שלום לך, אמא יקרה.

המילים שלך, המתוקות, הדאוגות, הכמהות לטוב עוררו בי אהבה גדולה ואהדה גדולה אל האם שבך, שעלתה מהם.

רוצה בטוב עבור ילדה כמו שרק אם יכולה לרצות, חוששת מבדלי טעויותיה, שגגותיה, מצבי רוחה, מחשבותיה כמו מרבית האמהות הטובות שאני מכירה.

אכן יקירתי.

עם קבלת המתנה המופלאה עלי חלד, אולי הגדולה במתנות והיא- הזכות להרות, עם הרקמו של הפלא הנשגב הזה בתוככי קרביך, עוד לפני בעיטותיו הקטנות בתוכך, מגיעה אתה, בחבילה אחת מתנה גדולה נוספת ששמה אחריות.

היא נוגעת בתזונה ובשינה, בהימנעות מפעולות מסוימות ובנקיטתן של אחרות. היא מגבילה את הגוף ומשפיעה על המבנה אבל גם- כן גם, מדברת על קדושת מחשבה-מההיבט הרוחני, וחשיבות הרוגע והפחתת לחץ כמתנה גדולה עבור הרך הנולד.

כששאלו זוג הורים טריים את החזון אי"ש אימתי להתחיל לחנך את ילדם הרך ענה להם כי כבר אחרו בכעשרים שנה..

כמובן שעלינו כהורים להיות שם עבור ילדינו עוד בעיבורם-

באחריות. בתשומת לב. בטהר המחשבה. בנקיות כפיים.

אולם הקצה השני של החבל, כפי שכתבת בחכמתך בעצמך, הנו האמונה.

האמונה העמוקה שעלינו מוטלת ההשתדלות, הכונה, ההתכווננות, בדק הבית והמעשים אך גם ההשענות וההרפיה-

כי לילד הזה יש גם שותף שלישי,

המשמעותי והחשוב מכל-

בוראו.

כמו כל חיינו בזה העולם בהם אנו מחויבים לעמלנו ואין אנו בני חורין להבטל ממנו כך אין עלינו המלאכה לגמור.

באשר לדאגתך עבור ילדך הרך,

מן הסתם קראת ברשת אודות הקורטיזול המופרש בזמני חרדה ולחץ.

מקווה אני שקראת כי רק כעשרה אחוזים ממנו עלולים לחדור אל מוחו של התינוק, מקווה כי קראת גם שמדובר במצבי לחץ/חרדה/אבל קיצוניים.

מצבי עוררות, מתח, מעט חרדה, הינם טבעיים מאוד בהריון. שינויים הורמונליים, שינויים במציאות, שאלות וחששות לגבי ההורות, הזוגיות, חשש לתקינות ההריון, כל אלו ועוד ממלאים את הלב ולצד ההתרגשות הגדולה ממש צעד לצעד מגיעים איתה רגשות מעורבים רבים, בגישות פסיכולוגיות מסוימות מכונה השלב הזה שלב הכוננות הפסיכולוגית לאמהות.

מצב העוררות הזה עשוי לפתח גם רגישות לתחומים שלא קשורים להריון אך משפיעים על ההתיחסות אליו. בדיוק כפי שכתבת- זה לא היה קודם ולא היה אחר כך.

הדברים האלו כולם באים להצביע עובדת הוויה טבעית ונורמטיבית של התרחשויות פנימיות אצל מרביתן של הנשים. אין לי ספק שאם הדבר נטבע במערכת ההבניה הנשית, בשינויים הפיזיולוגים והנפשיים שלה, הרי שהדבר בטווח הבטוח גם עבור העוברים ושאלה לי אם בכלל נכלל מצב זה בטווח ההשתדלות שלנו.

אבל, גם לו נעשה צעד נוסף אחד עם זה.

לו יצויר שנדבר במקרה שבוודאי לא היה בבחירה ומאורע טרגי וקשה ארע בחייה של אשה בזמן שהיתה מעוברת.

מה נאמר אז, בזמן השפעה ודאי, קיצוני, על התינוק?

שאלתך יקרה, אמנם נוגעת במישרין לחששך לילדך העולל אולם למעשה היא שאלה חובקת עולם ומלואו.

היא שאלת החיים ,הקיום, האמונה.

מן הסתם יקרה, את יודעת או שמא טרם נפנית והגעת אל ידיעה זו-

"כי מפי עליון לא תצאנה הרעות והטוב"

עיקר יחודו של הבורא יתברך, אשר אין מחשבת האדם יכולה להשיגו הנה העובדה המופלאה שבהחזרת כל רע לשורשו הטוב.

בעצם האמונה בו יתברך המקבץ נדחי טוב ומחזירם והמגלגל כל מעשה או מחשבה ומהפכה, ומשתמש בה לטוב.

כך שאנו מצווים לבחור בטוב אבל כל דבר, כל דבר, מחזירן הקב"ה ומביאו אל תכלית הטוב השלם.

לו רק תביטי, יקירה, ולו רק על לידתם של פרץ וזרח, של דוד המלך ועוד על גלגולים מופלאים ואף תמוהים בהם ירדו נשמות קדושות אלו לעולם- בכוונת מכוון.

כי היתה סיבה מעם ה'.

כאם לאם אני יכולה לספר לך מתוככי ליבי עד כמה כמהה הייתי בצעירותי לשמר את ילדי בחממה שכמו נלקחה מן העולם הבא. מגובים, מוגנים, ספונים בטובה גמורה.

לא ארכו השנים עד שלמדני הבורא כי לילדי ישנו ייעוד.

ייעוד שבעבורו עליהם לגדול לאו דווקא באותה חממה עליה חלמתי בעבורם.

לאט לאט למדתי לוותר על החלום ולהרכין ראש בפני מה שהבורא מייעד עבורם.

ללמד אותם כלים. לצייד אותם בתמיכה, באהבה, אבל גם לדעת שיש להם,

לכל אחד ואחד מהם את הדרך. המסלול. השביל שבו ודווקא בו עליו להיות מובל כדי לגדול להיות מי שהוא ומה שיועד להיות.

גם לנשמה הקדושה שירדה אליך, דרכך,

יש תכלית וייעוד.

ולשמו- את היית אמורה לעבור בדיוק, אבל בדיוק, את מה שהיית צריכה לעבור.

והמעברים האלו, הם, בין השאר, שהתוו ויתוו עבורו את נקודת החוזק כמו גם ההתמודדות שלו.

הגמרא מספרת על רב נחמן בר ר' יצחק שחוזה בכוכבים אמר לאמו כי יגדל לגנב.

אמו נבהלה אך לא ממש.

מן הסתם יודעת היתה כי יש להם, לחוזים בכוכבים את הכח לראות אולם יש אמת עמוקה משלהם.

היא הקפידה לכסות את ראשו של התינוק כדי להרבות בו יראת שמים והתינוק גדל והיה לתנא קדוש.

פעם, ארע מקרה והתנא נרדם בצל עצי פרי. משהתעורר לא שם לב כי נשמטה הכיפה מעל ראשו. הפרות המתוקים מן העץ משכו את ידו לקטפם על אף שלא היו שלו אבל חסרונה של הכיפה היה גדול יותר ומיד כשזו הונחה על ראשו חזרה הוא נרתע והחזיר את ידו. ההרגל הקדוש גבר על הטבע המולד.

בדרכך לתפקיד הנשגב הזה, אם בישראל,

מן הסתם תלקטי עוד ועוד שיעורים לאין ספור אשר ילמדו את ליבך לאחוז בשני קצות החבל:

בהשתדלות וכוונה, בהשענות ואמונה

ובקצה השלישי, החשוב והמשמעותי עד למאוד-

תפילה.

חזקה על תפילת אם שאינה שבה ריקם מלפניו.

והחוט המשולש לא במהרה ינתק.

חזקי ואמצי, אם יקרה, הקב"ה רואה את ליבך הטהור. הוא יקר עד למאוד בעיניו.

הוא אביו הגדול של תינוקך ובודאי יביאו אל טוב אמיתי, בדרך נכוחה.

עמך בתפילה לרב נחת של קדושה, אמונה והרבה הרבה שמחה,

דקלה

[email protected]