ליבי איתך וסליחה על העיכוב בתשובה.
כמי שבעצמי מתמודד עם הפרעת קשב (ואבא לשלושה מאותגרי קשב), ברור לי כמה הקושי גדול, כמה קשה לתווך אותו לעולם, כמה זה לא רק ענין של ריכוז אלא פוגש אותנו כל היום סביב אתגרים של ניהול עצמי ודחיינות, כמה זה מרסק את הדימוי העצמי ושואב כוחות.
ברשותך, אנסה קצת להעמיק במהות של הפרעת קשב, כדי לחשוב על כיוונים לפתרונות.
השם 'הפרעת קשב וריכוז' ניתן לפני עשרות שנים, וכיום ידוע שהוא לא מדוייק : אין לנו בעיה להתרכז ולהחזיק קשב, ההפרעה הזו היא אחרת לגמרי: להחזיק באופן מאוזן את מנגנון הויסות העצמי. זה משליך על כל מנגנוני הויסות של האדם, אבל תסמיני ההפרעה משתנים לאורך החיים. יש מוּסחוּת וחוסר קשב, ניתוקים, היפראקטיביות ופעלתנות יתר, הפרעות במקצב הביולוגי הפנימי, שגורם לעיוות מסוים בתפיסת הזמן, ולכן יש קושי לנהל את הזמן או להעריך נכון את הזמן הנדרש לביצוע משימות, וגם פגיעה בתפקודים הניהוליים. זה קשור באימפולסיביות וביכולת לדחות סיפוקים, מה שמתבטא ב'פתיל-קצר'. זה קשור ביכולת ההתארגנות והתכנון, שנפגעות בצורה ניכרת.
השורה התחתונה, שבשולחן העבודה שבמֹחַ יש יותר מדי חלונות פתוחים במקביל. אין תיקיות ואין חוצצים, הכל מוצף באינטואיציות, רעיונות, גרויים והסחות. זה לא מסודר, לא עקבי, וגם לא מאד יעיל. יש קושי לאזן בין מה ש"צריכים" לבין מה ש"רוצים". החלק של הרצון העכשווי שולט, והחלק הטכני, מה ש"צריך", עם התיחסות רחבה לנסיון העבר והשלכות העתיד, כל זה נדחק הצידה, וגורם להם להיות פחות יציבים.
אחד הסימפטומים הבולטים, הוא באמת חוסר היכולת להתרכז כשמשהו לא מעניין, ולכן קראו לזה 'הפרעת קשב וריכוז', אבל האמת שזה רק סימפטום ולא השורש (ולכן שם ההפרעה כל כך מטעה). כי זה רק סימפטום אחד, לא עקבי ולא מייצג, ובאמת להפרעה הזו יש עוד סימפטומים רבים, הרבה יותר בולטים וכואבים: עיקר ההפרעה הוא בתפקודים ניהוליים, כמו תכנון, ארגון, זכרון עבודה, בקרה ושיפוט, גמישות מחשבתית וויסות רגשי. זה יוצר הרבה אימפולסיביות, 'פתיל-קצר', וזה מייצר קונפליקטים רגשיים, חברתיים וגם לימודיים, לפעמים זה נחווה אצל אחרים כילדוּתיוּת. ולכן יש כל כך הרבה סיכון.
הרבה סיכון, הרבה סיכוי
העולם שלנו לא בנוי לזה. אנשים לא מבינים את הלקוּת האוביקטיבית הזו, וזה גורם להם להלחיץ, לתבוע, לייחס להם [בטעות] זלזול או עצלנות, פינוק או כפיות טובה, אגואיסטיות, נהנתנות או חוסר אחריות, וזה מייצר דימוי עצמי שלילי נמוך. הסביבה משדרת תסכול, מבוקר עד ערב, וזה יוצר 'נבואה המגשימה את עצמה', עם פגיעות רגשיות חוזרות, שגורמות לפחות ופחות רצון לנסות ולהוכיח, עוד סל כשלונות וכאב, וזה כבר פתח להרבה צרות: מיעוט חוויות הצלחה בתחום הלימודי והחברתי גורם לאורך זמן למרדנות, ליאוש, לחיפוש אלטרנטיבות, לסיכון.
האם תרופת הפלא היא רטלין? הרבה רופאים או אנשי מדע מסתכלים על ADHD ורואים בה תופעה כימית שמתרחשת במֹחַ ומחייבת תרופה כדי לווסת אותה. אפשר להבין למה הם חושבים כך, אבל זאת הסתכלות מאד מצומצמת. הרבה מורים ומנהלים מתיחסים לתרופה כאל כרטיס כניסה לכתה. 'בלי ריטלין הילד לא יוכל להיכנס לכתה בגלל שהוא מפריע למהלך התקין של השיעור', הם יאמרו. גם אותם אפשר להבין, אבל שוב, זו הסתכלות מאד מצומצמת.
הרב עובדיה יוסף זצ"ל קרא לילדי הקשב: 'נשמות גדולות בכלים קטנים'. ד"ר גד דוּאר, הגדיר אותם כבעלי סוס גדול ורוכב קטן, דחפים גדולים וכוח ריסון חלש. לפעמים לא מדובר רק בסוס, אלא במאה כוחות סוס. ולפעמים בחיות אחרות: נמר, אריה, שועל, טווס, או אפילו חרגול. ולפעמים גן חיות שלם… מה שעושה הטיפול התרופתי, זה להחליש את הסוסים, להחליש את המנוע, שזה יעיל רק בטווח קצר וזמני, כי עיקר ההצלחה שלהם בהמשך החיים תלוי ביכולת שלהם להגביר את כוח הריסון העצמי שלהם, להיות יותר מודעים למעלותיהם ולפתח יכולות ניהול עצמי, תעדוף, התאפקות ושליטה עצמית. רק לפעמים, כל עוד המנוע חזק מדי, הם לא פנויים ללמידה, והדימוי העצמי שלהם מתרסק סביב שרשרת כשלונות, ולכן מטרת הטיפול התרופתי להשתיק קצת את הסוס, כדי לאפשר לרוכב להשתלט עליו, ולמקסם את היכולות והסגנון הייחודי של האדם, לפחות בשנים שבהם הם בלמידה.
הבעיה, שהריטלין אינו תרופת פלא שפותרת את כל הבעיות. אתה בחברה טובה – אצל כ-30% מילדי הקשב, תרופת הריטלין כלל אינה משפיעה (או משפיעה הפוך). שווה אולי לבדוק עם נויורולוג או פסיכיאטר מומחה אולי יש כן עצה, אבל אם אין – אסור להתיאש. כי גם כשהריטלין מצליח לסייע – הוא לבדו אינו מספיק. צריך גם טיפול משלים. הטיפול התרופתי אינו פטנט קל שמאזן את המֹחַ ופותר את כל הבעיות. הכדור יכול באופן זמני קצת להחליש את המנוע, ולפעמים זה הכרחי כדי שהברקסים יעבדו ויהיה ניתן ללמוד, ובכך לייצר חווית הצלחה, בטחון עצמי וקשרים חברתיים, אבל זה רק אמור להיות חלק מתהליך ריגשי של לימוד מיומנויות שליטה עצמית וניהול עצמי יעיל. במקרה שלך, זו הדרך היחידה שיש לנו בדרך לפתרון ולישועה…
יש כאלה שטכניקת ה'קוגפאן' (CogFun), הצליחה לעזור להם, בזכות הלימוד החוויתי. יש כאלו ש-CBT עזר להם 'לספור עד עשר' וללמוד להמתין ולשלוט בעצמם. זה הרבה יותר עמוק מסתם עצות טכניות ליעול החיים. מדובר בזירת אימון חדשה להצלחה, מדובר במהפך מחשבתי, שמאמן מוצלח יודע ללוות ולאפשר מהלך חדש של שיקום האמון בעצמי!
בקיצור, אין כאן תרופת פלא, אבל מודעות ותיווך נכון של ההפרעה יכול בהחלט להפוך את הסימפטומים לנסבלים יותר. למד על זה יותר (בקרוב יצא ספר חדש בנושא שנקרא: "כוחות העל של ילדי הקשב". יש גם ספר שנקרא "אנשי הקשב" שלא קראתי אבל שמעתי עליו המלצות חמות, ואני בטוח שתוכל למצוא עוד ספרים טובים. במקביל, נסה למצוא מאמן טוב (קוגפאן? CBT?) ואשמח להמליץ על מישהו מוצלח באזור מגוריך..
בהצלחה רבה!.
דן.
דלג לתוכן
תגובה אחת
בנוסף למה שכתבו,
1. לנסות תרופות ומינונים אחרים.
2. ללכת לטיפול אצל איש מקצוע(עם תעודה) שמכיר את מתמודדי הקשב.
זכית באישה נפלאה שתומכת בך, אם אתה רוצה להנות מהמתנה לאורך זמן כדאי שתלך לטיפול, מגיע לה מגיע לך. כי מתמודדים כמוך לא מטופלים יכולים להגיע לפגוע באישה שלצידם ישירות או בעקיפין בלי שהם באמת רוצים, וחבל.
3. תחפש עבודה שמתאימה לך. לך למרכזי הכוון תעסוקה חרדים, אוטוטו תחילת שנת לימודים. לימודי מקצוע שמתאימים לך יכולים לתת לך חווית הצלחה שלימוד גמרא לא נותן, כי הוא קשה ומורכב הרבה יותר והוא גם מים שאין להם סוף לעומת לימודי מקצוע מדידים.
נכון שזה לעזוב את הכולל ואיך עושים דבר כזה(אני אשת אברך הרבה שנים שלא תחשוב שאני מזלזלת) אבל יש אנשים שהתפקיד שלהם אחר והם צריכים ויכולים לעבוד את ה' בדרכים אחרות.
תמשיך לשמור על סדרי לימוד קבועים, אבל תמצא סיפוק ותכלית לחייך זה קריטי!