה יהודית ובפילוסופיה של החינוך היהודי ודיברנו בדיוק על האשליה הזו, שרבים ממחפשי האמת שבאים בגישה רציונאלית נופלים בה.

התקווה שתבניות לוגיות הן המפתח לאמונה השלימה, ושפילוסופיה משכנעת תתן חסינות לאמונה, מתחלפת בסופו של דבר באכזבה. כפי שהוא גילה על עצמו וכפי שגיליתי אני בתהליך משלי, העוגן שהופך את האמונה ליציבה ועמידה בפני זעזועים הוא לאו דוקא מה שהוא מכנה 'הציוד האינטלקטואלי' והעמדת הרעיונות דבר דבור על אופניו. יש דברים חזקים מזה. מתברר שתחושת שייכות עמוקה וקשר למסורת ישראל, גם אם הם לא מנוסחים לוגית עד הסוף – עומדת למאמין בשעת משבר הרבה יותר מהוכחות חותכות. ויש עוד עוגנים: הקפדה על הלכה, שהות בחברת מאמינים, משפחה ועוד.

בהמשך דבריו הוא מטפל קצת במושגים 'קטן אמונה' ו'גדול אמונה'. מקובל לחשוב שאדם 'גדול אמונה' הוא בעל עמדה כל כך מוצקה ונחושה לגבי האמת, שהוא כלל לא פוגש סימני שאלה לגבי האמונה שלו. אבל אולי אדם כזה הוא דוקא קטן אמונה כי כשהוא כן נתקל בעמדות אחרות, אין לו כלי התמודדות מולן. מאחר ואף פעם לא נדרש להגן ולנמק את האמת שלו ולעמת אותה מול תפיסות אחרות – הוא עלול להתגלות כפגיע ביותר. אולי 'גדול אמונה' הוא דווקא אדם שחווה ספקות ושאלות, ולמרות זאת נשאר באמונתו. פרופ' יהונתן כהן מדמה אותו לעץ ששורשיו נטועים מספיק עמוק כך שאין בו פחד ממפגש עם רוחות זרות, וגם אם הן קצת מנענעות את ענפיו ומערערות את יציבותו הוא נשאר נטוע במקומו דרך חיבורים שאינם תלויים בויכוחים הרעיוניים.

אני לא מנסה להניא אותך מלחקור ומללבן את הנושאים בגישה רציונאלית. אדרבה, אני תומכת בזה, אך מציעה שתהיי מודעת לכך שזה נוגע עמוק בנפשך גם בחלקים לא רציונליים, וכמו שכתבת בעצמך 'האמונה קשורה גם במצבים נפשיים'. אז תני משמעות ומשקל להיבטים נוספים מעבר ל'הוכחות': לדוגמה, חשוב שתיצרי לעצמך עוגנים של אמונה, תבחרי דמויות שאת רוצה לדון איתם ותחפשי מקורות מידע שמסייעים לך לברר מבלי לערער.

את מתארת מצב שבו את בונה את האמונה שלך ומול כותרת אחת היא קורסת, וכך שוב ושוב. אכן המפגש עם עולם שלא מאמין הוא מאתגר וקשה לעשות מסע כזה לבד, לכן חשוב מאוד שתמצאי דמות שאת יכולה לסמוך עליה, מישהו לשתף בשאלות וללבן איתו מחשבות. עוד משהו שלדעתי כדאי שתעשי זה לכתוב. כשאת מגיעה להבנה מסוימת ודברים מתבהרים לך פשוט תעלי אותם כמסקנות על הכתב. כך את מניחה אבן דרך שבהמשך תוכלי לחזור אליה גם ברגעים של ספקות. זה חלק מהתשובה על השאלה שלך 'איך לשמר את האמונה ולא להיבהל מטענות של אתיאסטים'.

בנוסף אני מציעה לך לא להיבהל מהבהלה. הדבר שאת הכי פוחדת ממנו (שהאמונה שלך תתערער) כבר קרה. אנחנו תמיד מפחדים ממה שבסתר ליבנו אנחנו יודעים שהוא כבר כאן ולא מאיומים רחוקים. אז עכשיו כשאת מודעת לחוסר היציבות של האמונה שלך את יכולה רק לשפר את מצבך. בכל פעם שתשובי ותבני עוד נדבך באמונה שלך תרכשי ביטחון ביכולת שלך לתחזק את הבניין הפנימי שלך והבהלה תיעלם עם הזמן.

נותרו לנו עוד שאלות חשובות שהעלית, חלקן ממש ראוי ללימוד מעמיק מעבר לאפשרי במסגרת תשובה באקשיבה. אנסה בכל זאת לתת כאן התייחסות פשוטה וקצרה, שאין בכוונתה לחתום את הנושא אלא לפתוח כיוונים למחשבה.

שאלה 1. האם אפשר להוכיח מדעית שאלוקים לא קיים.

כמו יהודי אשאל אותך בחזרה:

• האם ואיך מבחינתך אפשר להוכיח שמשהו קיים?

• האם אפשר להוכיח שמשהו מסוים לא קיים?

• האם יש מקום להוכחה בסגנון מדעי כשמדובר באלוקים?

מחווייתי כדוקטורנטית למדעים אומר לך שהאפשרות להוכיח באופן מוחלט משהו לגבי המציאות – מוגבלת מאד. הכלים שלנו הם: החושים שיכולים לתעתע והלוגיקה שנשענת על הנחות יסוד בלתי ניתנות להוכחה. בפועל רוב הזמן האנושות (ובכלל זה הפעילות המדעית) משתמשת בשילוב של שני הכלים הנ"ל ומתבלת אותם בהרבה אינטואיציה בריאה וחוויה סובייקטיבית, גם בעולם המדע אין דבר סופי, וגם ההנחות שהיינו בטוחים שהם אמת (לדוגמה שהעולם עגול) לא נחשבות היום כמאה אחוז נכונות. כלומר, כשאת מחפשת "הוכחות" כדאי להגדיר קודם מה נחשב הוכחה מספקת, וכדאי גם להסתכל על ההיצע של רמת ההוכחות בתחומים אחרים.

אז האמת היא שלהוכיח שדבר מה אינו קיים זו משימה מורכבת בהרבה מלהוכיח שדבר מסוים קיים. לדוגמה: כדי להוכיח שיש ביקום חייזרים, אני צריכה רק לגלות חייזר אחד, אבל כדי להוכיח שאין חייזרים אני צריכה להוכיח שאני מכירה את כל היקום על כל הרבדים שלו ושבדקתי את כולו ואין בו אפילו לא חייזר אחד. כלומר, המשפט "הוכחות לאי-קיומו של אלוקים" הוא יומרני ביותר! מי שטוען אותו צריך להפגין הבנה והיכרות עם המציאות כולה על כל רבדיה בשביל לטעון שאכן אין שום ישות אלוקית. לא ידוע לי על קיומו של איש מדע רציני אחד שיעז לטעון שהוא פיענח את כל סודות היקום והוא יכול להוכיח שאין משהו, החל בחייזר וכלה להבדיל באלוקים.

בגלל הנטל העצום שרובץ על הבאים לטעון שדבר מסוים לא קיים, קו המחשבה של רוב האתאיסטים (הרציניים, לא אלה שאת רואה באינטרנט) הוא הטענה שאפשר להסביר את המציאות גם בלי להניח שיש אלוקים. כך שאפילו הם לא טוענים שהוכח שאין אלוקים אלא שלא חייבים להניח שיש.

אבל כשחושבים לעומק יש לנו הרבה סיבות טובות ורציניות להניח שאולי דווקא יש אלוקים, אם תרצי, תוכלי לקרוא על כך בהרחבה באתר 'לדעת להאמין' של מכון ידעיה וספציפית על ראיות לקיום הקל כאן: https://www.knowingfaith.co.il/%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94/%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%A7%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%94%D7%90%D7%9C

אז האם אפשר להוכיח מדעית שיש או אין אלוקים? התשובה היא לא. מדע עוסק בניסוח החוקיות שבתופעות מדידות, ואלוקים לא נכנס לקטגוריה הזו. המשמעות הכי פשוטה של המושג אלוקות מקפלת בתוכה את הרעיון שאלוקים הוא הבורא של המציאות הפיזית ולא חלק ממנה. לכן כל ניסיון להגיד בשם המדע משהו על אלוקים הוא חריגה מהתחום. לכל דיסציפלינה יש כלי עבודה משלה, וכמו שרופא לא מוסמך לחוות דעה על פוליטיקה (למרות שלמרבה האבסורד זה קורה) גם כשמדענים מרשים לעצמם להתבטא על אלוקים באופן זה או אחר, הם רק מחווים את דעתם האישית ולא מייצגים את המדע.

שאלתך השניה היא: 'איך מוכיחים שהשם הוא בלתי מוגבל'?

לפני שנוכיח משהו או לא נוכיח, בואי נגדיר למה כוונתנו במילה 'השם'. אם כוונתך לבורא העולם, שמנהל אותו ומשגיח עליו, אז בעצם את מדברת על יישות שקודמת למציאות הפיזית, חיצונית לה ולא כפופה לחוקים שלה. כך שהמונח 'אלוקים-מוגבל' הוא צירוף בלתי הגיוני ולא אפשרי. אם יש אלוקים, אז מעצם הגדרתו הוא בלתי מוגבל. כל המגבלות שמאפיינות את העולם שאנחנו מכירים (זמן, מקום, חומר, חוקי טבע וכד') נבראו על ידי אלוקים ותקפות על העולם שהוא ברא, אבל הוא עצמו לא חלק מהמערכת הזו.

בהקשר לזה אשיב בקצרה גם על שאלה 6: לאור התקדמות המדע והיכולת האנושית, איך זה מסתדר עם האמונה שרק השם יכול ליצור את כל זה?

אז יש כאן הנחת יסוד לא נכונה. היהדות מעולם לא טענה שאדם לא יכול ליצור דברים מסוימים כמו אברים או שמש. העולם מורכב מחומרי גלם רבים, ואדם יכול ליצור מתוכם דברים מורכבים ומשוכללים ביותר. זה חלק מהדבר המדהים שהקב"ה עשה בבריאת העולם: הוא העניק לאדם את הזכות להיות שותף במעשה בראשית ולפתח את העולם. אבל כל זאת במסגרת הבריאה ובתוך כללי עולם החומר ולא מעבר לכך. אדם לא יכול ליצור משהו שחורג ממגבלות החומר, שאין לו זמן או שאיננו תופס מקום במרחב. היחיד שיכול לברוא יש מאין הוא אלוקים.

אני מבינה את החשש שלך שככל שהאנושות מתקדמת מבחינה טכנולוגית היא אולי מתקרבת ליכולות של אלוקים ובכך מייתרת את הצורך להניח את קיומו. אבל האמת היא שאנחנו עדיין ממש רחוקים מלהבין את המציאות ולתפעל אותה באופן שלם וככל שאנחנו מתקדמים אנחנו מבינים כמה אנחנו רק מתרחקים מהבנה מלאה של המורכבות הזו הרבה יותר ממה שחשבנו. גם המדע, שדיבר במאה הקודמת עם הרבה גאווה ובטחון וקנה לעצמו שם של קדוש וכל יכול, שינה את הטון לנימה הרבה יותר ענווה ומעודנת. אבל לא רק שרמת היכולת הטכנולוגית שלנו והשליטה בטבע לא מתחילות להתקרב למעשיו של הקב"ה, יש הבדל מהותי בין בריאת העולם לפעילות בתוך העולם. קצת כמו ההבדל בין להמציא מגהץ ללגהץ. אם תרצי אוכל להפנות אותך לחומרים בנושא.

נעבור ל 6-7: אם אלוקים קיים, והוא בלתי מוגבל, למה אנשים לא מאמינים ואף מנסים לכפור בו?

אילו היית שואלת אותו, אלוקים היה בוודאי מחייך ועונה לך: כדי שאת יקרה שלי תוכלי לבחור בי. אם האמונה הייתה ברורה ומחוייבת המציאות – לא היה שום ערך לבחירה שלך להאמין.

אז כן, אני שומעת את הכאב שלך על עצם האפשרות לא להיות חלק מהאמונה, אבל זהו הפתח שה' השאיר לכופרים. וזה פתח אמיתי. האופציה להיות כופר מחכה לא רק לטיפשים או לבעלי אינטרס אלא לכל אחד. אילו האמונה הייתה דרך החיים היחידה שמתקבלת על הדעת, וכל אדם שפוי היה מגיע אליה מעצמו – לא היו כאן שתי דרכים וממילא לא היה מקום לבחירה.

ולשאלתך מה יוצא לאנשים מזה שהם כופרים, התשובה: אוהו, יש הרבה מה להרוויח מלכפור. בתור כופר אתה יכול לחיות כמעט איך שבא לך, יש לך פטור מחיובים מוסריים והלכתיים, אתה לא צריך להקדיש מחשבה וזמן לאלוקים, ובטח שלא להתכופף לפניו. יותר מזה אני רוצה לגלות לך, שההבנה שיש אלוקים משפיעה על כל תפיסת העולם והאדם שלנו. אצל המאמין, האלוקים נמצא במרכז וממילא האדם אמור לקיים איתו קשר שכולל דרישות ותפקידים שמוטלים על האדם. אם אין אלוקים במרכז העולם, אז אדם שם את עצמו כמרכז, אין לו מחוייבות ליישות עליונה, וכל מהות חייו מסתובבת סביב סיפוק רצונות אישיים. אבל לדעתי רוב האנשים שאינם מאמינים, לא עושים זאת כתוצר של מחשבה ובחינה מעמיקה של הנושא, הם לא כופרים כדי להרוויח משהו אלא כי כך גדלו וכך נוח להם, וקשה לשנות תפיסות עולם, במיוחד בתקופה זו כשלצערי הדת לא מצטיירת כקורצת ומוארת במיוחד. סתם כך כדאי שתדעי שכיום 80% מהאוכלוסיה בעולם מגדירה את עצמה כמאמינה באלוקים. כמובן שלא מדובר באמונה יהודית ויש מה לזקק בתחום, אבל הרמב"ם כותב שהתפשטות הנצרות והאיסלם היא שלב בדרך להבאת האנושות לאמונה באלוקים. אמנם הכפירה בקיום הקל נוכחת בפלח מסוים באוכלוסיה שיש לו יותר כוח והשפעה, אבל אל תמהרי לחשוב שאת בעמדת מיעוט שצריכה להתנצל.

האמונה שכל כך יקרה לליבך היא בחירה. תמיד יהיו דעות כאלה וכאלה, וכל טיעון כשהוא מוצג בפני עצמו יש בו הגיון והוא יכול לקרוץ לך ולמשוך אותך לצידו. אבל שאלות וקושיות לא מפילות את כל המבנה, ואם תבואי בענווה ובסקרנות תמצאי תמיד את המקורות שיספקו הבנה, עד שיגיע שלב שתרגישי שיש לך בסיס מספיק חזק, ואת יכולה להישען עליו.

אני לגמרי מתחברת לשאלתך האחרונה, ולרצון לבקש סימן משמים. יכול להיות שמאחורי הרצון הזה עומדת הבקשה להעביר את נטל ההוכחה מעולם לוגי של טיעונים ושכנועים לתחושה חוויתית עמוקה של גילוי ובהירות שאין בה ספק. אבל בקשת סימן עלולה להיות מאכזבת. ככל הידוע לי בשנים האחרונות אלוקים לא ממש נגלה באופן ישיר:) כפי שהיה בקופות קדומות. הוא לא סגר את הפינה הזו עד הסוף וכך הוא משאיר את הפתח לכופר הקטן שבתוכנו לבחור באמונה או בהיפוכה. אבל הוא כן נתן לנו כלים כמו הגיון בריא ואינטואיציה טובה, ופה ושם גם מציץ מן החרכים ומי שרוצה לראות את עקבותיו מצליח.

אשתף אותך שבמסע האישי שלי השקעתי הרבה בביסוס האינטלקטואלי והלוגי, אבל היום כשהתבגרתי אני מבינה שכמובן ששכנוע עמוק בדרך זה מנוע עצום וחשוב להשקיע בבניה שלו אבל זה לא הכל. זה נחמד, זה הופך אותך למומחית לנושאי דת ואמונה, אבל לא בהכרח למאמינה גדולה. כדי להיות 'גדול באמונה' נדרש יותר מזה.

מאחלת לך מסע ממלא ומתגמל של התקרבות לעצמך ולה'

חני ר.