שלום וברכה

חשבתי רבות על החוויה שעמה את מתמודדת. את מתמודדת עם תופעה מורכבת כשלעצמה, ובמקרה שלך ישנה התמודדות נוספת – רוחנית. מצד אחד את מרגישה שיש דברים שאת עושה שאינם בשליטה שלך, ומצד שני את דואגת שאולי למרות זאת תתני עליהם את הדין למרות שלא הייתה לך שליטה עליהם, וזה כמובן מעורר תחושת תסכול וחוסר צדק. בנוסף את מתמודדת עם חלקים שמאמינים וחלקים שפחות מאמינים – דבר שגם יכול להשפיע על תחושת של זהות אחידה. כדי שאוכל לתת לך מענה מעמיק, חזרתי ללמוד כמה סוגיות הלכתיות ורפואיות והדבר גרר את העיכוב בתגובתי.

חירות ואחריות

כלל מוצק הוא שאין אחריות בלי חירות ואין עונש בלי בחירה חופשית. במקרה שבו אדם עשה מעשה מבלי שהייתה לו אפשרות בחירה, אינו נענש עליו. "ולנערה לא תעשה דבר, אין לנערה חטא" (דברים, כב). לכן הבסיס של כל הציוויים שיש בתורה הוא הבחירה החופשית הנתונה לאדם, כי ללא בחירה אדם לא יכול להיות מצווה או לשאת באחריות (רמב"ם, תשובה, ה).

ישנם דברים או מצבים שבהם אין לאדם בחירה בשל מצבו הפיזי או הנפשי, או בשל תנאים מסויימים שבהם הוא נמצא, למשל כאשר כח אחר שולט עליו. כאשר רוצים לחשוב על הבחירה שיש לאדם, אפשר לשאול שתי שאלות 1. האם יש לו בחירה או לא – במקרה זה התשובה מוכרחת להיות כן/לא, שחור/לבן. 2. כמה בחירה יש לאדם ביחס לדבר מסויים בזמן נתון – במקרה זה התשובה תהייה גמישה יותר והיא תקח בחשבון אילוצים והרגלים שונים שיש לאדם (ראי למשל מכתב מאליהו, חלק א עמודים 111-116).

כאשר מצבו הנפשי של האדם משפיע על שיקול הדעת שלו בצורה מוחלטת, גם אם מדובר באדם בריא בנפשו לחלוטין, הוא נחשב כמי שאין לו בחירה חופשית (רמב"ם, אישות, כד, יט). ולכן, אדם שנמצא במצב נפשי "פסיכוטי" שמנותק מהמציאות לגמרי – בין אם בשל מחלת נפש, פגיעה מוחית, שכרות חמורה או מצב רגשי סוער קיצוני ביותר ("נטרפה דעתו") – מוגדר בהלכה כ"שוטה" שפטור באופן גורף ממצוות ומעונשין. ואולם, אדם שמתמודד עם הפרעה נפשית אינו בגדר "שוטה". ולכן, אדם שנמצא במצב "נוירוטי" כלומר, הוא סובל מהפרעה נפשית שמשפיעה על האופן שהוא שופט את המציאות, אך לא ברמה של ניתוק מהמציאות – אזי נבחן כל מקרה לגופו, מהי מידת הבחירה או ההבנה שיש לו ביחס לאותו דבר בזמן נתון. (ישנם דיונים רבים אילו מקרים לשייך לכל אחד מהעקרונות הללו, ראו בהרחבה בספר משפטי הדעת).

הפרעת זהות ורוחניות

בשורות הבאות אני רוצה להסביר את הקושי שאת מתמודדת איתו. כפי שניתן לראות מדברייך, באמת חשובה לך ההקפדה על אורח החיים שאת מאמינה בו, אך את מתמודדת עם קושי מעשי. מדוע זה קורה לך? איך תופעה פסיכולוגית זו יכולה להשפיע על אמונה או על קיום מצוות?

בכל אדם יש צדדים רבים

אישיות של אדם מורכבת מחלקים שונים. היא כוללת מצבי תודעה שונים (כמו עירות וחלום), שכבות חיים שונות שמתקיימות בהווה (כמו ינקות וילדות), מצבי רוח ועמדות שונות ביחס לדברים. לכן לפעמים אדם חווה אמביוולנטיות (דו-ערכיות) ביחס לדברים. למשל, את הפסוק "ועמי תלואים למשובתי" מפרש רש"י: כשהנביאים מלמדים אותם לשוב אלי תלואים הם אם לשוב אם לא לשוב. האמביוולנטיות יכולה להיות כה חריפה עד כי נפסק בשולחן ערוך (או"ח רכג): מת אביו מברך דיין האמת היה לו ממון שיורשו אם אין לו אחים מברך גם כן שהחיינו ואם יש לו אחים במקום שהחיינו מברך הטוב והמטיב. כלומר, ייתכן שבאותו רגע יש באדם חלק אחד שמצוי בעצב תהומי, ונקודה מסויימת של שמחה שאדם לא מודע אליה. "מקום יש בלב להרבה סתירות" (מכתב מאליהו, ה, קכז). נתאר לעצמנו את נפש האדם כמו פרלמנט שיש בתוכו חברים רבים, לכל אחד יש דעה וסגנון משל עצמו ולכן ייתכנו אצל אותו אדם עצמו "קולות" מאוד שונים זה מזה.

"אני" מלוכד

אפשר לתאר זאת כך. בנפש האדם ישנו כח מאחד – עיגול. תפקידו לאחד את כל הקולות שיש בנפש תחת קורת גג אחד של "אני" מלוכד. לעומתו יש כח מפצל – ריבוע. תפקידו לשמור על הייחודיות של כל קול. במצב מאוזן באדם קיימים צדדים שונים, אך הם מתלכדים לכדי זהות שלמה אחת: אני. באותה יחידה מאורגנת יש ביטוי לכל הקולות. למשל, אם רוב הקולות הם בעד לעשות מעשה מסויים, אבל יש הרבה קולות שמתנגדים לו, האדם אמנם יעשה את הפעולה, אבל נראה שהוא גורר רגליים, עושה אותה בקושי. כמו שכותב רש"י שצוטט לעיל: "ועמי תלואים למשובתי – כשהנביאים מלמדים אותם לשוב אלי, תלואים הם אם לשוב אם לא לשוב. בקושי ישובון אלי". ככל שיש חוסר איזון בין הקולות, כך נראה הססנות, חוסר החלטיות, בלבול זהות וכדומה.

אני מפורד

במקרים קיצוניים של חוסר איזון בין החלק המאחד לחלק המפצל, יכולים להיווצר "איים" של אישיות שנחווים כעומדים בפני עצמם. אמנם עדיין יש "אני" אחד מעליהם, אך הוא "נשבה" בידי אותם "קולות" שמשתלטים על האדם בעוצמות שונות. מצב זה גורם לאדם סבל רב, הוא חש חוסר רציפות/אחידות בתחושת העצמי, שוב ושוב הוא "נשאב" לדמות אחרת שיש לה אופי וזכרונות משל עצמה. "לכל אחת מהזהויות עשויים להיות גינונים, תנוחת גוף ואופן ישיבה משלה. תהיינה זהויות שההבדלים בניהן יהיו דרמטיים עוד יותר… כגון צליעה או הזדקקות למשקפי ראייה… אחדות מן הזהויות עשויות להישמע כילדים, הן מבחינת גוון הקול והן מבחינת שפת הדיבור, ואילו אחרות עשויות להישמע בוגרות יותר". (מתוך הספר בינינו לבין עצמנו, 213). חשוב להדגיש שגם אנשי מקצוע שאינם מכירים בקיומה של תופעה זו כהפרעה מובחנת, מסכימים כי אנשים אלו חווים מצוקה רגשית משמעותית ותפקודם ביום יום נפגע.

כיצד התופעה נוצרת

לכל תופעה נפשית יש היבטים רוחניים, גופניים ותודעתיים. בשורות הבאות אתמקד בהיבט התודעתי (לגבי היתר אפשר לעיין בספרות הרפואית, כמו "פרקים בהתפתחות הפסיכיאטריה"). ההשערה המקובלת כי מצב דיסוציאטיבי זה מתפתח בעקבות אירועים טראומטיים של התעללות מינית, גופנית או רגשית. הסכנה ממקדת את האדם בחלק המפוצל שלו, גם בגלל שהפוגע הפך אותו לכלי ו"ביטל" את הנשמה שלו (בעצם הפך אותו לריבוע-אובייקט כשהוא מבטל את העיגול-סובייקט שבו). וגם בגלל שכדי לשרוד את האיום, האדם מתרחק מהחלק המאחד שבו, כך שיוכל "לבודד" את האיום ולתחום אותו שלא יפלוש ויחריב את כל שלמותו הנפשית. במצב זה נפגש ה"אחד המלוכד" של האדם וזהויות אחרות יכולות לחדור או להפתח ולהתבצר בתוכו.

מה קורה כשאחת מה"אישיות" מחזיקה באמונה שונה משל האדם?

כאשר אדם מתקשה להחזיק בזהות אחידה ולא-מפוצלת, או כשאר ישנה התחלפות ואחת מהדמויות היא בעלת סגנון שונה משל האדם, תיתכן התנהגות שאינה הולמת את האמונה והערכים של האדם. כך יכול להיווצר מצב שבו אדם עדין ושקט מתנהג בצורה פרועה ותוקפנית. באותה מידה ייתכן שאדם בעל אמונה יתנהג בצורה שלא הולמת את ערכיו.

באופן עמוק יותר, לכל אדם יש מצבים שהוא לא רואה את האמונה ומה שמחזיק אותו הוא הזיכרון והידיעה של האמונה. "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" – מצב של "בוקר" אדם רואה את חסד ה, אבל במצב של "לילה" אינו רואה, הוא רק מחזיק את האמונה בדעתו. כאשר ישנה הפרעה ביצירת האחידות בין חלקי האדם, שהיא כוללת פגיעה בתודעה ובזכרונות, גם היכולת "להחזיק" אמונה או הרגלי חיים מסויימים – יכולה להיפגע.

אמונה וכפירה

הגמרא מספרת שרבי יוחנן, כאשר היה רואה את עוף השלך היה אומר את הפסוק "משפטיך תהום רבה", וכאשר היה רואה נמלה היה אומר הפסוק "צדקתך כהררי אל" (חולין, סג). מה ראה רבי יוחנן בשלך ומה ראה בנמלה? רש"י מסביר שהדגים מסתובבים במים, ולפתע השלך שולה אחד מהם וטורף אותו, לכאורה בצורה אקראית לחלוטין. מצב זה ממחיש את הצד שבו לא רואים את האלוקות בבריאה, רואים אכזריות, רואים מקריות, רואים טבע עיוור נטול ערכים. לעומת זאת, הנמלה היא ייצור מאוד קטן, מסביר רש"י, אך יש לה מנגנונים שמאפשרים לה להתקיים ואף לפעול בתחכום רב, כאילו היא חיה גדולה. ה"ננוטכנולוגיה" הזו מייצגת את האלוקות שרואים בבריאה: הכל עשוי בחכמה ובתבונה, בתכנון מראש, יש מנהיג לבירה. במילים אחרות, לפעמים ההנהגות של הקב"ה גלויות וברורות לעין – כ'הררי אל' רחבים, עצומי מימדים ובולטים, ולפעמים הן נסתרות ולא מושגות – כ'תהום רבה' עמוקה ובלתי נראית. הכופר רואה רק את האקראיות שבטבע, והוא מנסה לבנות תיאוריות כדי להתגבר על התכנון שנראה מהטבע. התמים רואה רק את התכנון שבטבע והוא יכול להתבלבל כאשר הוא רואה את האקראיות שבטבע. רבי יוחנן מלמד אותנו שהעולם בנוי כך שיש חלקים שניתנים להבנה ויש חלקים שאינם ניתנים להבנה, זהו לא מצב "בדיעבד" אלא לכתחילה תוכנן כך (ראו ליקוטי מוהר"ן תורה סד) ודווקא היכולת לאחד יחד את שני הצדדים האלה יוצרת יחס נכון עם הקב"ה. רבי יוחנן רואה את שניהם יחד: בחלק שהוא מבין ומתפעל, הוא אוהב את הקב"ה ובחלק שאינו מבין הוא ירא ממנו (ראו הלכות יסודי התורה פרק ב). לכן כאשר יש פגיעה ביכולת לאחד, יכולים להיווצר קשיים רוחניים. מצד שני, העבודה הטיפולית לרפא את הטראומה וליצור אינטגרציה בין חלקי הנפש, עשויה לתרום גם לחלק הרוחני.

אשמה ואחריות

רגשות אשמה ורגשות אחריות, נראים דומים, אך הם שונים מאוד זה מזה. אשמה פונה בעיקרה לעבר – אלו תחושות של כאב, חרטה, ריקנות או שממון בשל מעשה או מחדל שכבר נעשה. כמובן שהתפקיד של רגש זה הוא לתקן את העתיק, את המיקוד החווייתי הוא בעבר. לעומת זאת, רגש האחריות ממוקד יותר בעתיד, הוא מבטא את ההכרה של האדם בכך שמוטל עליו לעשות משהו וכי הוא מסוגל לעשות אותו. ייתכן מאוד שהאחריות נשענת על נסיון העבר, אבל המיקוד החווייתי שלה הוא בעשייה בעתיד.

במקרה שיש בעיה נפשית שאלת האשמה היא מורכבת ביותר. עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ. אֲנִי ה חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת. יש דברים שרק הקב"ה יכול לדעת בדיוק כמה בחירה ואחריות יש לאדם. דבר אחד ברור, הקב"ה דן דין צדק, הגף שלפעמים הוא עמוק ובלתי-נראה כמו תחתית של גיא עמוק. אדם לא יואשם מעבר למה שהיה בבחירה שלו.

אשמה, מיעוטה יפה וריבויה קשה

אשמה היא רגש חזק מאוד. ריבוי העיסוק באשמה יכול להחמיר מצוקה רגשית ואף להביא לתוצאות הפוכות מהרצוי. אני מציע לתת יותר דגש על אחריות.

למקד את האנרגייה בהווה ובעתיד: מה בידי לעשות במצב הנתון כעת? איזה מאמץ, ולו גם קטן, אני יכולה לעשות מהנקודה שבה אני נמצאת עכשיו? העבודה לשיפור בריאות הנפשית ואיכות החיים שלך היא חלק חשוב גם בהקשר הרוחני. ככל שניתן,

כדאי להתמקד בדברים האלו. כמו כן, חשוב להיות בליווי מקצועי ולפתוח שם גם את הנושאים שהעלית בשאלה זו.

בברכה

חיים ד.