שלום לך שואלת יקרה מאד,

השאלה שלך יושבת על שולחן העבודה שלי, ואני כבר שבוע הולכת מסביב לה במעגלים. הקול הפנימי שלי אומר לי: "השילי נעלייך מעל רגלייך, כי המקום אשר את ניגשת אליו אדמת קודש הוא". אדמת הקודש של ליבך הפגוע, הכמה והמייחל, והכל כך רוצה לבנות מחדש את משכן ה' בביתך.

והשטח הזה של הלב שלך, שהזמנת אותי לבקר בו ולהוסיף תובנה אחת או שתיים, הוא שטח פרטי. אני מודה על הרשות להיכנס, ונכנסת על קצות הבהונות. מקווה לסייע בבנייה, וחלילה לא להרוס.

קוראת אותך מרחוק, מנסה להקשיב למילים ולמה שביניהן, ולהציע מנקודת מבטי.

בסופו של דבר את מכירה את החיים שלך, את האופי שלך, את הרקע שממנו הגעת, את החלומות המנופצים ואת החלומות שאת עוד חולמת, ואת ורק את יכולה לבנות מכל אלו את בנין חייך. מתפללת שתהיינה מילותי השליחות הטובות בשבילך בדרך, ותשתמשי בהן בתור אבני בנין נוספות.

העלית בשאלתך כמה נושאים, כולם שוזרים סיפור אחד. אנסה להתקדם את הסיפור צעד צעד, כמו שאת מספרת אותו:

פתחת את סיפורך בחווית הטיפוח האישי, שאף פעם לא מספק את בעלך. התכווצתי פיזית, ביחד איתך, כשקראתי את הדברים. לזרוק לך ככה בפנים שאת עדיין לא, לא מספיק יפה, לא מספיק רזה, ולא מספיק חלקה – זה כל כך מביך, מקטין ופוגע.

זאת פגיעה בבטן הרכה של כל אחת מאיתנו, ששואפת להיות יפה, ובדרך כלל לא מספיק מרוצה…

יש אידיאל יופי כזה של אישה מושלמת, אישה-פסל: מושלמת, חלקה ומחוטבת

אפילו דוגמניות הצמרת שאנחנו רואות  על שלטי ענק בעזריאלי, עוברות טיפול מסיבי בפוטושופ כדי לענות לקריטריונים האלו.

אידיאל היופי הזה נצרב אצלנו, הנשים, וגורם לנו לאי נוחות בסיסית עם איך שאנחנו.

אידיאל היופי הזה לפעמים גם משפיע על תפיסה של גבר, שמתפתה להאמין שיש דבר כזה, ובדרך מפסיד את מה שבאמת יש איתו, לידו, בבית.

גבר שאוהב אישה אמיתית, אמור לאהוב אותה. לא את הדמיונות הלא קיימים שלו.

את האמיתית, השלמה, לפעמים נראית טוב יותר ולפעמים פחות. לפעמים רעננה ולפעמים עייפה. לפעמים זוהרת ולפעמים כבויה. מי שרוצה לאהוב אותך, מוזמן לאהוב אותך בעסקת חבילה, גם אם על הרגליים צמחו להן כמה שערות שעוד לא הספקת להשמיד (ולמה, רבונו של עולם, זה כזה קריטי להשמיד כל עדות לכך שאנו בנות אדם ולא פסלי חרסינה?), וגם עם על מותנייך נוספו כמה צמיגים.

את חווה את הדרישות שלו, הבלתי פוסקות, כהעדר הבנה אלייך, העדר חמלה ואמפתיה.

ואת צודקת שאלו אינן התגובות שמגיעות לך, ואת צודקת שהרמזורים הפנימיים שלך מעוררים באור אדום שלא כך אמור בעל אוהב לדבר.

משהו ממש צועק לי מהמשפט: "אין לו בעיה שאסכן את העובר ואת עצמי העיקר שאראה טוב יותר". המשפט הזה מאותת שמשהו עמוק ולא פתור יושב אצלו בפנים, עם גוף, עם נראות ועם מה שביניהם. הרי ברור שגם הוא אם נשאל אותו שכלית, יסכים שברור שעדיף בריאות של אישה ושל תינוק מאשר הנראות… משהו כאן לא טבעי. לא מה שאמור אבא ובעל לרצות.

אבל האם זה המשימה שלך לפתור לו את המקומות הלא פתורים שלו?

או שהמשימה שלך היא לדאוג לשמור ולהגן על עצמך ולייצר לך מרחב בטוח שבו אף אחד לא גורם לך לחשוב על עצמך מחשבות לא טובות?

אני חושבת שאף פעם אי אפשר לשנות זוית ראיה של מישהו אחר, ולא משנה על מה. וממילא התפקיד שלנו בתוך כל מערכת יחסים היא לדאוג לחלק שלנו בה, ולבדוק האם אנחנו נתרמים ממנה או אולי להיפך, ואולי גם וגם.

כאן, בנקודה זו, אני רוצה לשתף אותך בשיר נפלא שבדיוק התגלגל לידי היום:

הלל לאישה השלמה / נדודים בחול

בביכורים מאז ה´ חשון ה´תשע"ז

כָּל אִשָּׁה הִיא

אִחוּד שֶׁל שָׁמַיִם וְיָם

אֲדָמָה רְווּיָה וְעָשָׁן

אִשָּׁה שֶׁהִיא אִמָּא

בּוֹרֵאת עוֹלָמוֹת בִּנְשִׁיפָה

וּלְאַחַר הַחַיִּים נוֹתַר תֹּהוּ וָבֹהוּ

מִכְחוֹלִים מְגוּבָּבִים בְּאָדֹם, צַלָּקוֹת

וְעוֹר רָפוּי עַל הַמָּקוֹם שֶׁפַּעַם הָיָה בֵּית הַיֶּלֶד וְהַיּוֹם

הוּא אַנְדַּרְטָא לַחַיִּים

אוֹ לְמֵתִים

כָּל אִשָּׁה הִיא עוֹלָם

וּקְמָטִים בַּזָּוִיּוֹת הַפֶּה מְסַפְּרִים עַל הַצְּחוֹק

הָרֶשֶׁת הַזְהוּבָּה דְקִּיקָה שֶׁסְבִיב הָעַיִן

מְסַפֶּרֶת עַל הַדֶמַע

וְהָאוֹר בְּעֵינֶיהָ מְסַפֵּר עַל הַלֵּב.

וְהִיא שְׁלֵמָה בְּדִיּוּק כָּכָה

שְׁבוּרָה בַּקְּצָווֹת

אני רוצה לספר לך מחדש כמה שאת נפלאה, איזה דבר גדול קורה בתוכך כעת – עולם שלם נברא לו, בתוך רחמך, ואיך התפקוד שלך, בכל החזיתות שתארת, גורם לי להאלם דום (ואולי במקום להאלם דום מוטב ללכת לסדר פה סוף סוף את הבית או להדיח כמה כלים). ויחד עם זה לשאול את עצמי: ואם לא?

ואם לא היית מתפקדת ככה, לימודים – עבודה – תחזוקת בית – טיפוח אישי – הריון, האם אז לא היתה מגיעה לך אהבה? האם אז לא היתה מגיעה לך הצדעה?

אז קודם כל, חבקי את עצמך, הצדיעי לעצמך, תוסיפי איזה פינוק קטן, ואולי גם תשקיעי זמן במשהו שאת סתם אוהבת לעשות, בלי שום מטרה. שווה להשקיע בייביסיטר בשביל זה – אם יש לך אפשרות להוציא כספים על פי שיקול דעתך.

ומכאן אנחנו עוברות בקשר ישיר והדוק לפרק הבא בסיפור….

את מתארת את מערך הדרישות שלו, כרף גבוה מדי. מסכימה לחלוטין עם הגדרתך שהוא בלתי אפשרי. את מספרת על הקול הפנימי הנלחץ תחת המכבש הזה, עד השאיפה הכמוסה הכל כך מובנת שפעם אחת הוא יבין כמה הרבה את עושה ונותנת, ואלו שמיניות באויר את עושה בשביל זה. שיבין. אולי אפילו בדרך הקשה.

אבל בינתיים זה לא קורה. מערך הדרישות התוקפני ממשיך להתקיים, וחוסר שביעות הרצון שהוא משדר הופך למילים בוטות, גסויות וקללות שבעדינות נפשך אינך רוצה לצטט, ובכל זאת את נאלצת לשמוע.

יש כאן תהליך, לא חיובי.

החושים הפנימיים הבריאים שלך הובילו אותך לקום ולעשות את המעשה הראשון – לשלוח בקשה ופניה לעזרה.

ואת צודקת, אכן צריך כאן חשיבה מחודשת ובדיקה לאן הולכים מכאן.

את יודעת, את לא השתמשת במילה המפורשת, וזה מאד מובן, אבל בשפה מקצועית, ההתנהגות שלו מוגדרת כאלימות לכל דבר.

ברוך ה' הוא לא פוגע בך פיזית, אבל הוא מוצא דרכים יצירתיות לפרוק את האגרסיביות, והדרכים האלו אכן לא תקינות ולא מקובלות. והן פוגעות בך ופוגעות בילדתך.

והאמא הלביאה שבך מתעוררת ואומרת: רק אל תצרח ליד הילדה, אל תפגע בה. עלי כבר לא אכפת לי.

רגע, למה בעצם?

לך לא מגיע?

את לא ילדה של ה'?

לא מגיע לך שידברו אלייך בצורה אנושית מתבקשת, יכבדו את אופן דיבורך (ולא ילעגו עליו), ויכבדו את שלמות חפצייך?

וכאן אני עוצרת וחושבת על השורות האחרונות שכתבת במכתבך. על החלום שלך לשקם את הבית הזה, ועל שלב ההכרות שלכם – הייתם פעם חתן וכלה, יפים וזוהרים, מאוהבים ומאושרים – יותר או פחות. יש דברים שמתחילים משלב מאד מוקדם, אז אני באמת לא יודעת את החלקים שלא סיפרת.

וביחד איתך אני חושבת על החלום, ועל השברים המנופצים לרגלייך, ועל השאלה המהדהדת: האם יש עוד סיכוי?

כמו שאמרת, המערכת עוד סבוכה. וגם הפער הדתי שהזכרת בסוף מצטרף אל התמונה, וגם משפחות הרקע של שניכם.

צריך מבט מקיף ורחב יותר על התמונה הכוללת.

המערכת שאת חיה אינה תקינה, היא לא מגיעה לך ולא לילדתך.

חלמת בשבילה על שולחן שבת מואר, על זמירות משפחתיות משותפות.

לא על קנקני מים שפוכים וצעקות.

האם החלום עוד יתגשם?

אני מציעה לך לפנות לעזרה מקצועית. פחות חושבת שיש כאן צורך בפניה לרב, יותר בהכוונה של אשת מקצוע העוסקת בתחום המשפחה והזוגיות, ומיומנת גם בהתמודדות עם אלימות מילולית.

את לא לבד. כל כך הרבה נשים ערכיות, מיוחדות ומלאות תוכן מצאו את עצמן בזוגיות אלימה. מגיע לך לקבל סיוע.

את יכולה לפנות טלפונית, למרכז למשפחה של יד שרה, ואני מצטטת מתוך האתר:

מזכירות המרכז למשפחה פתוחה בימים א'-ה', בין השעות 8:00-15:00

בעת חרום כשהמרכז סגור ניתן ליצור קשר עם עובדי המרכז באמצעות מוקד המצוקה של "יד שרה" בטלפון 02-6444640

המרכז פועל תוך שיתוף פעולה עם רבנים ובברכתם ועם משרד הרווחה.

הטיפול כרוך בתשלום סמלי.

הפנייה למרכז בטל. 02-6444566 פקס. 02-6444567

http://www.yadsarah.org.il/Index/Entry.aspx?nodeId=392&entryId=338

כל הכבוד לך שפנית לברור ולייעוץ, ועשית את הצעד הראשון לשקם את עצמך ולצאת מן הבור שמצאת את עצמך בתוכו.

אני בטוחה שעם הכוחות האלו שגילית, תמשיכי לתהליך של שיקום ובניה.

אין לי מושג איך ייראה המסלול שלך, כמה ביחד יהיה בו וכמה לבד.

כמו שאמרת, התמונה מורכבת מדי מכדי שאוכל בעמוד אחד של שאלה לנחש את כולה. ואף אם הייתי יודעת את הפרטים כולם – עדיין אינני צופה עתידות, והבחירה שלך במסלול חייך רק בידים שלך נתונה.

ממקומי מברכת אותך בבחירות טובות, הצלחה במסע, וסייעתא דשמיא בכל אשר תפני.

בהצלחה,

דבורה.

[email protected]