שלום לך שואלת יקרה,

המשפט האחרון שלך נסך בי תקווה גדולה לגבייך. תקווה גדולה לגבי היכולת שלך לקחת את גורלך בידייך ולחולל בו שינוי – כזה שתרצי בו ותתחברי אליו. לקיחת אחריות היא אומנם מתבקשת אבל לא טריוויאלית. כשקשה לנו וכבר כבד מידי אנחנו מנסים אינסטינקטיבית להעביר את המשא הזה למישהו אחר – משפחה, חברים, יועצים וכו. לכן, שאלה מתוך מקום של בקשה לבירור, ולא מתוך זריקת אחריות, היא מופלאה בעיניי. אני מקווה מאוד שגם בעיניך!

בכלל לאורך השאלה שלך ניכר שהאחריות האישית מנהלת אותך. את מתבוננת בדברים בראייה מורכבת. כזו שלוקחת בחשבון מספר היבטים. את רוצה עוד ילד ולצד זאת מודעת לאתגרים שבתהליך. את גם מודעת למציאות המשפחתית המורכבת שאליה הילד צפוי להגיע. וגם לאתגרים שלך בגידול הילדים.

יש הרבה כאב בשאלה שלך, לצד נימה מעט אנמית. כביכול השלמת, וויתרת. וויתרת על הזכות לחיות זוגיות עשירה ומשמעותית, וויתרת על הצורך האימהי שלך ליצור ולהביא חיים חדשים, וויתרת על הקשר עם המתוקה שלך, וויתרת על עצמך. הסכמת לחיים להיות חזקים ממך. במקום להילחם על מה שהיית רוצה לעצמך, נראה שאת עסוקה בלתחזק את מה שכבר קיים. ואת צודקת. ועדיין.

הצורך לשמור על הקיים הוא קיומי. ואכן את דואגת לעבודה שכן יש לך, ולשפיות הנפשית שעדיין כאן. את חוששת לגביהם ולכן נמנעת ממה שעשוי לאתגר אותם. ובכל זאת הרשי לי לשאול, האם זה כל מה שמגיע לך? האם כל מה שמגיע לך זה חיים שיש בהם עבודה מכניסה ומצב נפשי סטטי? האם לא מגיע לך לחיות את החיים עליהם חלמת לפני שהכל התחיל להיות קצת מעורער? האם לא מגיע לך חיים כפי שאת מאמינה שראוי לחיות?

אני בטוחה שהתשובה לשאלות האלו עוברת אצלך דרך הרבה חיבוטי נפש. דרך מקומות שאת חוששת לעבור דרכם. דרך מחשבות שגורמות לך לשיתוק. דרך נתיבים בנפש שנחסמו מזמן. דרך דלתות שכבר ננעלו.

שמעתי פעם שההסבר לכך ש״שערי דמעות לא ננעלו״ הוא היות שבזמן שהאדם בוכה הדמעות מטשטשות את ראייתו ומקשות על החיבור עם המציאות. הבכי מכניס את האדם למצב רגיש וחשוף. הוא עומד נבוך וחסר אונים מול מציאות חייו. כמו שאומר הגר״א הבכי הוא הכרזה על ביטול האישיות. ולכן, דווקא מתוך המקום הזה של התבטלות גמורה וויתור על קשר למציאות, השערים נפתחים. כי כל זמן שהאדם חי באשליה, של שליטה אז הוא מתמודד – עסוק בהישרדות. אבל בשעה שהוא מוותר על אותה שליטה רק אז יש מקום המאפשר מציאות חדשה. כלומר, היכולת לברוא מציאות אחרת, עוברת דרך התבטלות וויתור על שליטה. את יכולה להשוות את זה לחוויה של לידה, שם מתוך הכאב הכי גדול שמטשטש את האחיזה במציאות נוצרים חיים חדשים.

אני לא יודעת הרבה על האופן בו את מתמודדת עם האתגרים שהעלית. אני לא יודעת בכלל על מה ניסית לשנות ואיך. אני רק יכולה להניח שעמוק עמוק בפנים את מייחלת לשינוי. את מייחלת לברוא מציאות חדשה.

האם תעזי לשחרר מעט כדי לברוא מציאות כזו? האם תעזי לדמיין לעצמך ולמשפחתך עתיד אחר על כל הכרוך בכך? האם תעזי לרגע ואולי אפילו להרבה רגעים לוותר, להתבטל, לשחרר שליטה כדי להצליח לבנות משהו חדש וטוב? המפתח לכל זה טמון באמונה שלך שאת יכולה ומגיע לך. תנסי לפני הכל רק להסתובב עם המחשבה הזו. לתרגל אותה. לדעת שכלום לא מאוחר מידי ושתמיד תוכלי לשחרר שליטה, ואפילו לאבד אותה, כדי להוביל את חייך למקום שאת חולמת.

אחד החלומות שלך הם הילד הנוסף שהיית רוצה לחבוק בזרועותייך. כמו שכתבת – זה כולל טיפולים לא פשוטים והחשש שלא תוכלי לשאת את כל זה לבד. נראה, שאת בוחנת את הדברים בפריזמה צרה של היכולת שלך לסבול את התהליך ולשרוד את הטיפול והגידול של הילד. את אומנם מסתכלת על הדברים במבט מפוכח – המחירים האישיים, הנפשיים והכלליים, אבל עדיין חסר כאן היבט נוסף ומשמעותי לא פחות – הקול של בעלך. מה לגביו? האם הוא רוצה עוד ילד? האם השאלה הזו בכלל עלתה לדיון ביניכם? מה הוא חושב על האתגרים האלו? איפה הוא בכלל בכל הסיפור הזה?

אני בכוונה מתעכבת על הקול הנעלם שלו כדי להנכיח את הבעייתיות שבהפרדה המלאכותית בין ילדים לזוגיות. למעשה, זוהי אחת התוצאות המזיקות של החשיבה הפוסט-מודרנית, שמנתקת את הקשר הטבעי והמהותי בין שני היבטים אלה של חיי המשפחה. התבונה האנושית, ובפרט המסורת היהודית, מציגות תפיסה שונה לחלוטין – ראייה הוליסטית של המשפחה כמכלול אורגני.

ביהדות, ילדים הם תוצאה של זוגיות בריאה ומיטיבה. הקשר האינטימי בין בני הזוג מהווה את היסוד, את הקומה הראשונה והחיונית, שעליה נבנית בהמשך קומת המשפחה המורחבת. דוגמה מובהקת לתפיסה זו אפשר למצוא בהלכה היהודית, האוסרת על האיש לקיים את מצוות פרו ורבו כאשר הוא כועס על אשתו או שוקל גירושין. הלכה זו מבטאת עיקרון יסודי – הבאת ילדים לעולם צריכה להתרחש מתוך מרחב זוגי בריא ויציב. תפיסה זו איננה רק עניין דתי, אלא משקפת הבנה עמוקה של הדינמיקה המשפחתית הבריאה. הקשר בין בני הזוג מהווה את התשתית הרגשית והמעשית עליה מושתתת המשפחה כולה, וממנה שואבים הילדים את תחושת הביטחון והיציבות החיונית להתפתחותם התקינה.

בתיאור האתגרים בזוגיות שלכם, את מצביעה על שני מישורים מרכזיים: מצדך – הקושי לאהוב ולהתחבר, ומצדו – הקושי לראות את המציאות כהווייתה. בגלל שאני מבינה את הדחיפות שבדברייך, אני ממליצה כרגע להתמקד בעבודה שלך עם עצמך ולהניח בצד את הקושי של בעלך. לגישה זו שני יתרונות משמעותיים:

ראשית, בעבודה אישית את שולטת בקצב ההתקדמות. את זו שמעצבת את התהליך ומציבה יעדים המותאמים למקום שבו את נמצאת. שנית, גישה כזו יכולה להיות אפקטיבית במיוחד במצבים שבהם בן הזוג אינו משתף פעולה. לעיתים קרובות, צעדים ראשונים מצדך עשויים ליצור גלי השפעה במערכת הזוגית ולהשפיע על תפיסתו לגביה.

אני מציעה לך להתמקד בשלושה צעדים ראשונים:

התחדשות סביבתית: הוותק בנישואים, יחד עם השגרה היומיומית, עלול ליצור תחושת מונוטוניות. כדי לשמר את ההתרגשות בקשר עם אדם שאת חולקת איתו את חיי היומיום, נדרשת יוזמה אקטיבית. צרי שינויים מוחשיים בסביבה הביתית המשותפת – זה יכול להיות דבר פשוט כמו תמונה חדשה על הקיר, סידור שונה של הרהיטים, מפה חגיגית לשולחן או עציץ פורח. שינויים אלה, גם אם קטנים, מסמלים התחדשות ויוצרים אווירה רעננה בבית.

אימון שריר האבה: האהבה היא כמו שריר שדורש אימון מתמיד – ללא תרגול קבוע, היא נחלשת ומאבדת מעוצמתה. זוהי תובנה משמעותית, במיוחד לנוכח הנטייה הרווחת לראות באהבה תוצר טבעי של נסיבות חיים מסוימות. אך כפי שלימדו אותנו חכמינו "בטל דבר – בטלה אהבה". האתגר האמיתי הוא לזהות ולטפח את נקודות החיבור ביניכם, להשקיע בערוצים המזינים את האהבה – אם דרך מעשי נתינה או יצירת חוויות משותפות חיוביות. עבורך, זה מתחיל בהתבוננות פנימה – נסי להיזכר במה שראית בו אז, במפגשים הראשונים שלכם. התבונני מעבר לרעשי היומיום ונסי לזהות את אותן איכויות גם היום. במקביל, חשוב ליזום רגעים של קרבה. גם אם בהתחלה הם עשויים להרגיש מעט מאולצים, אל תוותרי. לעיתים דווקא הרגעים הפשוטים, כמו ישיבה משותפת על כוס קפה ועוגה או ארוחת ערב נעימה, הם המשמעותיים ביותר. ואל תחששי מרגעי שתיקה – הם חלק טבעי מהתהליך. עם הזמן, תמצאי את עצמך מרגישה בנוח יותר ויותר בנוכחות המשותפת, והשקט יתמלא בתוכן משמעותי משלו.

הסיפור המשותף: כדי ליצור עניין הדדי מחודש, חשוב לזהות את נקודות ההשקה בין הסיפורים האישיים שלכם. התבונני היכן הסיפור שלו מתחבר לעולמך ומה בחוויות שלו מעורר בך עניין. כשאת משתפת בחוויותייך, בחרי לספר דברים שעשויים לעניין אותו ולהדהד עם עולמו. זוהי דרך ליצור גשר של הבנה והתעניינות הדדית, שמחזק את הקשר ביניכם.

הצעדים שמניתי הם ראשוניים. זכרי שהשינוי הוא תהליך הדרגתי ולכן התמקדי בצעדים קטנים ועקביים, והתייחסי לכל התקדמות, גם אם קטנה, כהישג משמעותי בדרך לחיבור מחודש. כדי לעשות תהליך עומק אני מציעה לך לפנות להכוונה מקצועית שתתן לך כלים יותר קונקרטיים וליווי ריגשי. אל תוותרי על השלב של עבודה אישית ללא תלות בבן הזוג. עבודה כזו תשפר אותך כאדם וגם תאפשר לך לבחון את הצעדים הבאים של הזוגיות מתוך מקום שקול. תמיד תוכלי לפרק את החבילה, אבל למה לא לנסות קודם לעטוף אותה מחדש?

לפני שנסיים, אני רוצה להתייחס לאתגר שתיארת עם בתך – תחושת השעמום בזמן המשותף איתה. אכן, הישיבה עם ילדה בת שלוש יכולה להיות חוויה מונוטונית למבוגר. כדי להפוך את הזמן הזה למשמעותי עבור שתיכן, כדאי להשקיע באיכות על פני כמות. הצעתי היא להתחיל בהקצאת זמן איכות יומי מוגדר – נניח חצי שעה בכל צהריים. בפרק הזמן הזה, תהיי בנוכחות מלאה איתה, ללא הסחות דעת. תכנני מראש את הפעילות המשותפת, בין אם זה משחק מסוים או יצירה משותפת. תגלי שככל שתמצאי סיפוק והנאה בזמן האיכות הקצוב הזה, כך יגדל הרצון להאריך את הזמן המשותף באופן טבעי.

חשוב לזכור – התפקיד שלך הוא לא להיות ה"מפעילה" של ביתך. היא מסוגלת ויודעת ליצור עיסוק עצמאי. מה שהיא באמת זקוקה לו הוא נוכחות והקשבה מלאה, גם אם לפרקי זמן קצובים.

אסכם את התשובה שלי שהלכה והתארכה ככל שהעמקתי בה 

ראשית נתחיל עם אימוץ דפוס חשיבה המאמין ביכולת שלך לחולל שינוי משמעותי > שנית נמשיך בהבנה שזוגיות וילדים הם מערכת תלויה והוליסטית ואי אפשר לנתק את הקשר ביניהם > שלישית נתמקד בעבודה אישית שלך (מומלץ עם ליווי מקצועי) > לבסוף תוכלי לבחון אחרי X זמן של עבודה לאן הזוגיות שלך הולכת והאם נכון להביא ילד למציאות כזו.

לצד כל זאת תזכרי שאת התהליך בעצמו ולכן חשוב מאוד שתמצאי רגעים של נחת רגעים כייפים עם חברות ורגעים טובים של משפחתיות. תדאגי להשקיע במה שכייף לך ועושה לך טוב, כדי שתוכלי להביא הבייתה משהי מלאה ומוארת.

בתפילה גדולה להצלחתך,

דבורה.