שלום שואל יקר

כמה כאב נורא יש במילותך, כל כך מכעיס שהקב”ה לא מדבר איתנו בשפה ברורה. למה הדברים לא פשוטים, למה לא פשוט להאמין, למה צריך לברוא עולם שיש בו ‘מקום למינים לרדות’ למה לברוא עולם שבדיקות פחמן יציגו בו ראיות על מליארדי שנים של קיום. למה לבלבל אותנו, אם הקב”ה רוצה שנאמין אז לכאורה היה לו לברוא עולם שתואם את פשט התורה כפי שגדלנו עליה.

אם הקב”ה רוצה באמונה, רוצה בנו כמאמינים לשם מה להעניק לנו כאלו סתירות וקושיות. זה באמת מכעיס ומתסכל ומייאש. כל כך טבעי הרצון להיות ושלך בעוצמה אל תוך האמת, להטיח בעוצמה רבה את השאלה אם ה’ הוא אלוקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו. כביכול לכו ונווכחה מהי האמת, מה יותר סביר מה יותר הגיוני וזהו לחתוך ולהכריע עד היסוד פעם אחת ולתמיד.

מאידך, רגש עמוק אחר אומר, אי אפשר לנתק את הנפש משורשה הרגש חש שיש כאן משהו, אתה מרגיש עץ חיים היא למחזיקים בה, חש שיש שהתורה אמת ונקרע בין תבונה לאמונה, בין שכל לרגש. והקרע הזה פוגע הן בחיי העולם הזה שלך והן בחיי העולם הבא. מחד הקרע הזה מטלטל את עולמך מבחינה רגשית ומייצר מצוקה עצומה. מאידך זה בוודאי מקשה מאוד על עבודת השם עצמה, כיצד ניתן להתפלל כשהשכל מטיח ברגש אמיתות שהוא לא יכול להתמודד איתן.

הקרע הוא גדול, והסבל הוא רחב ידיים, רבים מפריצי בני עמנו ראו חזון זה ונכשלו בדרות עברו. הרבה מהחילון וההשכלה בדרות שלפני השואה באו בעקבות שתי הבעיות הללו – ביקורת המקרא ותורת האבולוציה. למרות שביקורת המקרא התחילה כבר לפני שלוש מאות חמישים שנה על ידי יהודי הולנדי, היא הגיעה לשיא השפעתה במחצית הראשונה של המאה העשרים.

בדור שלפני מלחמת העולם הראשונה התחושה בציבור היהודי היתה שתורה ומדע זה הקרע הגדול והתכוף ביותר, כשהחפץ חיים היה צעיר אחד מעשרה יהודים היה חילוני, כשהוא נפטר, אחד מעשרה היה חרדי, המקור לטרגדיה הזו, הוא התחושה ששררה אז בקרב העם שהמדע סותר את התורה בדגש על ביקורת המקרא ואבולוציה, שהתפתחו בשנים ההן.

התיסכול שלך על כך שהמציאות כל כך מורכבת ומבלבלת הגיוני וטבעי. התחושה שעצם הבלבול הוא קושיא באמונה גם הגיונית וטבעית, כי אם באמת ה’ הוא האלוקים לכאורה זה היה צריך להיות משהו ברור ולא ערפילי. בקיצור, הכעס העולה בכללות מתוך הפיוט שלך הגיוני ומובן [והייתי ממליץ לך לשתף בזה גם את ה’ עצמו]

דומני שהדבר הראשון שמערער כל כך זו התחושה שרק לך זה מפריע, כלומר ביחס ביחס לסביבה הקרובה אני מניח שרוב האנשים סביבך לא מוטרדים משאלות אלו כלל, זה מעלה תיסכול גדול כי מי כאן לא סביר, אני המתערער או הם הפתאים. יש תחושה של קינאה וכעס מהול בבוז במי שהדברים ‘עובדים’ להם באופן טבעי, בלי בעיות. המרכיב הזה מייצר תחושה של פגימות, שמשהו שלא בסדר איתך.

אכן הגיוני לכעוס מדוע אינך מאלו שהדברים ‘עובדים’ להם באופן זורם, וצריך להודות בזה שאמנם רבים מקבלים את האמונה מאב לבן בצורה חלקה, ואינם מוטרדים מהרוחות הבאות ממערב, אולם יש כאלו שהאמונה לא באה להם בקלות, והם עוברים נסיונו אחרי נסיונות באמונה. וזה קשה.

לדוגמא, אברהם הקב”ה אמר לו ידוע תדע כי ביצחק יקרא לך זרע ואח”כ אמר לו להקריב אותו, אינני יודע מה עבר לאיש שהאלוהים הזה בראשו, אבל מניח שהוא יכל לפקפק בקול המצווה אותו ולומר לא שמעתי טוב, גם שהקב”ה הבטיח לו את הארץ ואז ביקש לקבור את אשתו ולא מצא יכל לומר אולי לא שמעתי טוב אולי הקב”ה עזב אותי ועוד כהנה וכהנה.כך גם יצחק הובטחה לו ארץ ישראל וכאשר הוא חפר בארות גזלו אותן הפלישתים שלשו פעמים, אירוע כזה מטבעו מעורר שאלה ואלי לא שמעתי נכון אולי טעיתי בקול המורה אותי.

דוגמא נוספת, יוסף הצדיק נשמר מאשת אדונו מסיבות של יושרה ואמון ‘הן אדוני לא ידע מה איתי בבית וכו ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אישתו, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים’ אבל המציאות בה הוא היה נתון היה מציאות שלא מרגישה כמו מציאות שחוקי המוסר מצליחים בה ועובדים בה. הוא נמכר בידי אחיו, ואחר כך בעקבות העמידה בנסיון הוא הושלך לכלא. מטבע הדברים הוא ניתן בתוך סיטואציה שאומרת שהמוסר הוא לא באמת כללי החיים שהחזק שורד.

אמנם בדורנו ישנם רבים שמאמינים ללא נסיון שאין להם קשיים באמונה, שאינם שומעים מתוך המציאות קולות סותרים, אבל יש כאלה ששומעים ועליהם מוטלת החובה לשאת את הנסיון בגבורה. אכן הצפייה שלנו ממי שהוא גדול בתורה וגדול ביהדותו שהאמונה של בבורא עולם תהיה עוגן יציב ובטוח, וגם אם יהיו נסיונות אלו יהיו פיתויים של היצר העומד מן הצד ומנסה להסית ולהדיח לדברים רעים, כביכול הטוב והרע יהיו ברורים ורק יהיה קושי לעמוד בפיתוי לרע.

המצב הזה הוא המצב שאדם הראשון חי בו בגן עדן, הוא עצמו היה בעל תכונות טובות בלבד וכן אשתו וה’ דיבר איתם בגלוי, ורק מחוץ לגופם עמד הנחש הוא היצר הרע והסית אותם לעשות דברים רעים. אולם מרגע שאכל אדם הראשון מעץ הדעת הרע כבר איננו דבר חיצוני לו, אלא הוא קול פנימי. הנחש הוטמע בתוך האדם ודברי הנחש נשמעים מתוך ליבו של האדם כאילו הם דברים היוצאים מן הלב. (רמב”ן פרשת בראשית)

הקב”ה מדמה את האבות הקדושים לסוסים שרצים לפניו בין בצעי המים, ולנביא שביקש להתדמות להם הוא אומר ‘את רגליים רצת וילאוך ואיך תתחרה את הסוסים’ כלומר האבות נהיו לאבות רק בגלל המשברים הללו שפקדו אותם בגלל הקולות שהמציאות השמיעה להם נגד הקב”ה ונגד האמונה כמאמר הגמרא בסנהדרין שאמר ה’ לדוד – אינהו אינסו לי ואת לא מינסית לי.

יש והנסיון נמצא ברובד היצרי – אדם מתבקש לוותר על התאווה או על כבוד או לשאת סבל קשה. אבל הנסיון הקשה מכולם זה נסיון הערפל והבילבול. עקדת יצחק לא היתה נסיון שהיה בו ייסורים כי בסוף יצחק לא נעקד ולא קרה דבר [בשונה מנסיונו של איוב למשל] אבל הוא כולו נסיון של ערפל תודעתי. ה’ אמר לשכון בערפל.

בכל מקום בתורה הקב”ה מתבטא בעמוד ענן וערפל, בהר סיני במשכן ועוד. משום שהערפל הוא הרכיב החומרי הכי דק והכי עליון שניתן לייצג ולכן הוא הסמל שנבחר את האלוקות (מהר”ל בכמה מקומות) הדבר הזה מבטא את הדרך שאנחנו תופסים את האלוקות ‘מרחוק נראה ה’ לי’ – הן אתה אל מסתתר. המציאות האלוקית היא מרובת פנים ומרובת סתירות.

במקרה שלך שמת לב לשני קולות סותרים במציאות – המדע והתורה. אולם למעשה ריבוי הקולות הוא גדול הרבה יותר. האם הסבל הנפשי והגופני איננו ביטוי להיעדר אלוקות? האם עצם החטא והכפירה איננו ביטוי להיעדר אלוקות? ככלל נדמה שהטעות האמיתית של הכופרים איננה שהקב”ה לא מופיע בעולם אלא שהוא מופיע בקולות שונים עד שאי אפשר להבין מה הוא אומר. הקב”ה אכן נוכח בעולם בהרבה מאוד מובנים פשוטים וחדים, אלא שכנגדם גם ביטויים רבים מערפלים ומטשטשים.

ריבוי הקולות הזה הביא לעבודה זרה. עובדי עבודה זרה חשה בבעיה זו, ולכן פירקו כל רכיב ורכיב של המציאות למהות עצמית. הם ראו בטוב מהות שלמה, ברע מהות שלמה, בתאווה מהות שלמה, ובגבורה מהות שלמה וכן הלאה, לכל אחד מהדברים אם טוב אם רע קראו שם, ועבדו אותו כייצוג עצמאי. הדבר הזה הוא הגיוני ומובן כשמתבוננים במציאות ומקשיבים לה בקשב רוחני עמוק.

אברהם אבינו בא בשם אמונת היחוד שהלכה ושקעה בעולם, קרא בקול גדול כנגד השקיעה והפירוק של האלוהות שהביאה איתה את ההגשמה בפסלי עץ ואבן. אברהם אבינו הזכיר לכל העולם שריבוי הפנים של המציאות איננה כי אם צדדים שונים של אותה יישות עומדת מחוץ לעולם והיא מקומה של עולם ואין העולם מקומה. כלומר הקב”ה יכול להיות מרובה פנים מפני שאיננו נתון תחת אותה מערכת כללים התקפה בעולם הזה. כך חידש את המסורת מאדם הראשון נוח שם ועבר שהלכה ושקעה בעולם. בנוסף אברהם אבינו גם מימש את המסר הזה במה שנוגע ליישום שלו בחיי האדם – קריאה בשם ה’ והליכה בדרך חסד צדקה ומשפט.

הקפיצה הגדולה הזו שעשה אברהם, אשר נדמה שנעשתה לפני כארבעת אלפים שנה, ושלנו לא נותר כי אם להקפיד על דקי דקויות, באמת היא ממשיכה עד ימינו אנו, עוד לא ניקינו מהאלילות והצורך לחזור לאמונת אדם וחווה נוח ושם עדיין נדרשת. ראשית, משום שעדיין חלק גדול מהעולם עדיין עובד אלילים. חלק אחר חי בכפירה שמבחינת מצבה הרוחני והנפשי דומה לאלילות, ואכן הוגי הכפירה המודרנית ראו את עצמם ממשיכי האלילות. [כמו ניטשה ושפנהואר] וגם אותם חלקים הקוראים בשם ה’ אם מעט ואם הרבה שאינם מזרע ישראל, המושגים שלהם על ה’ מעוותים ונגועים בתפיסה אלילית לא מועטה כלל.

כללו של דבר מעשהו של אברהם העברי עוד לא נשלם והקפיצה האמונית שלנו עודנה נדרשת היום כמו אז. עדיין נדרש אומץ מול הכפירה, עדיין נדרש עוז רוח ואהבת הטוב להלחם על המסורת הישנה של בני קדם המאמינה באחדות הכוחות כולם, הגומל לאיש חסיד כמפעלו נותן לרשע רע כרשעתו. כלומר מעשהו של אברהם אבינו עוד לא נשלם ונדרש מאיתנו להמשיך ולהשלים את הנסיונות באמונה שמוטלים עלינו.

לעיתים אדם נדרש לתפקידים אחרים, לסיים ש”ס, לפתוח אירגון חסד, להיות עסקן, להיות מורה הוראה, לעמוד בנסיונות של ייסורים, לעמוד בנסיונות של עושר, לעמוד בנסיונות של יצר ותאווה לא נשלטת, וכדו’ בטרגדיות או בפיתויים. אבל הנסיון שכרגע נבחרת איליו הוא נסיונו של אברהם אבינו נסיון של אמונה, נסיון של דעת, נסיון של עמידה בקולות סותרים ובחירה באמת ובטוב. זה נסיון קשה ומייסר מאוד, אבל יש לו הוד קדומים וזכות ראשונים ביחס לנסיונות אחרים.

לגופם של דברים.

ראשית ככלל עליך לדעת שהנושא נבחן ומעובד יחסית, וכעיקרון, למרות שעדיין לא מעט צעירים עלולים לעבור זעזוע רוחני למול שאלות של מדע ואמונה, מבחינה אינטלקטואלית טהורה הנושאים הללו עובדו, וכביכול הארס שבהם נוטרל. כלומר הנושאים הרבה פחות נפיצים מבחינה אמונית טהורה. הנושא עובד במשך המאה חמישים שנה האחרונות בצורה די מקיפה, וגם כיום חלקים מהציונות הדתית עוסקים בכך רבות [לי אישית יש שני חברים בעלי תואר ד”ר ל[ביקורת ה] מקרא שהם חרדים]

כבר לפני מלחמת העולם הראשונה, כתב הרב קוק את ספרו ‘לנבוכי הדור’ על האבולוציה וביקרות המקרא, ספר שהתפרסם רק בשנים האחרונות מכתבים שלא הודפסו, ורבי אליהו בן אמוזג רב ופילוסוף איטלקי שקדם לרב קוק [הספיק להתכתב עם הבן איש חי ורבי חיים פלאגי’] כתב על ביקורת המקרא בהרחבה בצורה שלדעתי מספקת את התשתית השכלית הרחבה והמעמיקה ביותר שניתן לתת על הנושא. [אני כותב את בתור מי שמכיר את הסנגוריה הדת”לית העכשוית]

רבי אליהו בן אמוזג הקדים כבר את הממצאים של האשורולוגיה עצמה. כלומר מתוך ההבנה שלו את התורה עצמה, ומתוך מדרשי חז”ל הוא צפה שאמורים למצוא ממצאים כדוגמת כתובות חמורבי וחוקי אשוננה. הוא לא זכה לראות זאת בחייו אבל תלמידיו שמחו מאוד בגילויים הללו. הספר שאני מכיר בו הוא פותח את הרעיונות שלו נקרא ישראל והאנושות. זהו ספר לא קל מבחינה אינטלקטואלית וגם מבחינה רוחנית כי הוא מזכיר הרבה מדתות אחרות.

מלבד זאת, גם בדרונו ישנם הרבה יהודים ואף רבנים חכמים וכשרים [בעיקר מהציבור הדת”ל אבל לא רק] הבקיאים במכמניה של ביקורת המקרא, ועם זאת הם יהודים דבקים בה’. אני מספר לך את זה כדי שלא תחוש ‘הנה מצאתי פך שמן חתום בחותמו של כהן גדול ועכשיו רק אני מתמודד עם מה שאיש לפני לא ידע לא ראה ולא שמע’. הדברים מוכרים וידועים ויש ויכוח ארוך בשנים כיצד להסתכל על סוגיא זו.

כעיקרון סוגיא זו של אבולוציה וביקורת המקרא נוגעת לשני עניינים: האחד, מהו מדע וכיצד יש להתייחס לגוף הידע המכונה ‘עולם המדע והמחקר’? והשני מהי תורה וכיצד לומדים אותה? כלומר מה מרחב הפרשנות שניתן לתת לדברי תורה. הויכחים הללו ארוכים ממידת ים, התחום הראשון מכונה – הפילוסופיה של המדע, והשני הוא שייך למה שבעולם מכנים ‘מחשבת ישראל’. הממשק בין השניים הוא המרחב שמוליד דעות שונות ביחס לשאלת תורה ומדע, אך מה שברור ששאלה זו כיום איננה נושא קריטי כבר [מבחינה אינטלקטואלית, לא כן מבחינה רגשית או ציבורית]

ראיתי שכתבת הכופרים בפשרותיהם, אינני יודע למי בדיוק התכוונת [אולי לפרופ’ יהושוע ברמן?] אבל כעיקרון אכן ישנם יהודים שמתוך רצון טוב מתחו את החבל הפרשני על חשבון התורה ולפעמים התחושה שעברו את הגבול. אכן שאלת הגבול מעסיקה אותנו כבר אלפיים שנה, כי כבר בזמן חז”ל פילוספים יהודים התמודדו עם הבעיות הללו והגיעו לדברים דומים. [הפרשנות האלגורית כבר התחילה אצל פילון האלכסנדרוני] גם חלק מהפירושים של הרמב”ם לפרשת בראשית לא התקבלו אצל החכמים שאחריו. במיוחד בכל מה שנוגע למעשי מרכבה [עיין תחילת יסודי התורה, הדברים מופיעים גם במורה נבוכים בהרחבה]

הרמב”ם וחכמי פרובנציה ועמהם הרלב”ג פירשו בתורה הרבה דברים כמשל. משום שברור שישנם דברים שהם משל כמו יד ה’ ועיני ה’. מאידך הרשב”א והרמב”ן נטו לצמצם את השימוש בפירוש המשלי, וזו המסורת המקובלת יותר בעם ישראל. כעיקרון הרמב”ם מנחיל לנו את היסוד שהסיבה שכל פירוש ניתן לפרש בתורה כמו שאנחנו רואים שבתורה משמע כביכול שלה’ יש גוף ואנחנו יודעים שזה משל, אלא שזה מפני שאי אפשר בעולם שלקב”ה יש גוף. אבל שבמקום שיש חוסר ודאות ניטה תמיד לפרש את הדברים באופן הפשוט ביותר ולא נעמיד אוקימתות בדברי תורה כשאין צורך.

הרמב”ם הקדיש לזה פרק שלם במורה נבוכים, כדי להבהיר לנו מה היא הדרך העקרונית להתמודד עם שאלות של תורה ומדע [למורת שהמדע של זמנו היה שונה לגמרי] והעיקרון הוא שלא ניטה לפרש את התורה כמשל או העמיד אוקימתא במקום שאין צורך מוחלט. למשל כשכתוב בספר איוב שהקב”ה ‘אוחז בכנפות הארץ וניערו רשעים ממנה’ אזי אינך מקשה שאלה של ‘תורה ומדע’ הרי אין לארץ כנפות, כי אתה מיד מפרש שזה ביטוי. הסיבה לכך כי ברור שהעולם עגול ולא שטוח, אבל הסיבה האמיתית שאיננו נוטים לפרש את התורה ע”פ ביקרות המקרא והאבולוציה היא מפני שהתיאוריות הללו עצמן אינן אחוזות עדיין כל צורכן במדע.

לדוגמא כבר ראינו שרבי שלמה אבן גבירול פירש את העולם ע”פ המדע של זמנו המבוסס על אריסטו, וכתב על כך פיוט ליום הכיפורים הקרוי כתר מלכות. רבי שלמה אבן גבירול לכאורה היה צריך להסתמך על המדע ההוא, כי הרי אלף חמש מאות שנה ומעלה שאיש לא מצא פגם בפיזיקה של אירסטו והיא השתלטה על המרחב האינטלקטואלי. אבל חכמי ישראל שבאו אחריו לא קיבלו את הפיוט והורידו חלקים ממנו. ואנחנו כיום היודעים שהמדע המודרני פרך את רוב התיאוריות המדעיות של אריסטו שעליהם התבסס רשב”ג, זו סיבה ראשונה לא למהר לפרש את תורת השם לפי כל מדע בא והולך [גם אם תיאוריה מסוימת יציבה במשך אלפי שנים היא עלולה לקרוס, להתגלות כטעות]

הסיבה השניה היא, שמלכתחילה צריך לדעת כיצד לומדים תורה ומה היא שפתה של התורה, בנקודה זו חידדו את הדברים דווקא הכוזרי והמהר”ל. [ועד כמה שידי מגעת גם בזוהר ובמדרשים זו המגמה] העיקרון הוא שהתורה היא ‘שכל אלוקי’ ולא ‘ שכל אנושי’ העיקרון הזה אומר שהתורה איננה עסוקה במה שמטריד אותנו בני האדם אלא במה שכביכול ‘מטריד’ את הבורא.

כלומר התורה באה ללמד את האדם כיצד לחיות, מה ה’ רוצה שיהיה בעולם את הטוב ואת הרע את החיים ואת המוות וכל שפת התורה ביטויה ומושגיה סובבים סביב הענין הזה. ולכן כאשר אדם מפרש למשל את המושג ששת ימי בראשית כשישה ימים שלנו הוא עושה זאת על אחריותו האישית, ואכן הסברא נותנת אולי לפרש כך אם אין סיבה אחרת, אבל התורה עצמה לא התייחסה לכך כי היא לא מכוונת אל הרובד המדעי, אלא היא באה להסביר את מצוות השבת, ואדרבה נראה שהגמרא מפרשת את השישה ימים באופן אחר, דהיינו שיום הוא יחידת זמן ולאו דווקא יום כמו אצלנו. אינני אומר זאת כדי ‘להתיישב’ עם המדע, איני גם מכריע מהו הפשט באמת. אני פשוט אומר שעוד לפני המפץ הגדול והאבולוציה זה היה הפשט, אלא שזה לא הטריד איש ופירושו זאת כיום שלנו. בדיוק באותו אופן שכנפות הארץ הוא ביטוי שבאר לומר שהקב”ה ‘תופס’ את כל המציאות. כך בדיוק יכול להיות כל מקום בתורה [ויכול שלא]

ומאחר שכן, מתי אנחנו יודעים אם לפרש כפשוטו או לא? ראשית עלינו להבין מה התורה רוצה לומר, למה היא מכוונת. [ובכמה מקומות המהר”ל טוען על הרמב”ם שעד שהרמב”ם מקשה על מאמר חז”ל מבחינה פילוסופית היה לו לדון בפרטי המאמר עצמם מה המסר המכוון בהם, ואז בקושיא מעיקרה ליתא ולא צריך את תירוצו של הרמב”ם] ולאחר שאנחנו מבינים את הרצוי והמכוון לפי מגמת התורה ועומק מאמרה והמסר שלה, אז ניתן להשתמש בכלל שנתן הרמב”ם שמסתמא אין לנטות מהפשט הפשוט, אלא אם כן יש הכרח גמור. כל זה מהצד של מה שנקרא ‘מחשבת ישראל’.

מצד הפילוסופיה של המדע

אולם גם מהצד של הפילוסופיה של המדע צריך להבין את ההתפתחויות בתחום. מזה ארבע מאות שנה ויותר מנסים פילוסופים נוכריים לתת סימוכין מוצקים לוגית ליומרה המדעית לאמת. המלאכה הזו ספק גדול אם צלחה, אולם מה שברור שבמאה השנה האחרונות יש קריאה גדולה להעמדת המדע במקום הראוי לו, ולא לתת לו הגמוניה על המושג אמת.

שתי יצירות פילוסופיות חשובות ומפורסמות שסדקו את סמכות המדע על חיינו הם: ‘הרהורים פילוסופיים’ של לודויג ויטגנשטיין ו’המבנה של מהפכות מדעיות’ של תומס קון. שני הספרים הללו לצד יצירות רבות העמידו את המדע בקרן זוית מסוימת כשפה בין שפות אחרות. כלומר כמערכת מושגים שתואמת את עצמה אבל ממש אין לה יומרה על האמת. אמנם מדענים רבים רואים את עצמם כפטרונים על האמת אך צריך לדעת שדברים רבים שלהם יכולים להביא לידי גיחוך אנשים שעוסקים במושגי יסוד של אמת ומדעי החיים.

אמנם הנושא הוא ענק מכדי שאני עצמי אוכל למצות אותו, ובוודאי נושא שינדון בהרחבה גדולה כל כך בתוך הפילוסופיה של המדע, אבל העקרון הוא: אמנם המדע הביא למערכת טכנולוגית מופלאה [טכנולוגיה זה שם כולל לכל מניפולציה של הטבע ממכונית ועד רפואה] אולם הפרשנות שלה למושגים היא כבר יומרה לאמת וזה ענין אחר שאין לו ביסוס. וככלל שתיאוריה מדעית יורדת לעומקים גדולים יותר כך קשה יותר לבסס אותה מבחינת היומרה לאמת.

כאשר אנחנו מגלים את החשמל, אז זה לא באמת משנה האם מדובר בכוח טבעי המרוכב מאלקטרונים ופרוטונים, או משדונים שרצים בכבלים ללא הרף ומציתים אש בדיוק באותו רגע שאנחנו לוחצים על המתג, העיקר שזה עובד, לכל היותר אפשר להחליף את השמות. אולם כשמדברים אל תורת הייחסות מדובר כבר בתפיסה רחבה יותר שהיא שכלתנית ובנויה שכבות שכבות ושלא ניתן לצפות אותה או לממש אותה, ובמובן הזה היא איננה מדע טהור אלא תיאוריה מדעית, או תורה מדעית. וכשמתרחבים אל תורה מופשטת עוד יותר כמו תורת המייתרים שזו תיאוריה כוללנית של המדע, הרי היא כבר דומה יותר לתורה פילוסופית חצי אמונה.

העקרון שמלמדים אותנו, ויטגנשטיין וקון היא שמדע הוא עוד דרך להבין את המציאות והיא מכוונת למטרות שאותן אנחנו רוצים להשיג דהיינו טכנולוגיה. לו היינו רוצים להבין את משמעות החיים או המוסר הרי שהמדע לא היה מועיל לנו. ויטגנשטיין מכנה זאת שפות מחשבה. תומס קון בהיותו מדען מתייחס בעיקר לתיאוריות בתוך המדע – תיאוריות חדשות למול תיאוריות שנדחו כלא נכונות, אבל הוא לא מבין כיצד ניתן להוכיח שיש תיואריה לא נכונה, לכל היותר זו תיאוריה שהתעייפנו מלהעמיד בה אוקימתות, ולכן הוא מכנה זאת פרדימגות – דהייו תפיסת עולם שממנה אנחנו מביטים על המציאות כרגע. [להרחבה על האמת של המושג מדע, אתה יכול לראות בספר של פרופ’ אוהד אחישר – מה זה בעצם מדע?]

הנקודות הללו נוגעות בשאלה בכלל מי אמר שיש סמכות למדע להכריע בשאלות הנוגעות לאמת. אולם יש כאן עוד מערכת מושגים שאתה משתמש בה שלא בצורה מדויקת לדעתי. אתה מניח שיש בך מאבק בין שכל לרגש, בין אמת לאמונה, בין מדע לתורה. בין החוקר למאמין. אבל כשמבינים אל נכון הן את המרחב הפרשני בתורה והן את הבסיס של המדע, התמונה משתנה.

ראשית, כלשונו של אותו פרופסור חילוני ששמעתי מרצה על תיאורית האבולוציה רוב האנשים אינם ‘יודעים’ שהאבולוציה נכונה אלא הם מאמינים למדענים. הם בעלי אמונה כמו אמונה דתית. אמנם נכון שיש להם סיבה טובה להאמין למדענים מסיבות רבות, אולם לא מדובר בידיעה אלא באמונה. [יתרה מכך גם האמונה באטומים זו אמונה -אמונה מדעית, אפילו מדען המאמין בכך הוא מאמין ולא יודע, שהרי איש מעולם לא ראה אטום כלשונו של פרופ’ אהוד אחישר]

לדעתו של המרצה על אבולוציה יש סיבות טובות להאמין באבולוציה, וגם לדעתי. ככלות הכל העולם המדעי הוא בעל הישגים טכנולוגיים מרשימים מאוד כבר שלוש מאות שנה. הוא דייקן ועקבי ומשתדל להיות ביקורתי וספקן. מאידך הישגיו בתחומי הרוח המשמעות והמוסר דלים מאוד. ההבנה שלו את האדם שטחית וככל שאיש רוח נוטה להיות עמוק ודייקן יותר כך הוא מתרחק ממדע במובן הרגיל.

לעומת זאת התורה הקדושה, היא עולם של חוכמה מזה ארבעת אלפים שנה, עמידה באופן לא מובן, בעלת הישגים מופלאים בבחינה מוסרית רוחנית ונפשית. מביאה את האדם למסירות נפש ולאושר ולשלמות, וניכרים בה דברי אמת, ויש בה חכמה וביקורת רבה מבפנים ומבחוץ.

ולכן מבחינה כנה הרי אין כאן קריעה בין תבונה לרגש אלא בין תבונה לתבונה ובין רגש לרגש, לא בין מחקר לאמונה אלא בין מחקר למחקר ובין אמונה לאמונה. במידה רבה לפי תקנים מחמירים של מדע גם האבולוציה במובן הפרה היסטורי איננה מדע טהור אלא תורה מדעית מקבילה לפרשת בראשית. אמנם יש חלקים באבולוציה שהם מדע טהור במובן של ניסויים מוכחים אבל זה נוגע בחלקים של הבנת התפתחות האורגניזם בעולם בהווה, בדרך שדוחה את התיאוריות של אריסטו יותר משהיא דוחה את התורה. במובן הז אבולוציה באה להוכיח בעיקר שלא מונח בבסיס בעלי החיים מנגנון התפתחות קבוע מראש אלא הם מתפתחים בהתאם לאילוצים, החלק הזה לא מאיים מבחינה אמונית על איש.

כשאנחנו מבינים קצת יותר את התמונה ניתן להבין שחלק גדול מהדיון הוא שאלה ‘על איזה עולם לסמוך, על האוניברסיטה או על הבית מדרש? ככלל אנחנו חיים בעולם מפוצל שבו כביכול כל דבר עומד לעצמו וכביכול יש מחלוקת עמוקה וסתירה בלתי ניתנת ליישוב בין שתי העולמות, יש בזה משהו נכון כיוון שהיסודות האקדמיים הם דת, לא רק במובן של שילוב נשים אלא בעיקר בהנחות יסוד הרוחניות והגשמיות של הבנת החומר העולם והחיים. אבל מעבר לסתירה ולסכסוך העמוק צריך להבין שביסוד הדברים אין בהכרח סתירה כלל, אלא איש לעבר פניו ילכו. כלומר המדע עסוק בשלו והתורה עסוקה ברצון ה’ בעולם.

בתוך הסכסוך עבודה הקשה הזה נמצא אתה, אתה אומר שיש בך חלק חוקר וחלק מאמין, כלומר אתה חש משתייך לשתי המסורות הרוחניות הללו האקדמיה והבית מדרש, וכשם שבמובנים מסוימים המסורות הללו מסוכסכות אחת עם השניה, כך חלק אחד בתוכך מסוכסך עם רעהו. וזה סבל נורא כי זה כמו לשבת על הסדק בין שני לוחות טקטוניים. אתה מאמין לשתיהן, אתה מאמין לאקדמיה ומאמין לבית מדרש.

אני חושב שכשתבין לעומק ועד הסוף את העובדה ששייכות וזהות ואמונה ואומץ לב, אלו הם חלק גדול מהדיון כאן, תוכל לדון עם עצמך טוב יורת מה אתה רוצה לעשות ומה נכון בעינך. מי צודק? מי אמיתי? למי אני מאמין יותר? על מי אני סומך? מי כנה וכו’ ואולי בכלל אפשר ליישב את שניהם יחד כמו ר’ אליהו בן אמוזג הרב קוק ודומיהם וכמו שהרמב”ם עשה בזמנו, ואולי תדחה את החוקר שבך לחלוטין ובשתי ידים כמו שרבי נחמן בחר לעשות והבהיר את הנימוק שלו עד סופו.

רבי נחמן נתן מתנה גדולה לעולם שהוא הבהיר בצורה ברורה וחדה עד כמה החכם טועה בהבנת המציאות לעומת התם. השיא הוא כמובן במעשה מחכם ותם אולם דבריו מפוזרים במקומות רבים, רבי נחמן בעיקר רצה להראות שלא שווה להיות חכם, אלא בעיקר שהחכמה החוקרת איננה הכלי הנכון להבנת המציאות, הכלי הזה הוא כלי חשוב לעולם כולו ואל רק לאמונה. רבי נחמן גם דחה את הרופאים ולא נטה להסתמך עליהם [כנראה כוונתו היתה לרופאים עממים ולא לרופאים מבוססי מדע] וככלל דחה חקירות בשתי ידיים.

לעומת זאת המוסרת של הרמב”ם הפוכה בדיוק הרמב”ם ניסה לדעת על מה שאפשר לדעת מחכמות חיצוניות במיוחד כל הספרים שהיו נגישים לו על המזרח הקדום, וניסה להגיע למקסימום יישוב עם התורה בצורה הרמונית.

לצד שתי הדרכים הללו, ישנה דרכו של המהר”ל האומרת שאלו הם שני קווים מקבילים שאינם נפגשים כלומר שתי שפות תוכן שונות. בדרך זו פעל גם רש”ר הירש שאמר בדרך צחות – התורה איננה דת שכתב האדם אלא אנתרופלוגיה [מדעי האדם] שכתב אלוקים. כלומר התורה איננה דרך להבין את העולם ואת אלוקים אלא דרך להבין מי ה’ רוצה שנהיה. הדרך הזו מניחה מראש לדיון המדעי-תורני. ונותנת לו להסתדר עם עצמו, מתוך הבנה שאין צורך לתורה או למדע לאחידות ביניהם. ושהדברים יתיישבו בדרך שיתיישבו.

מקווה שהועלתי לך

תודה רבה על השיתוף

אתה יכול להתכתב איתי תמיד [email protected]

יוסף