שלום לך,

ראשית- ובמיוחד ברוח הימים הללו שאנו כ"כ מקפידים על העניינים שבין אדם לחבירו, אני מתנצל על האיחור בשליחת התגובה.

שאלתך נגעה לליבי מאד. הכנות, היושר והאומץ ממש בלטו לעיני, וטרם אנסה להציע כיוון חשיבה על שאלותייך, אציע שתנסי לשמור על התכונות הללו. הן כלי נפלא להתפתחות ולצמיחה, וראויות להערכה גם כשלעצמן.

במענה לשאלותייך, אנסה להציע קודם (כפי שכתבתי) כיוון חשיבה לשאלה הראשונה:

אם הבנתי נכון את שאלתך היא נחלקת לשתי שאלות א. הסתירה שבין הגישה היהודית המקובלת לגיל העולם (ה' תשפ"ב שנים) לבין הגישה הרווחת בעולם המדעי (מאות מליונים – מליארדי שנים). כשהמדע נשען על מערכת של כלים אמפיריים לבדיקה ותיארוך ובעצם נותן לנו הערכה לגילם של ממצאים שונים בעולם – גיל עם הרבה מאד אפסים. לחלק זה של השאלה אצרף אולי גם את מה שציינת לגבי הדמיון בין האדם לסוגים שונים של בע"ח והטענה שיש להם אב קדמון משותף.

ב. הפער בין 'אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו' לבין זה שלטענתך העובדות המדעיות הנ"ל עומדות בסתירה עם האמונה, ולכן לא ניתן לדרוש מהאדם להאמין.

אדגיש: אני מציע כיוון מחשבה מסוים, בעיני הוא מועיל ועוזר, אם הוא לא מספק או שאת מוצאת בו בעיה לוגית, המייל שלי מופיע למטה. אשמח לנסות להבהיר או לחדד כמו גם (אולי) להתווכח, אם נדרש.

באשר לחלק א. בשאלה, ישנן כמה גישות תורניות לנושא. אציין את הבולטות: גישה אחת מסבירה שהמושג 'זמן' או 'יום' ו'לילה' כפי שאנחנו מכירים אותם הם לא זהים לששת ימי הבריאה המוזכרים בספר בראשית. ניתן אפילו לחזק את הטענה הזו מהפסוק 'עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ' (בראשית ח כב). פסוק זה מופיע אחרי פרשת המבול וההבטחה האלוקית שלא להכות יותר את האנושות על מעשיה. רבים מפרשים את הפסוק הזה כזמן שבו מערכות הזמן של העולם התייצבו להיות באופן שאנחנו מכירים וחווים כיום – ימים, חודשים ושנים, עונות השנה הקבועות שמתחלפות וכו'. ממילא, הציון של בריאת העולם בשישה 'ימים' יכול להתפרש בשפה שלנו יותר כשישה 'שלבים' שהאורך שלהם לא ידוע. רבי יצחק דמן עכו ( חי בין המאות ה13-14) למשל, הציע חשבון המבוסס על תפיסה קבלית שבסיכומו גיל העולם יוצא בערך 15 מליארד שנה.

גישה נוספת הנשענת בין היתר על מאמר חז"ל שקודם לבריאה הנוכחית היה הקב"ה 'בורא עולמות ומחריבן' (בראשית רבה פרשה ט') סוברת שאכן העולם מכיל הרבה ממצאים עתיקים השייכים לעולמות שברא הקב"ה והחריבן ואין זה סותר את האמירה שהבריאה של אדם הראשון שממנה אנחנו מתחילים לספור היתה לפי 5772 שנים.

הרבי מחב"ד ועוד תלמידי חכמים מהדור הקודם, הציעו הסבר אחר והוא- שהקב"ה ברא עולם זקן. כלומר עולם שבבדיקה מדעית יראה גיל עתיק יותר מגילו האמיתי. (הסבר זה למשל, מדגיש ביתר שאת את החלק השנישל השאלה שלך. כמובן).

וישנם עוד הסברים, לא אלאה אותך.

הדבר החשוב לדיון שלנו הוא, שכל ההסברים הללו, יכולים להיות אמיתיים. כיוון שהמדע לא יכול להפריך אותם (כפי שאינו יכול גם לאשר אותם).

באשר למוצא המינים, רק אציין שכשם שהמדע טוען שלאדם ולחלק מהקופים אב קדמון משותף, חז"ל טענו להיפך. המדרש על סיפור מגדל בבל מתאר שחלק מבוני המגדל הפכו להיות קופים. שוב, טענה שאי אפשר לאשר או להפריך.

ב. מה שמוביל אותנו לשאלה העקרונית יותר שלך, באשר לעובדה שאין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו.

אני מציע לחשוב על הנושא מנקודת מבט רחבה יותר: במקום להתעסק בפרטים הקטנים, ולשאול האם האדם בא מהקוף או להיפך, נשאל רגע 'מי יצר את המערכת המופלאה הזו?' כמעט כל ענף במדעים עוסק בהמוני פרטים עד אין קץ, מערכות מורכבות באופן שקשה להעלות על הדעת. ישנו משפט המיוחס לפרופ' אלברט איינשטיין המנוח שהדבר הכי פלאי ביקום הוא שיש לנו- בני האדם, יכולת להבין חלקים ממנו. וביתר שאת, אם נתבונן בעיון נשאל 'איך כל המערכות המורכבות עד אין קץ, הללו, פועלות בתיאום כל כך מופלא ודמיוני?' רק כדי לשבר את האוזן: ישנו מושג מדעי שנקרא 'השעון הביולוגי'. המושג הזה אומר -בגדול- שכל תא חי, בכל יצור חי שקיים בעולם, עובד לפי סבבים של 24 שעות. כל תא חי, כלומר – מליארדי מליארדים של תאים בגוף האדם, מליארדים של תאים בגוף החתול, ועשרות אלפי תאים בגופה של תולעת משי קטנה, מכילים- כל אחד בנפרד- מערכת חישובית עצמאית שמבוססת על 24 שעות, ומתוכנתת לקבל מידע בדרכים שונות כדי שהתא יבצע את תפקידו המסוים, בחלק המסוים של החי שהוא נמצא בו, בצורה המיטבית. ומעל לכל, כפי שאמר פעם פילוסוף מפורסם, המדע לא עוסק בשלושת השאלות הכי מרכזיות – כיוון שאין לו דרך לענות עליהן: מאיפה החיים מגיעים אל היצור החי, לאן החיים נעלמים ברגע שהיצור הזה מת, ומה לעזאזל המטרה של כל זה.

את השאלות הללו עלינו לשאול כשאנחנו מתחילים לעסוק בעולם התפעות הטבעי, והן אמורות להיות חזקות יותר מאשר תיאוריות מדעיות, שחלקן עדיין נמצאות במחקר ולעיתים אפילו בתחילת דרכן המחקרית.

אין כוונתי חלילה להחליש את רוחך בניסיון לקבל תשובות מדויקות, כשאדם מוטרד משאלה כדאי לו מאד לנסות ולקבל עליה תשובה מספקת. אך אני חושב שהמבט הנכון בסוגיות הללו הוא לזכור לפני הכל: שהמדע עוסק בתופעות עצמן, ואילו האדם המאמין עוסק בסיבה לקיומן של התופעות, ובתפקידו בעולם ביחס לתופעות הללו.

באשר לשאלתך האחרונה, אין לי מספיק נתונים כדי לדעת מה הן כלל נסיבות חייך, ומה גורם לך להרגיש ניתוק. אך אם את מתארת שאת חשה ניתוק, פירוש הדבר שבעבר חווית תחושות אחרות. אם אני צודק בטענה שלי, אזי השאלה שלך בעצם היא כיצד ניתן להחזיר את חווית החיבור לתפילה (ציינת תפילה, אך השאלה הזו הרבה פעמים נשאלת ע"י אנשים בהקשר גם לחיבור באופן כללי או לעניינים אחרים שבקדושה).

זו שאלה לא פשוטה, שכן כל העולם החוויתי של האדם הוא עולם מאד פרטי, וכל אדם מרגיש באופן שונה, ומתחבר באופן שונה לדברים.

אציע מחשבה כזו: הדבר הראשון שכדאי לעשות הוא לנסות לשחזר איך נראתה חוויה חיובית שזכורה לנו היטב. מתי היא היתה, מה היו התנאים שעזרו לה לקרות, איך הרגשנו, ולשאול האם דברים מסוימים מאותה חוויה יכולים לעזור לנו גם היום לחוות את החוויה הטובה. אולי לא באותה עוצמה, אולי אפילו רק קצת, אבל אם משהו מתוך זה יכול לעורר בנו את הרגש שוב, הרי ששווה לנסות.

דבר נוסף, הרבה פעמים ניתן 'לרכב' על חוויות רגשיות אחרות ולייצר חיבור ביניהן. למשל – לנסות להתפלל (במקרה הזה) בזמן טיול בטבע או במקום שמעורר אצלנו חוויות חיוביות חזקות. הרבה פעמים זה 'מתניע' תהליך שבהמשך נוכל לתחזק כחוויה חיובית גם בפני עצמה.

ודבר אחרון – אחד המחסומים הגדולים בפני חוויות רגשיות באופן כללי, בלי קשר לתפילה או לדת, הוא -הציניות. אנחנו חיים בעולם שבו הציניות חדרה לשפה היומיומית שלנו, בין בשיח בין-אישי , בין בגישה כללית לחיים והרבה פעמים גם ביחס שלנו אל תחומי חיים נוספים. ההומור שהחברה המערבית משתמשת בו היום הוא כמעט רק הומור ציני, הציניות היא מגן אמיתי וחזק מפני פגיעות רגשיות שאנחנו לא רוצים לחוות. הבעיה היא שהיא גורמת לנו להייחס בניתוק רגשי ולעיתים אפילו בזלזול גם לדברים החשובים לנו בחיים. לא לקחת אותם ברצינות מספיק.

וכשזה נוגע לעולם הרגשות הדתי שלנו, זה עלול לגרום לנו מבלי משים להתרחקות פנימית.

ההתמודדות עם ציניות היא בעיקר שימת לב, התבוננות עקבית, ואז כשאני מגלה בתוכי מחשבה או הרגשה של ציניות, או כשאני שם לב שאמרתי משפט בצורה צינית, אני מנסה להתעמת איתם. זה תהליך מורכב, אבל מאד בריא לחיים.

ואולי כדאי לציין, שגם למערכות יחסים טובות שלנו יש השפעה מבריאה על המערכת הרגשית. יחסים טובים עם ההורים, אחים ואחיות, יחסים טובים עם חברה קרובה, יחסים טובים עם אדם מבוגר כלשהו שניתן לבטוח בו ואפילו להתייעץ איתו מדי פעם.

אז בהצלחה רבה, ומקווה שהמחשבות ששישתפתי איתך יסייעו לך להתבונן על הדברים אחרת.

שנה טובה וגמר חתימה טובה

אהרן