שואלת יקרה!
הכאב הגדול מנשוא אותו הצלחת לקפל לשורות ספורות ולהלביש במילים בודדות לצד תעצומות נפשך המתמודדת ומתעמתת עם הכאב הטרי והאובדן הגדול גרם לי להזדהות עמוקה. חיפשתי את שעת השקט כדי שאוכל להשיב לך כראוי ועמך הסליחה על ההתמהמהות.
מותו של אח שהוא קרוב לנו, מישהו שהיה חלק בלתי נפרד מעולמנו, פוער בקרבנו חלל בלתי ניתן למילוי. מאותו הרגע הגעגועים ותחושת העצב מציפים אותנו ללא הפסק. הניסיון להימנע ולהדחיק את הכאב ואי פתירת הנושא בנפש פנימה עלולים להוות מכשול וקושי מתמשך. כשהאבדן כל כך טרי ומוחש, חשוב להבין ולהפנים כי תחושות הכאב והצער לצד הפחד ש"הכל יכול לקרות" וכן, גם הכעס הן טבעיים ונכונים. חשוב ואף רצוי לעבור תקופה זו על מנת להשלים עם חסרונו של מי שאיננו עוד.
ההסתגרות והשקיעה בחוויית האבדן בתקופה זו היא חיונית. עלייך לתת דרור לדמעותייך, לאבדן הבלתי צפוי שקטע ברגע את שגרת חייך. אמרתו של הרב לאביך מעיד על גדלותו העצומה של אחיך ועל המקום הטוב בו הוא נמצא כעת, אך יחד עם זאת אין בכך בכדי לעמעמם מהכאב בו את נמצאת ולכן אל לך להרגיש אשמה או לא טובה בכך שאת כואבת או כועסת. לרגשות הקשים הללו יכול גם להתווסף משבר חיים, מוות של מישהו קרוב כל כך כמו אח מעורר תהייה לגבי תכלית החיים ופחד גדול ולעיתים משתק. בכתיבתך נתת ביטוי נפלא לאותן תחושות, זו התמודדות נפלאה עם ההכחשה או ההדחקה שמבקשת הנפש השבורה. ההתמודדות הישירה עם הכאב מעיד על תעצומות נפש בהן ניחנת. אל תהססי להמשיך ולכתוב, ולו לעצמך, את כל תחושותייך הקשות ואף במילים בוטות וחריפות יותר.
עם זאת עלייך לזכור כי בדרך כלל התחושות הקשות שבהתחלה כל כך עצומות ומשבשות את התפקוד שלנו, במידה ונעשה תהליך הפנמה ועיבוד טובים של האובדן, מתחיל שלב של שיקום והתארגנות מחדש וחזרה לחיים נורמטיביים, אמנם איטי והדרגתי (ופעמים מלווה בנסיגות קשים) אך מגמתי וברור.
בתהליך של התמודדות עם אובדן עוברים מספר שלבים כאשר לפעמים חוזרים על חלק מהשלבים מספר פעמים. המודעות שלך לתהליכי האבל ייקלו מעלייך ויסייעו לך להרגיש כי הדברים לא "קורים" לך אלא מתרחשים אצלך וכי כל שלב הוא טבעי וחיוני. בחרתי להציע בפנייך את המודל המקובל ביותר של הפסיכיאטרית קובלר-רוס (הידוע גם בכינויו חמשת שלבי האבל). אך בטרם תקראי אותו עלי לסייג ולומר כי אם את מרגישה חסרת אונים, אבודה, מתקשה לחזור לתפקוד תקין, לתקשר עם הסביבה אל תהססי לפנות ולקבל סיוע מאיש מקצוע. ישנם אנשי מקצוע שהוכשרו והתמחו בתחום זה ויוכלו להיות לך לאוזן קשבת ולסייע לך.
חמשת השלבים הם: הכחשה, כעס, התמקחות, דיכאון והשלמה והתארגנות מחדש.
הכחשה
שלב ההכחשה בהתמודדות עם אובדן מאופיין ברגש של שוק ומשפטים כמו "זה לא יכול להיות", "זה בלתי נתפס" או "אני לא מאמין" חוזרים ונאמרים בימים ובשבועות הראשונים עד שהידיעה מחלחלת ונתפסת על ידינו. כי איך אפשר לתפוס שמישהו היה כל כך חי ומלא חיות ופתאום איננו, "אחי בשר מבשרי" זה הרי באמת בלתי נתפס! בשלב ההכחשה אנחנו לא קולטים את המידע ואת המשמעות הרגשית שלו. מנגנוני ההגנה שלנו שומרים עלינו. אם נתפוס את כל המשמעות בבת אחת סביר להניח שנמוטט נפשית. הכאב יהיה גדול מידי. לכן המח שלנו "מעכל" את המידע בחלקים, טיפין טיפין, ככה אנחנו יכולים להתרגל לרעיון ולעבד אותו.
ההכחשה מפנה את מקומה לכעס וזעם. כעס על העולם, על הרופאים, על הממשלה, על אלוקים, ועל כל דבר. הכעס בדומה להכחשה ובהמשך לו, עוזר בהתמודדות עם אובדן. קל יותר לכעוס מלכאוב. בכעס הכאב מופנה החוצה כלפי העולם, מאשימים את כולם, מתוסכלים. הכעס משחרר את רגש הכאב ובדרך כזו משחרר קצת ממנו. בכעס אנחנו בתוך תוכנו הלא רציונאלי חושבים שאפשר עדיין לשנות משהו. כאילו הכעס שלנו יכול להחזיר את הגלגל אחורה.
התמקחות
בשלב ההתמקחות אנחנו חושבים מחשבות לא רציונאליות של אם…אז…. "אם לא הייתי נותנת לו לנסוע לים אז הוא הייתה בחיים" "אם היינו מבקשים חוות דעת שנייה הוא היה עדיין חי" יש משהו מתסכל וגם מנחם בשלב הזה. הוא נותן איזה שהיא אשליה של שליטה.
דיכאון
בשלב הבא הדיכאון מגיע. בדרך כלל מספר שבועות אחרי האובדן. כאשר החלל שנפער מורגש, עולים וצפים הגעגועים, התמונות בראש, הכאב, הרחמים העצמיים. שלב זה מלווה בבכי, הסתגרות, ירידה בדחף החיים, אין חשק לחיות. כאילו מי שנשאר חי מתחבר דרך הדיכאון הזה אל האדם החסר שלב זה ארוך יחסית ומאופיין בהדרגתיות. לאט לאט הדיכאון חולף, לאט לאט רואים את האור בקצה המנהרה.
השלמה
השלב האחרון בהתמודדות עם אובדן הינו שלב ההשלמה וההתארגנות מחדש. בדרך כלל שלב זה מגיע כעבור שנה. בשלב זה אנחנו מבינים גם מחשבתית וגם רגשית שהאדם שכה חסר לנו לא יחזור. ומתחילים לפתח זהות חדשה בה הקרוב שחסר איננו נמצא במרקם חיינו. ישנה זהות חדשה ואפשר לחזור לתפקוד מלא ומספק. הרבה פעמים המפגש עם האובדן מעורר שינויים נוספים כמו החלטה מחודשת לחיות את החיים אחרת. אמנם הקשר הרגשי נחלש והכאב נחלש גם הוא אך לא שוכחים את האדם הקרוב והחסר.
ועוד דבר חשוב ואולי בו הייתי צריך לפתוח, יש לנו אב רחום בשמיים! אמנם אינני יודע "חשבונות שמיים" ו"מה נעשה שם למעלה" אך בפני שומע קול בכיות אף דמעה איננה שבה ריקם. תאמרי לו "כואב לי!" "קשה לי!" תשאלי אותו "למה?????" "איך יכול להיות שאחי בשר מבשרי זה שגדלנו יחד יום אחד נעלם?" גם אל תהססי לספר לו על תחושותיך הקשות והמעיקות על הריחוק שאת חשה על הכעס שמופיע מידי פעם.
אתך בהתמודדותך
ומשמיים תנוחמי!
אהרון
דלג לתוכן
