שלום,

שאלת שאלות חשובות ואני שמח שניתנה לי ההזדמנות לחלוק עמך את הצורה בה אני מבין את הדברים. אתה כותב שאמונתך מתערערת. במקומות רבים לא מעמיקים בנושא האמונה ולצערי הרבה מאתנו בכלל לא בדיוק מבינים מה היא אמונה, אנחנו גדלים לתוך חברה מאמינה ולכן לא באמת בונים בתוכנו את האמונה. כתבת גם שאתה מרגיש שהעניין מוציא אותך לגמרי מהתורה ומצוות וחשוב לי להדגיש שהאמונה היא עיקר הדת, התורה והמצוות מגיעים אחר האמונה ולכן חשוב באמת להקדיש זמן לבניית האמונה ולא רק כאמצעי לשמירת המצוות.

שני הנושאים ששאלת קשורים לאמונה, בעוד הראשון מדבר על קושי שיש לך מול האמונה [שהתקשו בו גדולי המאמינים כמשה רבנו, כפי שארחיב בהמשך], השני מדבר על "פרכה" שמצאת להוכחת האמונה .הוכחה שכנראה תפסה מקום מאוד חזק בביסוס אמונתך או שאתה חושב שעליה מתבסס כל מאמין.

מכיוון ששאלתך האחרונה, נוגעת בהבנה הבסיסית של האמונה אתייחס אליה תחילה.

למרות שעל הטיעונים שכתבת ישנם גם טיעוני נגד [זה נושא ארוך ומעניין, אבל אני בטוח שלא זה העיקר], אני מסכים אתך. אני לא חושב שהמסורת כפי שהיא מהווה הוכחה חד משמעית לאמתותה. יתרה מכך, אני סבור שכל הוכחה חד משמעית תהווה בעצם סתירה לרעיון של אמונה.

הרי אם אני מאמין שהקב"ה הוא כל יכול, מדוע הוא לא מוכיח לכל העולם את מציאותו? שיכתוב כל יום בשמים "ה' הוא האלוקים". שיברא אותנו ללא ספיקות. אלא מה? כאדם מאמין אני מבין שהיה צורך בהסתרה הזו, שהתפקיד שלנו כאן בעולם לגלות אותו. תמיד יהיו לנו ראיות לכאן ולכאן [ונושא המסורת הוא אכן טיעון שמעורר ספק], יהיו לנו תחושות לכאן ולכאן אבל בסופו של דבר האמונה צריכה להגיע דווקא מהמקום הדק הזה, במקום בו אני צריך ברור פנימי עמוק, אחרי חיפוש ותהיה.

בניגוד ל"ידיעה" שמבוססת על ה"כלים" שלי שמביאים לי אינפורמציה מבחוץ. מהעיניים שרואות, מהאוזניים ששומעות, מהגוף שחש או המוח שחושב. אמונה אינה ידע חיצוני, היא מגיעה מבפנים, מתוך תוכי. אני צריך לבדוק בעומק לבי האם אני מאמין שיש לי מטרה, האם אני מאמין שיש טוב ויש רע וממילא האם אני מאמין שיש כוח עליון ומשהו מעבר למציאות הפיזית אותה אני חי.

זאת ועוד, האמונה היא עניין כל כך פנימי באדם שגם הוכחות מוצקות לא בהכרח ישנו את אמונתו. פגשתי בימי חיי כמה אנשים שראו גילויים מאוד משכנעים ולא הושפעו מכך [אחד אפילו סיפר שאשתו חזרה בתשובה מזה… ממנו הבנתי כמה אמונה היא עניין אישי]. עם ישראל במדבר עם עמוד ענן ואש לפניהם, עם ענני כבוד סביבם ומן בפתח ביתם גם חטאו. גם אחרי יציאת מצרים וקריעת ים סוף וארבעים יום אחרי הגילוי הגדול של מתן התורה, לקחו העם עגל מזהב וקראו "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים".

לסיכום, כל עניין ה"הוכחות" הוא בעיניי ברובד אחר לגמרי מהאמונה, לא ניתן לבנות אמונה מהוכחות וגם לא ההיפך. המסורת כמו "הוכחות" אחרות טובות בכדי לערער את התפיסה הגשמית ולשאול האם יש שם משהו. את הברור אנחנו צריכים לעשות בתוכנו, בחיפוש מעמיק, ישר ונטול פניות.

ועתה אפנה לשאלותיך הנוגעות לסבל שקיים בעולם. מכיוון שכל אחד מאתנו נפגש בסבל ואפילו במקרים בהם הסבל נראה מאוד לא מוצדק. בעיניי, אדם מאמין שלא שואל את השאלות האלו או שטומן ראשו בחול או לחילופין לא באמת מאמין בנוכחותו של הבורא או בטובו וצדקו או ביכולותיו.

אז אתה שואל:

א. איך ניתן להאמין שהבורא הוא טוב, יודע הכול וכול יכול ועדיין מאפשר לכל כך הרבה רע לקרות? איפה הצדק והיכן הרחמים?

ב. הפסוק מנסה להסביר לנו – "וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מיסרך" ודווקא הסבר זה כל כך לא מתקבל על הדעת. האם אב שיעניש כך את בנו, שיגרום לו סבל כה קשה, יהיה מקובל בעינינו? הרי גם אם הוא יפעל מתוך רצון "לחנך", הוא ייחשב לאדם נורא ומחובתנו יהיה להציל ממנו את ילדיו. אם כן איך פסוק זה יכול להסביר לנו את התנהגות הבורא כלפינו?

ג. איזו "טענה" יש לבורא כלפי נבראיו. הרי הוא הבורא והוא שנתן להם את היכולת [והסיכוי הגדול] לחטוא, אז מדוע הוא מעניש? לאיזו מטרה משמשת הענישה בזה ובבא?

אתחיל בשאלתך הראשונה, מדוע יש סבל בעולם?

אם תרשה לי אני רוצה לענות לך מלבי, אשתף אותך בסיפור שקרה לי. לפני לא מעט שנים העברתי שיעור ונשאלתי את השאלה הזו. מכיוון שלא הייתה לי תשובה סדורה אמרתי שאעיין ואחזור עם תשובה. ככל שעיינתי מצאתי יותר ויותר תשובות, כאלו שהבהירו את מטרת ומשמעות הסבל בעולם. העליתי את הדברים על הכתב והעברתי לשואלת קובץ מנומק עם חמש תשובות סדורות.

כחודש לאחר מכן, במהלך הרצאה שהעברתי נשאלתי את אותה השאלה, היה לי כל כך קל לשלוף את כל אותן התשובות ולהסביר אותן. למזלי הבטתי בעיניים של השואל וראיתי שהן אינן מחפשות תשובה לוגית. לא ההסבר הפילוסופי ומציאת רציונל יניחו את הכאב של השואל, אז שתקתי. הסיטואציה גרמה לי להבין גם את מה שקורה בתוכי, שמעבר לשאלה השכלית עומדת קושיה רגשית. הכאב וחוסר הצדק צועק אלנו מעומק הלב ושום תשובה לוגית לא תרפא את הכאב הזה. איני מכירך וייתכן שאתה מעדיף לשמוע את התשובות האנליטיות, עם זאת, כפי שהקדמתי אני עונה מלבי ולי קשה להסתפק באותן תשובות.

בהזדמנות שניתנה למשה רבנו "לראות" את ה', בנקרת הצור, הוא מבקש "הודיעני נא את דרכיך". על פי הגמרא לשאלה זו הייתה כוונתו. אמר לפניו, ריבונו של עולם, מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו? יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו?

הגמרא מביאה את שיטת ר' מאיר לפיה ה' לא מספק מענה לשאלתו. אלא עונה למשה, "וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם". אין לי תשובה בשבילך. ולי התשובה הזו הייתה טובה מכולם.

השכל והרגש שלנו צועקים בתוכנו שאם יש אלוקים ואם הוא מודע למה שקורה כאן ושולט בכל מה שנעשה, אסור לו לתת מקום לחוסר צדק שקיים כאן בכל פינה. ואז אנחנו מסיקים שאולי אין אלוקים [או שהוא מוגבל, או רע] ואנחנו מתוך הראיה שלנו, צודקים. שום הסבר פילוסופי מתוחכם לא ייתן ללבי להשלים עם מחלה שמתפרצת בגופו של תינוק חלילה. אז האם זה אומר שאין אלוקים, שאין צדק?

לפעמים נדרשת מאתנו קצת ענווה. להיות מסוגלים לשאול את השאלה, לכאוב את הזעקה ועדיין להבין שאולי ישנה עוד אפשרות, אולי המסקנה שלנו מגיעה רק מתוך כך שאיננו רואים את כל התמונה.

וכאן מגיע הפסוק אותו הזכרת בשאלתך השנייה. "וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מיסרך". למי שיש ילדים יודע שלפעמים, מהמקום הטוב ביותר שלנו, עלינו למנוע מהילד את מה שהוא רוצה, או לכפות עליו דברים שהוא לא רוצה. בעיניי הילד, אנחנו עושים לו רע. בעיניו הסוכרייה שהוא רוצה כרגע מהווה את כל עולמו. בעיניי הילד לאלץ אותו ללכת ברגליו הוא עונש ללא תכלית, שלא לדבר על טיפול שיניים וכדומה. הדימוי הזה צריך לתת לנו פרופורציות. להבין שכל אותם דברים שנוראים כל כך בעינינו, מתגמדים לעומת הטוב אליו הם מובילים אותנו. יש דברים שאני לא יכול להסביר לילד, דבר אחד חשוב, שיידע שאני אוהב אותו, שזו טובתו.

אתה הדגשת את המילה "וידעת", אני רוצה שתשים לב גם למילים הבאות – "עם לבבך", זו ידיעה שמגיעה מהלב, מלבו של זה שרואה את אהבת ה' אליו ופתאום לא מבין איך, איך האהבה הזו נסתרת כל כך. הלב יכול להבין לפעמים דברים שהשכל לא מצליח לתפוס.

יש הבדל גדול בין רוע לבין קושי. לידה היא קשה, היא אינה רעה. ההבדל אינו בעצמת הכאב אלא במטרתו. כאב שאינו מוביל לכלום הוא רע, כשכן, הוא כבר מוגדר כקושי. כשהלב מבין שכל סבל מוליד משהו, הוא אינו רע, הוא קשה.

ולמה באמת לסבול? למה שיהיה קשה?

הגענו לכאן עם מטרה, בשביל רק לחיות וליהנות, כנראה עדיף היה לי להיווצר כאמבה, לספוג את מזוני דרך דפנות התא ולהיות או לפחות להיוולד עם גירוי מתמיד של אזור העונג במוח. אני לא יכול להאמין במציאות האלוקים ולא להבין שאני כאן עם מטרה ושאני כאן בכדי לעבור איזה שהוא מסלול ולצאת אחרת ממה שנכנסתי.

ופה אני רוצה להתייחס קצת לשאלתך השלישית, נכון, ה' ברא אותנו כך שנוכל גם לחטוא [ועיין בברכות לב ע"א שזו אכן סיבה להתחשבות]. אתה רואה כל סבל כענישה על אותם חטאים ולכן אתה מתקומם. חשוב לדעת שזה ממש לא כך, לא כל סבל בעולם הוא עונש [הרמח"ל בדרך ה' מאריך בכך].

לפעמים זה המסלול שמייחד את החיים שלי, לכל אחד יש מסלול שבנוי בכדי להכשיר אותו, את האישיות שלו ואת מי שהוא יכול להיות. חלק מ"מסע ההכשרה" יכול להיות תלוי בקשיים אותם אעבור בחיי.

לפעמים הסבל בא לעורר אותי, לגרום לי להרים לרגע את העיניים ולראות איך אני חי את חיי, האם אני לא מפסיד את העיקר.

לפעמים סבל מגיע בכדי לפתוח את עיניי, להבין יותר את העומק של העולם, להצליח להתחבר גם לאחר, לגלות אמפטיה, לעזור ולהטיב.

ונכון, לפעמים הוא עונש. ועונש יכול להיות סוג של עשיית צדק [החוש הטבעי שלנו גם דורש עונש לאנשים רעים] ולפעמים הוא בעצם אפשרות של תיקון, של ניקוי. לדוגמה הזכרת את ייסורי הגהנום. גהנום בעיקרון הוא זכות, אמצעי שנועד לגרום לנשמה לתיקון בכדי שתזכה בטוב נצחי. מי שלא יוכל להגיע לשם, פשוט מתבטל ממציאותו.

נכון, אם העולם הזה הוא כל הסיפור, אם אין שום מטרה בכל זה, הייתי רואה בו מקום רע, אני לא יכול להגדיר את זה טוב יותר [או רע יותר] משהגדיר שלמה בקהלת "וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם הוּא עִנְיַן רָע, נָתַן אֱלֹקִים לִבְנֵי הָאָדָם, לַעֲנוֹת בּוֹ". העולם ללא משמעות נוספת, נראה מרכז עינויים לבני אדם. אבל לא כך הדברים בעיני המאמין, העולם שלנו בנוי מרבדים רבים, הבנת מורכבות יכולה להראות לנו תמונה בעלת מימדים נוספים, כאלו שנסתרו מאיתנו כשראינו את העולם בצורה שטוחה בעלת מימד גשמי בלבד ומבנה דיכוטומי של רע וטוב, של תענוג וסבל. כשאני מוצא תכלית אני יכול גם להבין שיש משמעות לכל דבר, אני יכול לקבל את התמונה היומית כחלק מתהליך ולצבוע אותה בצבע אחר.

אני מאחל לך להמשיך ולחקור, להצליח להבחין בכך שהתמונה הרבה יותר רחבה ומעבר לכל, להעמיק ולגלות את אשר טמון עמוק בלבך.

בהצלחה

מנחם

[email protected]