שואל נכבד מאד.

מתוך שאלתך ניכרת האכפתיות הרבה שלך לאמונת ישראל, ולתורת משה. עקב כך אתה תוהה על העקרונות של תורת הנסתר שחולקות על עקרונות תורת הנגלה.

חשוב להקדים אמירה עקרונית מאד. כיום שוררת פרשנות מוטעית למושג 'מקובל' ו'תורת הקבלה'. אנשים רבים מזהים את ה'מקובל' כ'מדיום' בעל כוחות מאגיים ונעלמים, המתקשר עם העולם העל חושי; אי לכך צצים להם כפטריות אחרי הגשם 'באבות' ו'מקובלים', ואפילו סדנאות וקליניקות לעיסוק בתחום הכוללות החל מאסטרולוגיה ונומרולוגיה, ועד לקריאה בקפה ועוד כהנה וכהנה. בחלקם הגדול מדובר על נוכלות ושרלטנות, וחלק מועט מהם נעזר בכוחות מעולם הרע.

ההשחתה והקלקול שנוצרו מתפיסות מוטעות אלו לעולם בכלל וליהדות בפרט, הינם גדולות מאד; ובחלקם כוללות איסורי תורה כמו דורש אל המתים, ודרכי האמורי (ראה סנהדרין סז – סח; שבת סז, א – ב). ואכן לא באלה חפץ ה'.

אך תורת הקבלה העיונית הינה משהו שונה לגמרי. תורת הקבלה – כשמה כן היא. תורה המועברת מרב לתלמיד באופן פרונטלי, ולא ניתן ללומדה ולהיות בקי בה רק מעיון בספרים.

תורת הנסתר מתעסקת במשמעות הפנימית של הבריאה, ובהשפעת המצוות על האדם בפרט ועל העולם בכלל. הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות מאריך ומתאר את השתלשלות מסירת התורה שבעל פה, ובהקדמתו למשנה תורה הוא טורח למנות את 40 הדורות של מוסרי התורה ממשה רבנו ועד רב אשי חותם התלמוד. הסיבה לכך הינה בכדי להוציא מליבם של קראים שרצו להטיל חייץ בין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה, ולטעון שרבותינו בעלי המשנה והגמרא שינו בתורה לפי הבנתם.

עד היום ישנם חוקרים שממשיכים בעקשנות למחזר את טענות הקראים, ולטעון שרבותינו התנאים התאימו את התורה להבנת בני דורם, ועל כן הם סייגו את עונשו של בן סורר ומורה, ותיקנו פרוזבול, וביארו ש'עין תחת עין' פירושו תשלום ממוני ולא כפשוטו.

הרמב"ם האריך בהקדמתו למשנה והוכיח שהיתה קיימת מסורת שבעל פה בקרב בני ישראל, ורבותינו רק העלו אותה על הכתב. ובלשונו: "לא מצאנו שנפלה מחלוקת בין החכמים בשום זמן מן הזמנים ממשה רבינו עד רב אשי שאחד אמר שמי שסימא עין אדם מסמין את עינו כמאמר ה' יתעלה עין בעין, ואחר אמר דמים בלבד הוא חייב. גם לא מצאנו מחלוקת במה שאמר הכתוב פרי עץ הדר שאחד אמר שהוא האתרוג, ואחר אמר שהוא הפריש או הרמון או זולתם. גם לא מצאנו מחלוקת בעץ עבות שהוא ההדס. ולא מצאנו מחלוקת בפירוש אמרו יתעלה וקצותה את כפה שהוא דמים".

והרמב"ם מאריך ומבאר שרבי והתנאים שקדמו לו רק תיעדו מסורת קדומה שעברה בעל פה, ועקב חולשת הדורות והחשש שמא מסורת זו תישכח או ייפלו בה ספיקות, העלו את הדברים על הכתב.

אם נתבונן ניווכח לראות שאין מסכת במשניות המתארת היאך כותבים תפילין ומזוזות, וביאר החתם סופר (גיטין עח, א): "ואל תתמה שהרי בשום מקום במשנה לא נזכר שיניח אדם תפילין ושבגד של ד' כנפות חייב בציצית אלא תפלה של ראש אינו מעכב של יד ותכלת אינו מעכב לבן ולא תנן חייב אדם להדליק נר חנוכה אלא גץ שיוצא ר' יהודה אומר בנר חנוכה פטור, ונר חנוכה גופא היכי הוזכר במשנה אלא רגילים היו בכך ולא הזכיר וכו'". כלומר שבדברים שעם ישראל נהג מדורי דורות והיתה כלפיהם מסורת רציפה [פחות או יותר] לא נכתבו משניות.

גם בתורה עצמה ניתן לראות שהיא מתייחסת למנהגים שרווחו בעם ישראל בלי שהוזכרו מפורש. כמו שכתב הרמב"ן לגבי יבום (בראשית לח, ח): "והיו החכמים הקדמונים קודם התורה יודעים כי יש תועלת גדולה ביבום האח, והוא הראוי להיות קודם בו ואחריו הקרוב במשפחה, כי כל שארו הקרוב אליו ממשפחתו אשר הוא יורש נחלה יגיע ממנו תועלת: והיו נוהגים לישא אשת המת האח או האב או הקרוב מן המשפחה. ולא ידענו אם היה המנהג קדמון לפני יהודה". וכהנה עוד רבות.

בקצרה ניתן לומר שבעם ישראל התנהלו במקביל שתי מערכות: האחת כתובה, והשנייה בעל פה. במהלך השנים המסורת שבעל פה התחילה לעלות על הכתב, אך עדיין חלק גדול ומורכב של התורה נשאר בעל פה, וצורת מסירתו הינה מרב לתלמיד.

זוהי גם הסיבה שבכדי להיות פוסק הלכה ומורה הוראה, צריך להתלמד אצל מורה הוראה, ולא ניתן לפסוק הלכה רק על פי עיון בספר, בלא לשמש בהוראה קודם לכן. בניגוד לאותם טענות שכיום שקיימת נגישות למאגרי מידע רבים, אין צורך ברבנים.

אם הדברים כך בתורת הנגלה שמטבעה מתעסקת ברובד הגלוי יותר של תורת ה', בכללי עשה ולא תעשה; על אחת כמה וכמה נכונים הדברים בתורת הנסתר שמתעסקת בדברים מורכבים, ובסודות הבריאה שהטעות בהם נפוצה, ויכולת ההסבר בכתב מוגבלת ביותר.

אפילו על הלימוד בעל פה הטילו חכמים הגבלות שונות, בכדי למנוע טעות בהבנת הענין. ובלשונם (חגיגה ב, א): "אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו". והרמב"ם בפירושו למשנה כתב: "שההמון אי אפשר להם להבין אותם הענינים ואינם נמסרין אלא מאחד לאחד, ונזהרים בהם כי מעט מאד יבין בהם ההמון, וכשישמעם הפתי תשתבש אמונתו ויחשוב שהם סותרים את האמת, והם האמת. אבל מעשה מרכבה אין דורשין בהם כלל אפילו ליחיד אלא אם כן היה כמו שאמר חכם ומבין מדעתו, והוא שמתעורר ומבין הענינים מעצמו ואינו צריך לבאר לו, אלא רומזים לו ברמז והוא לומד ודן על פיו מעצמו, וזהו ענין אמרם שונין לו ראשי הפרקים, לפי שיש שם עניינים הנחקקים בנפשות השלמים מבני אדם, וכשמסבירים אותם בלשון וממשלים אותם במשלים פג טעמן ויוצאים מעניינן. ושמע ממני אני מה שנתברר לי לפי דעתי ממה שעיינתי בו מדברי חכמים, והוא, שהם מכנים במעשה בראשית למדעי הטבע והמחקר בראשית הבריאה. וכוונתם במעשה מרכבה המדע האלהי והוא הדבור על כללות המציאות ועל מציאות הבורא ודעתו ותאריו וחיוב הנמצאים ממנו והמלאכים והנפש והשכל הדבק באדם ומה שאחרי המוות. ומחמת חשיבות שני המדעים הללו הטבעי והאלהי ובצדק החשיבום, הזהירו מללמדם כשאר המדעים הלימודיים, וידוע שכל אדם בטבעו משתוקק לכל המדעים בין שהוא טפש או חכם, ואי אפשר לאדם שלא יחשוב בשני המדעים האלו בעיון ראשון, ומשליט מחשבתו עליהם בלי שיהיו לו הקדמות ולא נכנס בשלבי המדע, לפיכך מנע מזה והזהיר על כל … וכבר הזהירו בתלמוד מללמדם ברבים ומנעו מזה מאד וצוו שיהא האדם מלמד אותם לעצמו בעצמו ואל יעברו ממנו לזולתו וסמכו את זה למאמר שלמה בענין זה על דרך המשל דבש וחלב תחת לשונך".

טעם נוסף המונע מללמד חכמה זו ברבים ולהעלותה על הכתב, הינו בשל העובדה שהעיסוק בפנימיות התורה דורש טהרת הלב וישרות המידות, עקב חשיבותם הרבה. כמו שאין זה מכובד שאדם שידיו מלוכלכות בשמן מכונות ובגריז יכנס לארמון המלך, כך אין זה ראוי שאדם מושחת ומגואל יתעסק בפנימיות הנהגת ה'.

סבות אלו גרמו לכך, שתורת הנסתר נמסרה בקבלה איש מפי איש, מרב לתלמיד. תורת הקבלה לא התחילה באר"י הקדוש. כבר בהקדמת הרמב"ן לחומש בראשית נכתב ש: "ואני הנני מביא בברית נאמנה והיא הנותנת עצה הוגנת לכל מסתכל בספר הזה לבל יסבור סברה ואל יחשוב מחשבות בדבר מכל הרמזים אשר אני כותב בסתרי התורה כי אני מודיעו נאמנה שלא יושגו דבר ולא יודעו כלל בשום שכל ובינה זולתי מפי מקובל חכם לאוזן מקובל מבין והסברא בהן אולת מחשב' מועלת רבת הנזקין מונעת התועלת אל יאמר בשוא נתעה כי לא תבואהו בסברותיו רק רעה כי ידברו אל ה' סרה אשר לא יכלו כפרה שנאמר אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח אל יהרסו אל ה' לראות כי ה' אש אוכלה הוא אל קנאות. והוא יראה את רצוייו מתורתו נפלאות. אבל יחזו בפירושינו חדושים בפשטים ובמדרשים יקחו מוסר מפי רבותינו הקדושים בגדול ממך אל תדרוש בחזק ממך בל תחקור במופלא ממך בל תדע במכוסה ממך בל תשאל במה שהורשית התבונן שאין לך עסק בנסתרות".

כך שאין זה נכון כלל לומר שתורת הקבלה התחילה במאה ה 12, אלא ניתן לומר שבמאה ה 12 בערך הועלו הדברים על הכתב. כמו שלא ניתן לומר שההלכה התחילה במאה ה 12 בחיבורו של הרמב"ם למשל, אלא ניתן לומר שהרמב"ם היה הראשון שניסח ספר שיטתי הכולל בתוכו את כל ההלכות המופיעות בתורה שבעל פה. אגב, גם רבי יעקב עמדין שהטיל ספק בייחוסו של ספר הזוהר לרשב"י, והקדיש לכך קונטרס בשם 'מטפחת ספרים' [ועל פי מסורת שנמסרה בספר 'זיכרון למשה', החתם סופר גם כן הסכים עם עיקרי הביקורת הזו], עדיין הוא כתב הגהות על ספר הזוהר. בספריית אוקספורד נמצאים כתביו של רבי יעקב עמדין, ובין הכתבים הללו מופיעים הגהות שנכתבו בכתב ידו על גיליון ספר הזוהר שלו [ראיתי זאת בעיני]. עובדה זו מלמדת, שלמרות הפקפוקים אודות מחבר הזוהר, הדברים המופיעים בו התקבלו בעם ישראל, והשפיעו גם על פסיקת ההלכה.

גם באשר לאר"י הקדוש. אין זה משנה האם העובדות שתוארו עליו נכונות כולם או מקצתם. אף אחד לא סמך על האר"י בגלל הסיפורים המופלאים אודותיו אלא בגלל אמיתות דבריו. גם על הרמב"ם לא סמכו בגלל הסיפורים אודותיו אלא בגלל אמיתות דבריו. כך שזה לא משנה בכלל האם אליהו הנביא היה הסנדק שלו בברית המילה, או לא. ועוד כהנה וכהנה. מרן הבית יוסף חי בתקופתו והכירו מקרוב, ובספרו מגיד מישרים, ניתן לשמוע התייחסות מכובדת מאד לאר"י ז"ל. כך שלא מדובר בדמות בדיונית או דמיונית, גם אם יתכן שבמהלך הזמנים נוספו אגדות ומיתוסים, אין זה מערער את הסמכות של האר"י הקדוש כפרשן מוסמך לתורת הנסתר.

האר"י הקדוש העניק פרשנות עמוקה לתורת הנסתר, ופרשנות זו התקבלה בעם ישראל ללא עוררין. כמו שפירושו של רש"י התקבל כפירוש בסיסי לחומש ולתלמוד, ואף אחד לא מתעניין האם האגדה אודות אביו שוויתר על אבן יקרה, וזכה לבן גדול כמותו, התרחשה בפועל או לא. משום שרש"י זכה ופירושו נכנס כבסיס הפרשנות לחומש ולתלמוד. כעין זה ניתן לומר על האר"י ז"ל. מבלי לדון בתולדות חייו, ניתן לומר שמדורו ואילך הכל ענו אחריו מקודש, וראו בפירושו אבן יסוד להבנת תורת הנסתר.

באשר לתורת הגלגולים ספציפית, אכן רבי סעדיה גאון, והרמב"ם, ובנו, והמאירי, שללו את התפיסה הזו. אך הרמב"ן במספר מקומות מזכיר אמונה זו: בפירושו לספר איוב, ובפירושו לתורה (בראשית לח, ח; ועוד רבות); והריקאנטי (בראשית ו, כד; לז, כז; לח, ח ועוד רבות) ועוד ראשונים רבים מזכירים אמונה זו, כך שעניין זה שנוי במחלוקת.

חשוב לזכור שהרמב"ם גם חידש דברים ביסודות היהדות. הן במניין העיקרים וחלוקתם, והן בדבריו על הנבואה. ודבריו אינם מוסכמים על כל הראשונים. ואין כאן המקום להאריך בכך. אך כמו שלא עלה בדעת אי מי לומר שהרמב"ם המציא תורה חדשה, כך אין להעלות על הדעת שתורת הגלגולים הינה המצאה חדשה. מה שניתן לומר שאכן תורה זו שנויה במחלוקת, ואין בכוחנו להכריע.

אקווה שכעת הדברים ברורים יותר, ואשמח לענות על כל שאלה.

בניהו.

[email protected]>