שלום יקרה,

אני קוראת את המכתב שלך ויש לי דמעות בעיניים. את עוברת כ"כ הרבה כאב. את מתארת תחושות קשות של ריקנות, ניתוק, אפתיות, חוסר ענין ואחריות כבדה. בנוסף את מציינת כאן גם קושי נוסף של חרדה חברתית. וואו. זה לא קל. הלב שלי איתך.

את מתארת תחושת אחריות כבדה ועומס רגשי גדול. נשמע לי שמאוד אכפת לך מאחרים, יש לך לב גדול ואת כ"כ רוצה לעזור לכולם ולהיות שם בשבילם. זה דבר כ"כ יפה, הרגישות שלך היא מדהימה!

אני רוצה רק להעיר את תשומת ליבך לכך שלפעמים אנחנו כ"כ רוצים להיות שם בשביל כולם ולעזור להם לשאת את המשא שלהם כדי שהם לא יצטרכו להתמודד לבד, עד שאנחנו קצת מאבדים את עצמנו.

התחושה שאני זאת שחייבת לעזור לבנ"א, אחרת הוא לא יהיה בסדר וזה יהיה באשמתי, זו תחושה מאוד קשה. זו אחריות כבדה מדי.

אני רוצה שתבדקי מה הם הגבולות שלך- מתי מתאים לך להקשיב ולעזור ומתי זה מעמיס עליך יותר מדי.

תחושת האחריות הזו היא מאוד כבדה ויכול להיות שזה מעמיס עליך יותר מדי רגשית.

לפעמים אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו מי באמת אחראי לדאוג לכולם, מי באמת בשליטה כאן…. זה כמובן רק הקב"ה! אנחנו צריכים קצת לשחרר, להעביר את המושכות לידיים שלו ולתת לו לפעול כדי לעזור לשני שנמצא במצוקה. כמובן שלהקשיב לאחרים ולתמוך בהם זה דבר עצום ונפלא אבל חשוב מאוד שנשים לב שאנחנו לא נפגעים בתהליך הזה. אנחנו יכולים להיות רגישים ואמפתיים כלפי אחרים אבל חשוב שנזכור שהקושי הוא שלהם ואין צורך שגם אנחנו נישא את הקושי שלהם על גבינו. אנחנו יכולים לתמוך בהם ולעזור להם לשאת את המשא שלהם על הגב שלהם אבל אנחנו צריכים לשים לב שאנחנו לא לוקחים את המשא שלהם ומעמיסים אותו על גבינו. המשא של אחרים נהיה לנו כבד מדי ומקשה עלינו להמשיך לשמוח ולתפקד. ה' נותן לכל אחד את הכלים הספציפיים כדי להתמודד עם הקשיים שלו. לכן לנו יהיה קשה יותר ואולי אפילו בלתי אפשרי להעמיס על עצמינו את הקושי של השני. כאשר את מקשיבה לאדם שבמצוקה, תזכירי לעצמך שהאחריות על המצב שלו היא לא שלך היא רק של ה' יתברך. אני חושבת שזה יכול לשחרר מעליך עול עצום וזה יוכל לאפשר לך לנשום טוב יותר, להרגיש משוחררת יותר. לא קל לשחרר הכול בבת אחת, זה תהליך שלוקח זמן ומצריך מאמץ והתמדה להתרגל אליו. אבל את יכולה להתחיל כבר עכשיו ובעז"ה זה יכול לחולל שינוי גדול.

התחושות שלא אכפת לך כבר מכלום, חוסר יכולת לישון, ירידה בתאבון, שעמום וריקנות הן כולן תחושות שהן חלק מדיכאון הרבה פעמים. גם כאבים גופניים יכולים להתלוות לדיכאון. תחושת הניתוק היא איזושהי מנגנון הגנה שהמח (התת מודע) נוקט בו כדי לשרוד את הסערה הרגשית. כאשר את מנותקת גם הכאב מרגיש פחות חד. כרגע המנגנון הגנה הזה עוזר לך לשרוד אבל בעז"ה כשהדיכאון יפחת או יחלוף גם תחושת הניתוק תעבור.

יש משהו נוסף שבא עם דיכאון הרבה פעמים וזו התחושה שהכול תמיד יהיה כך: עצוב, אפור, משעמם, נטול ענין וכו'. פעמים רבות הדיכאון מנסה לחסום ממנו לראות שדברים יכולים להשתנות. החיים יכולים להיות גם ורודים, הם לא לנצח יישארו אפורים. המודעות שהתחושה הזאת ששום דבר לא ישתנה ואנחנו תקועים במצב הקשה הזה- זה חלק מהדיכאון ולאו דווקא שזה באמת יהיה כך, עצם המודעות הזו יכולה לסייע לנו. דברים תמיד יכולים להשתנות, אנחנו עושים צעד אחרי צעד, לאט לאט ובעז"ה הגאולה שלנו תבוא.

אני מאמינה שכרגע, עם כל התחושות הקשות האלו, קשה יהיה לך להאמין לדברי חיזוק ולעצות. אבל בכל זאת, עצם הפניה שלך מראה שאת רוצה שדברים ישתנו ושעדין אכפת לך. לכן אני כותבת לך עם לב פתוח. חשוב לי שתזכרי שאת נבחרת בכל רגע ורגע להיות בעוה"ז. ה' מחיה אותך בכל רגע, הוא מאמין בך, אוהב אותך ואת כ"כ חשובה לו. תסגרי עיניים, תנשמי עמוק ותזכירי לעצמך שיש לך תפקיד שרק את יכולה למלא, את כ"כ חשובה. הדיכאון יכול לפעמים לנסות לשקר לבנ"א ולנסות לשכנע אותו שהוא לא חשוב, לא מוצלח, לא טוב וכו'. אם את מרגישה ככה, אני רוצה שתדעי שזה הדיכאון שמדבר, זו לא האמת! האמת היא שאת נשמה יקרה וחשובה ושדברים בעז"ה עוד ישתנו לטובה.

את מתמודדת עם משהו מאוד גדול, זה באמת לא משהו שאת צריכה להתמודד איתו לבד. אני לא חושבת שזו דרישה הוגנת מאף אדם לצאת ממצב כזה לבד. ב"ה יש היום המון מטפלות טובות. מציעה לך לחפש משהי מומחית ולקבל עליה המלצות. במהלך הטיפול תוכלי בעז"ה להבין יותר לעומק מה את מרגישה וחווה, למה את מרגישה ככה וכמובן לקבל כלים וסיוע כדי להרגיש טוב יותר. כבר עצם העובדה שתהיה לך משהי מקצועית שתוכל להקשיב לך ולהבין אותך, זה לכשעצמו דבר גדול. את ציינת שאינך יכולה ללכת לטיפול אבל לא ציינת מדוע. אשמח אם תוכלי לבחון מחדש אם זה באמת לא אפשר כרגע כי לדעתי זה יכול להיות קריטי בשבילך ללכת לטיפול וזה יכול להיות לגמרי משנה חיים. הטיפול יכול כמובן גם לעזור לך להתמודד עם החרדה והפחד שאת חשה ליד אנשים אחרים.

בכל אופן, אתן לך כמה עצות שיכולות לעזור לך בינתיים עד שתתחילי תהליך טיפולי וגם תוך כדי (העצות כאן כמובן אינן מחליפות את הצורך בטיפול):

נסי לחשוב איזה דברים עדין מעניינים או משמחים אותך אפילו רק קצת. האם את נהנית מאוויר טוב, נוף יפה, ספר מסויים וכו'. תתחילי להשקיע בדברים האלו. גם קצת זה טוב. זה כבר יכול להעלות את מצב הרוח שלך.

בנוסף, עצה שיכולה מאוד לעזור היא לכתוב כל יום 5 דברים טובים או משמחים. זה יכול להיות גם דברים מאוד קטנים או שוליים, לדוגמה: שהאוטובוס הגיע בזמן.

בהתחלה זה יכול להיות קשה קצת למצוא דברים לכתוב אבל בהמשך מתרגלים וזה זורם יותר.

הסיבה שכדאי לעשות זאת, זה בגלל שזה עוזר למח שלנו להתמקד גם בדברים היותר חיוביים שמתרחשים. זה יכול לעזור לנו לעשות סוויטצ' בחשיבה.

עצה נוספת היא, לעשות לפחות משהו אחד ביום שנותן לך סיפוק או משמעות. זה יכול להיות לעזור למשהו במשהו קטן, לעשות משימה כלשהי שחשובה לך, להתפלל תפילה קצרה וכו'. כל דבר קטן שיכול לתת לך תחושת סיפוק. כשאת עושה את המעשים האלו זה יכול לעזור לך להרגיש יותר משמעותית.

כדאי גם שתעשי איזושהי פעילות גופנית כל יום כמו יציאה להליכה. כאשר אנחנו מפעילים את הגוף, זה משחרר הורמונים שמשפרים את מצב הרוח. (אם את יכולה לצאת להליכה באור השמש, זה בכלל יכול להיות נפלא כי מצאו במחקרים שהחשיפה לאור השמש גם היא יכולה לשפר את מצב הרוח.)

לסיכום, תנסי בכל יום לעשות לפחות משהו אחד שמשמח אותך ומשהו אחד שנותן לך סיפוק. כדאי גם מאוד לכתוב בכל יום 5 דברים טובים שקרו לך ולצאת להליכה.

בעז"ה הדברים האלו יוכלו לשפר את ההרגשה שלך.

אני רוצה שתזכרי שה' נתן לך את כל ההתמודדויות הלא פשוטות האלו כי הוא מאמין בך שתצליחי, שתתמודדי. הוא נותן לך כוחות והוא תמיד שם לצידך.

אשמח שתפני אלינו בכל שאלה נוספת שיש לך, בלי להסס.

בהערכה רבה,

חנה.