שואלת יקרה וחשובה, שלום וברכה.

קודם כל, אני רוצה לחזק אותך על הדרך שאת עוברת. מתוך דברייך ניכרת רמה גבוהה של מודעות עצמית, ענווה, חתירה לאמת, ורצון לבנות את חייך מתוך חשיבה עמוקה ואחראית. מדהים לראות כמה את מכניסה את הקב"ה בשיח שלך. לא כולם מסוגלים להסתכל פנימה ולחקור כך את רגשותיהם, ההתבוננות הפנימית שלך מבטאת חוסן פנימי ואמונה חזקה, וזה בעצמו כוח עצום שיעמוד לך בהמשך הדרך.

אין ספק שהקושי שאת חווה כרגע הוא אמיתי וכואב, וזה לגיטימי לגמרי. את מתארת מתח בין הידיעה השכלית ש"הכול לטובה" לבין התחושות שלך בפועל- הכאב, התסכול והקושי לעכל את המציאות החדשה, וזה לכשעצמו נקודה חשובה, לא תמיד כשכואב זה מוכיח שרע, או במילים אחרות; אפשר לדעת שהכול לטובה מצד השכל והאמונה, אבל זה לא תמיד מבטל את הכאב ואפשר לכאוב ולהאמין בו זמנית. ואולי להיפך, הכאב לא סותר את האמונה אלא מעיד עליה- כי אכפת לך, כי את רוצה להבין, כי את מחפשת משמעות גם בתוך הקושי. בהתאמה לכך, חשוב לתת מקום לרגשות שלך מבלי לשפוט את עצמך. העצב לא אומר שאין לך אמונה, אלא שהוא חלק מהתמודדות אנושית! נכון, חשוב לברר את האמונה שלנו. מה זה אומר "הכול לטובה" ואיפה זה פוגש אותנו בחיינו המעשיים, אבל בינתיים, חווית פה פרידה כואבת, תני לעצמך זמן להתאבל על מה שאבד, אולי תכתבי, תדברי עם אנשים קרובים, תרשי לעצמך לחוות את הכאב מבלי לחשוש שהוא "סותר" אבני יסוד. ובהמשך, כשתתייחסי למקום של האמונה, במקום לנסות לשכנע את עצמך שהכול לטובה, נסי להישען על סיטואציות מציאותיות, על מקומות שאכן חווית כך, רגעים קטנים שבהם ראית יד ה' בחיים שלך. אולי היו מצבים בעבר שבהם משהו כאב לך מאוד, אבל בדיעבד התברר כמתנה גדולה? תני לעצמך להתחבר לאמונה כשאת במקום רגוע יותר, וממקום של חוויה אישית וחקר אמיתי וכנה.

ברור שגם אם כרגע קשה לראות זאת, ייתכן שהקב"ה שמר עלייך מחיים שלא היו מתאימים לך באמת. לפעמים כשמשהו נגמר זה לא בהכרח כי הוא משהו לא טוב, אלא כי משהו טוב יותר מחכה לך בהמשך. לכל אחד יש בסופו של דבר חיים אחרים, ויחד עם האתגר מגיעות גם איכויות ומתנות אחרות שכנראה לא היית מוותרת עליהן, אבל, את לא תמיד אמורה להרגיש ישר שהכול לטובה, וזה בסדר לקחת את הזמן לעבד את הכאב.

זה כואב כשיש רצון לכימיה חזקה ושהכול יילך מהר ובקלות, אבל לא תמיד כך המציאות. זה מציף כשיש כל כך הרבה לבטים שאת מחזיקה בתוכך, וזה מבלבל לנסות לעשות סדר במחשבות ולהבין על מה להתעקש ועל מה להתגמש יותר. מן הסתם, אלו שאלות שבאמת חשוב להתעסק איתן, אבל! בזמן הנכון, ובלי שיפוטיות, ממקום של חקר ואהבה עצמית. ולדוג', אם מדברים על "חרטה מהעבר" בצורה הגונה כלפייך, צריך לקחת עוד נקודות בחשבון. אי אפשר לבחון את העבר מהמשקפיים שבהן את שוהה כיום כי את לא באותה נקודה גם מבחינת המודעות, התובנות והכוחות שיש לך כיום.

אפשר ורצוי להבין מה היה פה כדי להתקדם מכאן הלאה, ואת מתארת נקודות שחשוב לא להיות שיפוטיים לגביהן; פחד ממחויבות הוא טבעי גם אם יש לו שורשים כנראה שכדאי לעמוד על טיבם. יכול להיות שהיה פה חשש מהחמצה להפסיד משהו טוב, חיבור משמעותי שייתכן והיה לך נדיר, תחושה שלך או של הסביבה שאולי ויתרת מהר מידי, אולי יש אפשרות עוד לתקן, דברים שלא אפשרו לפרידה להיות "סגורה" ועוד ועוד נקודות שניתן ללמוד מהן. ה"הלוך חזור" בקשר שהיה לך בוודאי הקשה עלייך והכביד אבל הוא יותר מהכול עשוי ללמד ששום דבר לא יכול להחליף את הבנייה הנכונה בתחושה הפנימית, או להאיץ בסיטואציה שעדיין לא נכונה, וודאית ומדויקת עבורך.

את מציינת צורך בנקודות אור ואני מאחלת לך כוח ואושר. אחד הדברים שאולי יוכלו לעזור הוא להבין שהתהליך שעברת לא היה לשווא; במשך שנתיים קיבלת הזדמנויות נדירות ללמוד על עצמך, להבין מה מפחיד אותך, מה חשוב לך ואיך את מתמודדת עם בחירות משמעותיות בחיים. גם אם זה נגמר אחרת ממה שציפית, זה לא אומר שלא היית בדרך הנכונה, אלא שזו הייתה הדרך שלך לצמוח, להתחזק ולהתכונן למשהו מדויק יותר עבורך (במאמר מוסגר: שמתי לב, במיוחד בענייני שידוכים, כמה פעמים אנשים חשבו לסגור, ואילו כשהתחתנו לבסוף כמה הכול התגמד ונכנס לפרופורציות ובהירות ש"ברור שזה לא היה מתאים ומדויק לי"/ "אני לא יודעת איך חשבתי שהקשר ההוא יכול להתאים").

פיאז'ה לדוג', מציין שתי דרגות התפתחות חשובות אצל האדם: הטמעה, והתאמה. לפעמים, כשאנחנו נפגשים בתבניות שלא מוכרות לנו, יש שתי אפשרויות: "הטמעה"- לעוות את התבניות החדשות באופן שיתאימו למה שאנחנו מכירים, בהתאם למבנים המחשבתיים שלנו, או "התאמה"- לאפשר לשינויים ולמבנים החדשים להיכנס בתוכנו באופן מווסת ומחושב כמובן. הרווח בין ההטמעה להתאמה הוא מרחב מפעים שמאפשר כל כך המון אם רק נדע לנצל אותו.

את מתארת שנים של לבטים והתמודדויות, וזה מלמד שאת לא פועלת מתוך קלות דעת, את לא "בורחת" מקשרים, אלא מבררת לעומק, לומדת על עצמך ומחפשת אמת. זה תהליך לא קל, אבל הוא בונה אותך. אם תסתכלי לאחור ותזקקי את המודעות, תגלי כנראה שלמדת כבר כמה דברים משמעותיים: את מבינה היום טוב יותר את הפחדים שלך ואת הדרך להתמודד איתם, את יודעת מה את מחפשת ומה את לא רוצה, למדת לתת לעצמך זמן ולא להיכנע ללחצים, גילית כמה את מסוגלת להתמודד עם כאב ולצאת ממנו חזקה יותר.

אם כן, מעתה והלאה אין שום סיבה שתמשיכי להסתכל מאותה זווית ש"זה קרה", בפועל את כן בחרת! בחרת להיות נאמנה לעצמך, לא התחתנת מפחד או ממקום שאת לא מסוגלת להכיל את זה שאת מתחתנת, וחיפשת את המקום המדויק עבורך. אם כך, אולי אפשר להתמקד בעתיד מתוך הפרספקטיבה של מה שכבר למדת: איך הייתי רוצה שהקשר הבא שלי ייראה? מה הייתי רוצה לדעת על עצמי כדי להרגיש בטוחה יותר בהחלטות שלי? איך אני יכולה לחזק את עצמי כדי להרגיש שלמה יותר עם הבחירות שלי?

חשוב מאוד שאת הולכת לטיפול ומאפשרת לעצמך לקבל כוח, תמיכה, והזדמנות להתגבר על הכאב, ולנתח את ההתנהלויות ולהשיג מעין הבנה וויסות לגביהן. יציאה ממערכת יחסים שכזו עלולה לפגוע במחשבה ולגרום לך לסמוך על עצמך ועל שיקול דעתך פחות. בעצם התהליך שלך את מאפשרת דרגות של חופש ובחירה אמיתית שכלית, באופן שתוכלי להרגיש סיפוק ונחת שאת פועלת נכון.

אני מאחלת לך שתצליחי לקחת את הזמן ולרפא את הלב. זכרי שמהאפילה הכי גדולה אפשר לראות רק אור, הקיפי את עצמך בתמיכה, תני לעצמך את המקום לעבור את התהליך בלי שיפוטיות, ודעי שהלב שלך נמצא בדיוק במקום שבו הוא צריך להיות.

בהערכה ובהצלחה,

יראת