תשובה:

שואל יקר, שלום וברכה.

קראתי בעיון את שאלתך; שאלה “בוערת” ואקטואלית מאוד. שאלה שנשמעת רבות בכל מיני פורומים ומכל מיני גופים.

ניכר בדבריך חוש הצדק והיושר: אתה מחפש הצדקה מוסרית לתופעה שציינת, וברור לך שהיהדות-היא מוסרית. זאת ועוד, אתה חרד בכנות לכבודה של התורה, ואינך מעוניין שכבוד שמיים יתחלל.

אני שותף לכאב שלך. אכן, תורתנו- תורת אלוקים- אינה מכובדת כיאות לה, ושלא בצדק.

העם שלנו קרוע, קרע עמוק ומקַטֵב. הוא גורם להכל לבעבע ולרתוח, ובסיר רותח אף אחד לא מכניס יד או רגל. אף אחד, מכל צד, לא מנסה להקשיב, להבין או לשאול. ודווקא משום כך שמחתי מאד בשאלתך הכנה.

כתבת את שאלתך באריכות, ופירטת היטב את הרקע לה:

אנשים שאינם דתיים- לומדים כדי לעבוד ולפרנס; משום כך אין הם מרגישים נגזלים עבור המיסים שנלקחים לפעילות חברתית ולא דתית, שתורמת למדינה. חרדים לא לומדים, וכתוצאה מכך לא עובדים והופכים לנטל על החברה הכללית, לנזקקים. החילונים “מממנים” את החרדים מכספי המיסים שלהם.

וזה, אתה כותב, לא מוסרי. אתה טוען שאין הצדקה מוסרית לחיות על חשבונו של מישהו אחר. אף אחד לא יכול ללמוד תורה מתוך הנחה שמישהו יממן אותו. ובזה אתה צודק בהחלט. ואני מבין היטב את תחושותיך.

לפני שאנסה לענות, אומר לך בנימה אישית: כאב לי לקרוא את מילותיך.

כחרדי, גדלתי על ערכים של אהבת אדם, יושר, הגינות ועזרה לאחר; ערכים טובים ואמיתיים של תורה ויראת שמיים. כמוני גם משפחתי וחבריי. “לעולם יהא אדם ירא שמיים”, כתב רב עמרם גאון בנוסח תפילת שחרית, וכבר ביארו קדמונים- “לעולם יהא אדם”- מוסרי, ערכי, ורק אחר כך- “ירא שמיים”. וכמו שכבר כתבו חכמינו במדרש רבה- “דרך ארץ קדמה לתורה”. מפורסם לא פחות מאמר התנאים, גדולי האומה- “מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך”. אלה הם ערכים של תורה; אלה הערכים שהיהדות מחנכת לאורם.

אבל אצל החברה הכללית, האמת העובדתית הזו נסתרת תחת מעטה כבד של ערפל, דיס-אינפורמציה ואינטרסים. בדיקה כנה ומעמיקה של העובדות, תגלה שהנתונים לא תמיד מדוייקים, ולפעמים אפילו מעוותים בכוונה תחילה.

ראשית, יש חרדים רבים שעובדים ומפרנסים את ביתם. אברכים הממשיכים ללמוד בכולל שנים ארוכות, ישנם- אבל ממש לא בכמות שמציגים לעיתים בכלי התקשורת. גם כאלו שבחרו במסלול כזה, אחרי כמה שנים גם הם יוצאים לעבודה. שנית, לכל אברך כולל יש אשה, שעובדת, לפעמים אף יותר שעות מהרגיל, ומתוך בחירה- כדי שהבעל יוכל להמשיך לשבת וללמוד. ונכון, לשם כך הם בוחרים להסתפק במועט, ולחיות ברמת חיים נמוכה יותר. אלה הן העובדות, תוכל לבדוק בעצמך.

גם לגבי מיסים, חשוב להבין על קצה המזלג כמה נקודות חשובות: מיסים עקיפים משולמים מכל משק בית בישראל. מע”מ, למשל, שהוא אחוז קבוע מתוך כל הוצאה. גם האברכים משלמים אותו. כל הדיון הוא לגבי המס הישיר: מס הכנסה. וכבר ציַינו שישנם חרדים רבים שעובדים, הם או נשותיהם (או שני בני הזוג). נתון חשוב נוסף ומפתיע: על פי מחקר שפרסמה הכנסת בשנת 2009, מעל 80% (!!) מהכנסות המדינה ממיסים, מגיעים רק משני העשירונים העליונים, וכל שאר העשירונים מתחלקים ב- 20% הנותרים. כך שבכל מקרה, הסכומים שעליהם אנחנו מדברים ביחס לאותם אברכים שלא עובדים ולא משלמים מס- הם נמוכים עד מזעריים.

כל מה שכתבתי עד עכשיו הוא כדי לתת רקע לדיון: להבין היטב מהי המציאות שעליה אנחנו מדברים.

ועכשיו לדיון עצמו: הרגשתי מתוך שאלתך, שהיא נוגעת בשתי נקודות מהותיות (מקווה שלא טעיתי בהבנת דבריך):

א. האם מוצדק שקבוצת אוכלוסיה שנמצאת בשלטון, תשתמש בכספי המיסים, כדי לקדם ערך מסויים, בעוד הקבוצה האחרת לא רואה בו ערך אלא סכנה?

ב. מדוע, בעצם, חשוב לתמוך בלומדי תורה? מה זה בכלל תורם?

ברשותך אנסה לענות.

א. תשלומי מיסים הם חלק בלתי נפרד מדמוקרטיה, נוסחת-ממשל המיועדת למקרים בהם אוכלוסיות שונות זו מזו החליטו יחד להקים מדינה. במקרים רבים מאוד לכל קבוצה אינטרס משלה, ובמקרים רבים לא פחות האינטרסים סותרים זה לזה. לדוגמא: לממן התנחלויות או לעצור להן תקציבים? לדחוף להתערבות המדינה על ידי סבסוד מוצרי צריכה, או להשאיר זאת לכוחות השוק הפתוח? להעביר יתרות מיסים לרשות הפלסטינית ולהרגיע את הרוחות, או להשתמש בזה כנשק בטחוני?

ומי מכריע? הכוח הפוליטי. ההכרעה היא פוליטית לחלוטין: מי שזכה לרוב, או שביכולתו להקים את הממשלה ולשלוט בתקציב, הכוח עובר אליו, ללא שום קשר לעמדותיו. האם כולם מרוצים? ממש לא. בשביל חלק מהעם, להעביר כסף להתנחלויות זו עוולה מוסרית, ושגיאה בטחונית שתערער את היציבות. בשביל הצד השני, זה להפך בדיוק. האם המשחק הזה הוא עוול מוסרי? לא, כי כך עובדת פוליטיקה. כל צד מרגיש, שהצד השני- לא מוסרי. אבל בדיוק משום שאף אחד לא יכול לכפות את דעתו המוסרית על חברו, נוצרה הדמוקרטיה. כך, בכל פעם שאוכלוסיה אחרת שולטת, היא משתמשת במשאבים כדי לקדם את סדר העדיפויות שלה. ושוב, הרבה פעמים זה בדברים שהם הרי גורל וסכנה מוחשית- עבור הצד השני.

הויכוח לאן לתעל את המיסים יכול להתעורר כמעט על כל נושא ציבורי, ובכל ממשלה שהיא.

הרבה פעמים מצטייר, כביכול, שיש קונצנזוס והסכמה שבשתיקה, שהתקציב שהמדינה מפנה לסבסוד פעילות לא דתית הוא תמיד תורם לחברה, ואילו לימוד תורה אינו ערך שראוי למדינה לתמוך בו.

גם בנקודה הזו אפשר להעלות כמה שאלות:

האם תרבות כללית מערבית, של סרטים, ספורט ופנאי, תמיד תואמת את השקפתו של החרדי הממוצע? האם היא תואמת את החינוך ואת הערכים שהוא מאמין והיה שמח להנחיל למשפחתו? והאם המיסים שהוא משלם, לא מופנים, אולי בעל כרחו- לפעילות הזו?

האם לציבור שמעריך לומדי תורה, אין את הזכות, כקבוצה- לקדם תמיכה בלומדי תורה, ולעשות זאת בצורה דמוקרטית?

ב. חשיבותם של לומדי התורה, הינה נושא עמוק, רחב, מקיף ומורכב. מה שאכתוב כאן הוא על קצה המזלג ממש.

“תורה” איננה ספר. היא איננה מדריך. היא גם כל אלה, אבל לא רק. תורה היא דברו של אלוקים. כלומר- היא מופיעה כטקסט, אבל הטקסט הזה, על פי ראייה יהודית, מכיל כח רוחני אינסופי. אנרגיה רוחנית אדירה. יש לזה השלכות, למשל: הגמרא מזכירה כמה פעמים, שהלימוד שאינו כראוי יכול לגרום נזקים. “זכה, נעשית לו סם חיים. לא זכה, נעשית לו סם המוות”. לקרוא טקסט כולם יכולים, אבל התורה איננה רק טקסט. היא הרבה מעבר.

והכח שטמון בתורה משפיע על המציאות כולה, גם בעולמות רוחניים, וגם בעולם הפיזי שלנו. “אם בחוקותי תלכו”, מבטיח הקב”ה, אם תלמדו ותהיו עמלים בתורתי, יהיה לכם כל טוב. שלום, ברכה, שלווה, שפע, פרנסה. ולהיפך ממש: “אם לא בריתי יומם ולילה”, מזהיר הקב”ה, “חוקות שמים וארץ לא שמתי”. לולא תורה, יבוא חורבן. יהודי שומר תורה ומצוות מאמין, שאם ייפסק לימוד התורה מהעולם, הוא עלול להיחרב כפשוטו. אינני מקצין או מגזים. דברים כאלו כתב הגאון המפורסם רבי חיים מוולוז’ין, תלמידו המובהק של הגאון מוילנא, בספרו המפורסם לא פחות- “נפש החיים”:

“האמת- בלתי שום ספק כלל, שאם היה העולם כולו, מקצה עד קצהו פנוי ח”ו אף רגע אחת ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים והיו לאפס ותהו חס ושלום”.

עם ישראל נושא על גביו היסטוריה מופלאה. אין עוד עם בעולם שרדפו אותו כך. אין עוד עם בעולם שכל כך רצו שימיר את דתו וינטוש את אלוקיו. ובאותה מידה, אין עוד עם בעולם שהצליח לשרוד כל כך הרבה שנים. ולא שהוא שרד רק כלאום, הוא הצליח לשמור על תורתו. לפני 3300 שנה הפקיד האלוקים, על ידי משה המנהיג, ספר. אלפי שנים עברו, בגלות, בצרה, ברעב, וחזרנו לכאן- כולם עם אותו הספר בדיוק וללא שינויים! האין זה מופלא? פלא נדיר!

להיסטוריה המופלאה הזו יש שותפים. אבותינו. אבות, אימהות, נערים ונערות, ילדים וילדות, שמסרו נפשם במשך כל הדורות להעביר את הלפיד. לשמור על הגחלת. לא על המורשת ועל הסיפורים, אלא על האמונה ועל התורה. הקב”ה עצמו כבר הבטיח, בספר דברים: “וענתה השירה הזו לפניו לעד, כי לא תישכח מפי זרעו”. והיא כן לא נשכחה. כי יש בתורה כח עליון, ויש למענה לוחמים עזי נפש.

שורות אלו הם לשד האמונה היהודית. זו הסיבה שהחרדים- חרדים כל כך מפני הסכנה לאיבוד התורה, הסכנה מפני מיעוט הלימוד ושכחת ההלכה והמסורת. כי רק איתה יש לנו קיום. “כי הם חיינו, ואורך ימינו, ובהם- נהגה ימם ולילה”.

נכון. כדי להאמין בזה צריך להגיע קודם כל למסקנה שהתורה ומה שכתוב בה- אמת הם. אבל זה כבר תשובה נפרדת.

אני מקווה שפתחתי צוהר, לפחות חרך צר, לכיוון שונה שיעורר מחשבה. אני בטוח שאין במה שכתבתי כדי להקיף את כל צדדי השאלה שלך. אבל אני בטוח גם, שככל שנקשיב ונדבר, אלה עם אלה וזה עם זה, האווירה תשתנה, הלבבות ייפתחו ונוכל לצלוח גם את המשבר הזה- בשלום ובאהבה.

תוכל להמשיך לשאול ולדון ככל שיש ברצונך, נשמח לשמוע!

שמחתי להכיר, נתן