שלום לך שואל יקר
ראשית אני מתנצל על איחור התשובה, אך במחשבה שניה, יתכן שטוב הדבר, מפני שההתרחקות מן הפרשה והרגשות הסוערים הכרוכים בה, מיטיבה עם הדיון, ומאפשרת לדון בדברים ברוגע ובשיקול דעת מתון.
הנהגה מהי?
הבה נתבונן מעט מה היא בעצם ה”הנהגה” שכלפיה רגילים להפנות סימני שאלה מדוע אינם עושים מספיק, ומדוע אינם יוזמים פתרונות חדשים וכו’. אני שואל: וכי מדובר פה בממשלה מסודרת עם אנשים שתפקידם ועבודתם הוא לנהל את הציבור? וכי אותם גדולי ישראל עברו מינוי רשמי של מלכות או נשיאות? וכי הם התחייבו לעבוד למען הציבור? מישהו מעסיק אותם? משלם להם?
בסך הכל מדובר באנשים גדולי תורה וצדיקים שהציבור סימן אותם כתלמידי חכמים חשובים ומיוחדים ובמשך שנים פנה אליהם בבקשת עצה ותושיה, פסק והוראה, כדי לדעת יותר טוב מה ה’ רוצה מאתם במבוכי החיים.
די בכך שהם מנדבים את עצמם עשרות בשנים למען הציבור במסירות שאין לה אח ורע בשום מקום, ואנחנו עוד נבוא בטענות ובדרישות אליהם? [נכון שיש “מועצת” שבדרך כלל הם חברים בה, אבל כולם מבינים שזה בסה”כ משהו ייצוגי, ולא דבר שמקביל למערכות ממשל.]
האחריות שלהם לדור נובעת מיראת השמים שלהם, בבחינת “כל מי שבידו למחות ולא מחה” וכדומה, אבל אנחנו לא יכולים לצפות שהדבר המרכזי שהם יעשו בחיים הוא לשבת ולחשוב על רעיונות ייעול. לכל אחד מהם יש את החיים שלו, ואת התפקידים שאליהם הוא מחויב, כמו הגדת שיעורים בישיבה וכדומה, ואילו הנושא של ה”הנהגה” אינו אלא דבר שהזדמן לפתחם בגדר התנדבותי כפי מה שנראה להם מתאים.
כשיש ממשלה, מוצדק לפנות אליהם בדרישות ותביעות, וכשהמצב בעייתי, האצבע מופנית אליהם בצדק. ומפני שהאנשים היושבים בממשלה, באו לשם כדי לנהל את המדינה ולהעמידה על המצב הטוב ביותר שניתן, בשביל זה הם קמים בבוקר ונכנסים לרכב. הם מתוגמלים היטב היטב, וגם עומדים לרשותם הכלים החזקים ביותר – תקציבים ואכיפה. כל משרד ממשלתי אמור לבנות יוזמות לשנים הבאות, ולבנות תכניות התמודדות עם משברים כאלה ואחרים. לא כך הם פני הדברים ב”הנהגה החרדית”.
על הגרי”ש אלישיב זצ”ל ידוע, שלמרות שהגדירו אותו כ”מנהיג הדור”, הוא לא ראה את עצמו כך, אלא רק כחכם שהואיל להקדיש חלק מזמנו היקר לענות על שאלות ציבוריות, ולתת את המבט התורני שלו על המתרחש. אבל הוא ממש לא ראה את עצמו כמין ראש ממשלה ששיחו ושיגו הוא הציבור ושהדבר שמטריד אותו הוא “מה יהיה על הדור ומה הצעד הבא שכדאי לעשות”. אם היית שואל אותו, מדוע? היה משיב שמעולם הוא לא התחייב לעשות זאת ואין לו את הכלים לכך. גם השעה בשבוע שהוא מקדיש לחברי כנסת, מהווה הקרבה גדולה… מצד שני, נכון שישנם גדולים שהיו יותר דומיננטיים מהגרי”ש זצ”ל, ובכל אופן הצד השווה שבכולם שלא מדובר במערכת ממשל, ולא במשהו דומה.
זו הסיבה לקביעה המפורסמת, והנכונה, שבציבור שלנו שינויים ושיפורים מגיעים מלמטה ולא מלמעלה. וכדוגמה, הקמת בית יעקב באה מכיוונה של אשה מן השורה – שרה שנירר, וגדולי ישראל רק צירפו את ברכת הדרך. גם בדורנו רוב ככל היוזמות הנפלאות והמבורכות לא הגיעו מכיוון הגדולים אלא מהשטח.
“לאורו ניסע ונלך”
כשאנו אומרים שהציבור הולך לאורם של גדולי ישראל, הכוונה בראש ובראשונה שהם הדמויות שאנחנו עונדים עטרה לראשנו. הם מסמלים עבורנו אנשים שמחוברים לגמרי לרצון ה’ ולתורתו. יש לכך ערך חינוכי אדיר, וזה כבר דבר עצום שמעצב אותנו כציבור שמתאחד סביב ערכים מסוימים שמקבלים ביטוי מושלם באמצעות דמויות הוד. (לדוגמה: עצם זה שהציבור ענד לראשו חכם מופלא וקדוש כמו הגר”ח קניבסקי שליט”א, מעלה את כל הרמה של המושגים בדבר דביקות בה’, גדלות בידיעת התורה ושאיפה לכך). חלק נוסף הוא דברים אקטיביים שעושים אותם גדולי תורה, כאשר פונים אליהם ונועצים בהם והם מתווים את העקרונות, את סולם הערכים, ומשרטטים את הגבולות. אבל אין הם אמורים לייצר יוזמות כאלה ואחרות.
כמו כן, רבני הקהילות והעסקנים שיש בכל מקום, לרוב אינם מקבלים שכר (או שכר זעום) על אחריותם, והכל על בסיס התנדבותי ורצון לעשות טוב, ולא ניתן לראות זאת כמערכת ניהול אמיתית.
עולה אפוא מהדברים, שבעצם אין לנו הנהגה מלאה. הממשלה החילונית לא מייצגת אותנו וגם אין אנו רוצים להיות מונהגים על ידיה – הן מצד הערכים שעומדים בבסיס הממשלה ומערכת המשפט, והן מצד האנשים שניצבים שם, שאינן דמויות שנעשה אותם עטרה לראשנו. ובאמת על זה אנו בוכים בתשעה באב. זוהי גלות. אין לנו מלכות שתנהל אותנו, ואנו מייחלים למצב שתשוב מלכות בית דוד למקומה, ואז נוכל לומר שיש לנו רועה ומנהל, שכל ענינו בעולם הוא להנהיג ולהוביל את הציבור היהודי. אם כן, יש לנו על מה לכווין בברכה השלישית בברכת המזון…
שמועות ופרסומים
עתה אוסיף כמה מילים בנוגע לטריגר של שאלתך, והוא התגובה של גדולי ישראל אל אותה פרשה אומללה. ובכן, לא נראה לי שיש טעם להיכנס עד דק אל מה שהיה אז, ורק אומר בקצרה שלא כל מה שנמסר בשם גדול פלוני הוא אכן משקף את דעתו ביחס לכלליות הפרשה. וזה נכון כלפי מקרים רבים של ציטוטים בשם גדולי ישראל:
ולפעמים החכם לא התכוין כלל שיפרסמו את הדברים.
לפעמים הדברים נאמרו בנוגע לשאלה מסוימת על אופן ספציפי, אלא שידם של עיתונאים צרי-מוח היא זאת שמשגרת את הדברים לאויר בתור “הוראה לציבור”, משום אינטרס מסויים, או רק כדי לזכות ב”פרסום ראשון”.
כמו כן יש לדעת כי תגובת חכם היא בהתאם לנתונים שנמסרו לו, ולא תמיד הם מלאים. [כמו בסיפור הנ”ל, שאחד מראשי הישיבות פרסם מכתב סמוך למעשה, וכעבור כמה ימים פרסם מכתב נוסף לאחר שנתחדשו לו פרטים.] כך היא דרכה של תורה. הגמרא במסכת מועד קטן (דף כז, ב) מספרת על רב המנונא שנקלע לעיר אחת וראה אנשים שעשו מלאכה באופן שאסור היה להם לעשות, ונידה אותם, ואז באו להוסיף לו פרט מסוים שעל ידו משתנית התמונה, והוא חזר בו מהנידוי. מה הגמרא באה לספר לנו בזה? שאין לחכם אלא מה שעיניו רואות, וזה בסדר שמעדכנים אותו אודות פרטים נוספים.
וכאן הדברים מתחברים אל העקרון שהזכרתי בראשית הדברים, שהגדולים אינם מחוייבים לטפל בכל דבר ולפרסם טור דעה בכל נושא. אין מישהו מוגדר שהדבר מוטל לפתחו. בוודאי שאנחנו מתאווים למערכת מסודרת שבה בכל ענין ופרשה ציבוריים עורכים ישיבות והתייעצויות, ובסיומם יוצאת תגובה מסודרת ומנומקת. יום יבוא וזה יהיה. “אני מאמין בביאת המשיח”.
ריאליות והכרת המציאות
בהמשך הדברים הזכרת כמה ענינים בהתנהלות הציבור החרדי, אשר כפי שאתה רואה אותם, אינם מותאמים למציאות ולשטח. הגדרת את שורש הענין: “שכיום אנחנו עסוקים רק במה לא, ולא מציעים שום אלטרנטיבה וכו'”.
אני רוצה קצת לעשות סדר כדי להבין באיזה מגרש אנחנו פועלים:
אין ספק כי האתגר החרדי הוא עצום מאין כמוהו. יש כאן יומרה להעמיד חברה שלימה שמגדירה את עצמה כמחויבת בשלימות לתורה ולברית סיני עם ה’, להמשכיות ומסירת הלפיד הלאה ולעוד עקרונות רבים. ומצד שני לחיות כאן בעולם המודרני (יותר נכון: פוסט מודרני) – להתפרנס, להקים משפחות, לחנך ילדים ששמחים להיות יהודים בני תורה, להתמודד עם התקשורת המתפתחת, ותוך כדי התנהלות מול השלטונות (אם זה בארץ או בחו”ל), שאינם רואים עין בעין את הערכים הללו… זה מורכב עד מאד.
ולמעשה אין דרך אחרת שהצליחה יותר. אכן, הגישה ההגיונית לכאורה היתה לנסות לשלב את העולמות ולנסות לחיות ‘גם פה וגם שם’, אבל בפועל עברו מספיק שנים מאז שקמה תנועת המזרחי והמסתעף ממנה, והתוצאות מצד הקשר לה’, למחויבות להלכה, לשלשלת מסירת התורה ולהצמחת גדולי תורה, אינן משביעות רצון. הציבור החרדי, בראשות רוב מנין ובנין של גדולי ישראל – זה למעלה ממאה שנה, סברו שהדרך המעשית היא לשלב אלמנט חזק של שמרנות והתבדלות, ומוכנים לשלם על זה מחירים. אכן, הציבור החרדי עצמו מתחלק לחוגים שונים בעלי תפיסה שונה אודות אופי השמרנות וגובה חומת ההתבדלות. אבל הצד השווה שישנו עיקרון כזה שנקרא “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”.
בוודאי שלגישה כזו יש חסרונות מובנים. בשמרנות ובמסורתיות שדוגלות בשימור הקיים ובהתחברות אל העבר, יש פחות יוזמתיות וברק. יש בה פחות חיבור למציאות המשתנה במהירות, מפני עצם טבעה של השמרנות. כך בנוגע לדברים שכתבת, יש אמת בכך שאנו בעיקר מגיבים למצב הקיים. הכוחות שלנו מוגבלים, והמון אנרגיה מושקעת בהדיפת כל מה שבא להסיט אותנו מברית סיני. אוהו כמה שצריך לעבוד קשה. ומה לעשות, כאשר משקיעים מאד בתחום מסוים, התחום האחר מפסיד. כך הוא טבעו של עולם וטבעה של כל חברה אנושית.
דומה הדבר לתופעת חוסר הנקיון בשכונות החרדיות ובבנינים שלנו. יש כאן מקום לביקורת, צודקת, אבל אפשר גם להבין מאיפה זה נובע. הגיוני שכאשר משקיעים מאד בערכים מסוימים, אזי ערכים מסוג אחר מקבלים התייחסות רפה יותר. כל ציבור מחליט לעצמו מה בסולם הערכים שלו נמצא גבוה, ומקבל המון תשומת לב, ומה פחות. כך זה בנוי.
ובסופו של דבר, מול היעדים שהציבה לה היהדות החרדית, ניתן להתפעל מההצלחה שלה. ואפילו לשפשף עיניים כלא מאמינים.
אולי אפשר לעשות יותר טוב?
נקודה נוספת שאני מבקש לדון בה, קשורה לכלליות ענין הביקורת המופנית אל מערכות.
כאשר אנו מבקרים מערכת מסוימת, כדי להיות הוגנים, תמיד עלינו להיות ראליים ולהבין שכשבאים לידי מעשה, לא פשוט להיות מושלם… אפשר גם להסתכל ימינה ושמאלה ולראות את המערכות המקבילות… כל זה לא בכדי להסיק שהביקורת שלנו אינה נכונה, אלא שאמנם יש לה מקום, אך אין בה בכדי לשלול את זכות הקיום של המערכת או להצביע על כשלון.
לדוגמה: ישנו מוסד חינוכי מסוים שיש לי ביקורת די חריפה על השיטה שלו, אולם תמיד אני מזכיר לעצמי שבסך הכל המקום מוציא פירות יפים, ובפועל הוא צולח כ”כ הרבה אתגרים ומוציא תוצאות נאות, ומניין לי שהייתי מצליח יותר.
אפשר להיות עיתונאי (או נהג מונית…) שיודע תמיד להצביע על הליקויים והכשלים של הממשלה, אבל כשניגשים בצורה בוגרת, מבינים, שזו לא חכמה גדולה לטעון שצריך לעשות כך וצריך לעשות כך. אותו עיתונאי לימים מתמנה כחבר כנסת (אוי כמה רבים הם אלה…) ואז נעלם הפאתוס, ומבינים שלנהל את הענינים זה לא כ”כ פשוט. החכמה היא להצליח בפועל, וכמה פעמים ראינו אנשים שבאו להחליף את קודמיהם וסברו באמת ובתמים שהם יעשו את התפקיד הרבה יותר טוב, משום שראו את הליקויים והחסרונות הקודמים, ובסופו של דבר במבחן התוצאה, הם לא סיפקו את הסחורה, אלא החליפו ליקוי א’ בגרעון ב’…
זהירות, כאן בונים!
עוד מילה בנוגע לרושם שלך שההנהגה מנותקת מהשטח. אני לא חושב כך, אלא שכמו שהסברתי, זה טבעה של שמרנות, שהיא זהירה מאד בכל הנושא של שינויים, וחשדנית כלפיהם. על אחת כמה וכמה בעולם תזזיתי כמו שלנו כיום. אם ניקח דוגמה מעשית שהצבעת עליה – צורת החינוך במוסדות לבנים, אף שניתן להבין את הרצון להכניס לימודי חול, ניתן גם להבין את החשש של גדולי ישראל מפני ההשלכות של צעד, שאיננו יודעים לומר היכן הוא יעצור. בין היתר ניתן ל’פזול’ למקומות שיש בהם לימודי חול, ולבחון את התוצאות ביחס לגדלות אמיתית בתורה. מי ערב שלא נפסיד את טובי הבחורים בעקבות הכנסת לימודי חול, יתכן שדווקא אלו שמסוגלים לשבת וללמוד בהתמדה יסחפו אחר למידת מקצועות חול ונפסיד בכך את טובי הלומדים ואת תלמידי החכמים, כך קרה בכל מקום שהציעו גם למידת לימודי חול. ברור שניתן לומר “אנחנו נעשה את זה אחרת”, אבל כשאתה נכנס לתוך הקלחת של העולם האמיתי, הנך נוכח לדעת שזה לא כל כך פשוט…
שחור לבן או “ביקורת ספרים”?
לסיום אזכיר נקודה נוספת שיתכן והיא מפריעה לך, ועל כל פנים – אותי היא מטרידה…
והיא הרוח שנושבת בבמות מסוימות בציבור שלנו, וגם בחלק ממוסדות החינוך, שכאילו אנחנו מושלמים וכל מה שקורה בהתנהלות הציבורית וכל פרט ופרט ממה שקורה בשטח, הוא קדוש וצודק. הגיע הזמן להבין שאנחנו לא מושלמים [לא לשכוח שאנחנו כבר בגלות אלפיים שנה!]. ביקורת היא דבר צודק ומבורך ומוכרחים אותה. אנחנו לא צריכים לפחד מהצל של עצמנו. אנו מספיק חזקים ומבוססים. דרושה ביקורת ללא זלזול וללא ציניות.
כפי שאמרתי יש “להסיר את הכובע” בפני ההצלחה החרדית מול האתגרים האדירים. אבל עדיין יש בעיות ויש עיוותים, וחובה להצביע עליהם באומץ. הדבר הזה אכן הולך ונעשה יותר ויותר. אנו מתבגרים והולכים.
שמעתי פעם מחכם אחד שהתאונן על כך שאין מדור “ביקורת ספרים” בעיתונות החרדית (בעבר היה כזה דבר, כגון בכתיבת הגרש”י זוין). והכוונה לביקורת אמיתית (ולא רק: “עולם התורה שש ושמח לרגל הספר הנפלא שרבים ציפו לאורו, וכבר אזלה המהדורה הראשונה…”).
ומה עומק הדברים? כאשר אין ביקורת, אזי או שהספר מהולל ומשובח עד לאין שיעור, או שהספר לא ראוי לבא בקהל. אין משהו באמצע. אבל באמת עלינו להבין שיתכן שהספר מצוין ועדיין יש עליו ביקורת צודקת שראוי לדעת אותה.
גם אנו כציבור התורני החרדי, עלינו לדעת שאנחנו “ספר מצוין”. אין ספק שהקב”ה מתפאר בנו בפני פמליא של מעלה, אך אין זה סותר לכך שיש חסרונות ובעיות, ויש מקום לביקורת עצמית.
תודה רבה על השאלה החשובה
ישי
[email protected]
דלג לתוכן
8 תגובות
מתנצל מראש על האריכות
כמה שאלות,
א. התייחסת לגדולי הדור כאל עמותה ללא מטרות רווח שכל השקעה של זמן מצידם היא בגדר ״התנדבות בקהילה״ ולא בא מרצון שלהם ולכן אין לנו זכות בכלל לבקר את ההחלטות שלהם, לא הבנתי, האם עצם זה שהם קיבלו על עצמם (ברצון או בלית ברירה) לקבל החלטה ציבורית כלשהיא האם הציבור עצמו לא מקבל אוטומטית את הזכות לבקר את ההחלטה הזו (שמשפיעה גם עליו)?
אני לא מדבר על לדרוש מהם לתקן כל עוולה בציבור החרדי, אבל אם מוציאים מכתב מ׳גודל׳ נגד מכללות או מתקבלת החלטה מסויימת האם אני לא יכול לבקר את אותה החלטה?
בנוסף המשפט ״ כמו כן יש לדעת כי תגובת חכם היא בהתאם לנתונים שנמסרו לו, ולא תמיד הם מלאים״, זה דבר אחד להגיד על תגובה לאיזה סיפור שפורסמה לבין קבלת החלטה ציבורית, האם בעצם זה שאותו ׳גדול׳ עונה על השאלה לא מטילה עליו את האחריות לברר את כל הפרטים?
איך אנחנו כציבור שלם יכולים לשמוע (כמעט ללא היסוס) לכל פסק שיוצא על איך לנהל את החיים שלנו אם אני לא יודע אם הפרטים שנמסרו הם בכלל נכונים?
ב. הרעיון הזה שתנועת המזרחי קיימת מספיק שנים כדי להבין שהרעיון הזה לשלב את העולם המודרני עם העולם התורני לא עובדת וכשהתנועה החרדית היא היחידה שעובדת עד עכשיו קצת מקומם, החברה החרדית (וכן תנועת המזרחי) לא קיימות מספיק זמן ביחס להיסטוריה כדי להסיק מתוך זה איזו שיטה יכולה לעבוד ואיזו לא, לפי זה אם נסתכל על 50 שנה ספציפיות בברית המועצות הקומוניזם הוא רעיון נהדר, להגיד בשם השמרנות שאנחנו (כמעט) בכל מחיר מוכנים להשאיר את מה שקבעו לפני כ 50 שנים למה שהיה נכון בתקופתו ואנחנו לא מערערים על זה כי אם עד עכשיו השיטה עבדה כנראה היא תמשיך לעבוד נשגבת מבינתי.
ג. ביחס ללימודי חול, חוץ מהחלק שבו אנחנו יכולים ע״י כך להפסיד את גדולי הדור הבא שאינני מבין למה זה נותן לנו את הזכות להקריב על המזבח את אותם אלו שלא רוצים או לא יכולים ללמוד והחובה הציבורית הזו של ללמוד כל היום מנתקת אותם מעבודת ה׳? מהיכן הגיעה ההבנה הזו שהמדד היחיד לעבודת ה׳ זה כמה ק״ג לומדע׳ס הבחור יודע?
בנוסף השאלה הייתה למה אי אפשר להפוך את זה לדבר לגיטימי, לא הכוונה שזה יהיה מראש הכיוון שאליו כולם יילכו אלא שמי שרוצה תהיה לו אלטרנטיבה אחרת, אני לא חושב שאני יכול לקבל את הרעיון הזה שאם יהיו אופציות פתוחות (של לעשות לימודים במקום חרדי) הדבר יגרום ליצר הרע ובכך בעצם לפחות יראת שמיים, אז למה אנחנו לא מלמדים את הילדים שלנו רק יידיש כדי שגם אם הם ירצו יום אחד לצאת הם לא יוכלו?
תשובה ליטאית!!!
אתה מטשטש בחלק את תפקידו של גדולי ישראל, ועייני העדה
העיסוק שלהם הוא ציבורי, הם אנשי ציבור ולא אנשים פרטיים, מה לעשות זה מה שהקב”ה הביא אותם וזה תפקידם, במקביל יש להם גם תפקיד פרטי לפעמים וכמובן שהם לומדים הרבה תורה כי אם לא הם לא היו גדולי הדור,
אל תציג אותם שהם עושים טובה לכלל. הם צריכים לראות את טובת הכלל והנחות להם את הדרך, זה מה שמשה רבינו עשה, רעה את כלל ישראל בטוב וברע. ודאג להם, תראה רק בפרשתנו עם חטא העגל….
תראה את האדמורי”ם החסדיים, כל אחד מנהיד את קהילתו דואג וחושב יומם ולילה למצבם הרוחני והגשמי כאחד!
שאר התשובה שכתבת היא יותר טובה ,
בככל ההשקפה החרדית היא, שעדיף להיות מובדל מהעולם ולהיות יותר שמור על אף שזה לא מתאים לכל שכוות הציבור “צעירים של היום” מאשר ח”ו לפתוח את כל החברה שלנו, שזה עלול לגרום לירידה כללית ברוחניות לכלל החברה שלנו, ובצדק,
אין מה לעשות לא משנים צבא, נכון שגם בצבא לא כולם מתאימים ויש שנפלטים,
זה המחיר.
מי שרוצה להישאר חרדי ולהיות גאה יש לזה מחיר !
גבריאל הנכבד.
הבאת את משה רבינו כדוגמה למנהיג. אבל אדרבה, משם ראיה לדבריי. משה נצטווה ע”י ה’ לקבל את ההנהגה, וניסה להתווכח נואשות ולמאן לקבל על עצמו את התפקיד. ולבסוף ה’ חייב אותו. זו דוגמה נפלאה למישהו שהוטל על שכמו התפקיד. לזקני הדור שבזמננו, לפי מיטב ידיעתי, לא התגלה ה’ ואמר “לך נחה את העם”. כזה יהיה המלך שלנו לעתיד לבא, הוא יהיה האחד המיוחד שבחר בו ה’ לרעות את עמו ישראל. במהרה בימינו.
אדמו”רים חסידיים, ירשו מאבותיהם את האדמו”רות, שהיא במובן מסוים כמו מלך על קהלו שעובר מאב לבן. לפעמים גם נראה – לליטאי שכמותי 🙂 – שזה תפקיד מאד נחשק, ובנים של אדמו”רים יכולים להגיע למריבה גדולה מי יקבל את האדמו”רות. האדמו”ר שולט בכל מה שקורה תחת שרביטו ביד רמה, יותר דומה לרב קהילה ופרנס.
אני דיברתי על מה שנקרא “גדולי הדור”, שהם זקני הת”ח שבדור. בכגון דא, אני סבור, כפי שהסברתי בתשובה, שהם לא רואים את עצמם כמו מלך או ראש ממשלה, אלא כמו שכתבתי.
יפה -אהבתי את המקוריות וההליכה בין הטיפות…
תודה רבה!
אלחנן הנכבד.
אתייחס בקצרה לתגובתך הארוכה…
ראשית חשוב לי להדגיש, שאני לא מועסק ע”י גדולי הדור בתפקיד דוברות (וכמו שכתבתי בתשובה, שרוב התפקידים והדברים הטובים שנעשים בציבור שלנו, אינם תפקידים מסודרים בשכר, אלא רצון טוב), כך שאינני באמת מייצג אותם, ומן הסתם יש עוד הרבה מה לומר בסוגיא זו. אני רק מעלה מחשבות שעלו בלבי.
א. הנושא של הזכות לבקר, הוא מורכב. מצד אחד כשחכמי הדור וזקניו יוצאים בהוראה/מכתב מסוים, הרי זה מוגדר כביטוי של רצון ה’ (לא הלכה, אלא הנהגה נכונה על פי רוח התורה שהם יודעים יותר טוב מאיתנו), ולא ניתן לבקר זאת במובן הרגיל. צריך להכיר את מקומנו ולא להיות תלמיד החולק על רבותיו.
עם זאת, אני חושב שלפעמים ההוראה יושבת על מצע מסוים שבו הציבור נמצא, ולכן לעתים תיתכן ביקורת על המצב הזה גופא. כוונתי היא, שיתכן שהגדולים שוללים משהו, וכו’, ובאמת אילו הדברים היו מופיעים אחרת, יתכן ולא היו שוללים.
כמו כן, גם אם לא ניתן לנו “לבקר” דבר שגדולי ישראל מורים, ניתן בהחלט לנסות להבין ולשאול שאלות. אם על הנהגת ה’ אפשר לשאול שאלות (ספר איוב…) קל וחומר על הנהגת חכמי התורה. אבל לשאול מתוך כבוד ומורא, כפי שנצטוינו במורא תלמידי חכמים וכבודם. שעל זה מבוססת מסירת התורה מרב לתלמיד.
ב. במה שכתבתי שאנחנו לומדים מהבעיות של המזרחי, לא צריך ללכת אחורה. אפשר להסתכל גם היום. וגם לא צריך להיות חרדי, קולות רבים במזרחי, מבקרים את השיטה בעקבות התוצאות בשטח. אין זה אומר שבאופן אוטומטי אנחנו נשלול כל שילוב בין העולם לבין התורה, אבל הגישה שבאופן בסיסי משלבת, ורק אחרי כן מנסה למזער נזקים, התבררה כהרת אסון ביחס למחויבות להלכה ולגידול בני תורה ותלמידי חכמים (ואפילו לאחוזים שממשיכים להיות דתיים). ואין כאן המקום להאריך.
ג. בלימודי חול, אין הבעיה רק בגדולי הדור הבא, כמו שכתבת. יתכן ונפסיד בכלל את הרמה הכללית בתורה ובהלכה. גדולי תורה רבים יש בנו ב”ה, בכל שכונה ובכל כולל יש גדולי תורה ברמות שונות, והכל נובע מהשאיפה הגדולה לגדול בתורה ששוררת בישיבות ובכוללים. במידה ואתה משנה, אנחנו לא יודעים אם נצליח לשמור על הרוח המופלאה הזאת, שהיא בבחינת נס ופלא, ומילוי ייעודנו כעם ישראל שנשבע בהר סיני להמשיך את התורה הלאה, לא כאנשים שמקבלים כל יום בוואטסאפ כמה דקות של תורה, אלא כעמלי תורה ממש. זה לא שהתכוונתי לפטור את הנידון כלאחר יד כאילו אין כאן שאלה, רק באתי לנסות להסביר למי שלא מבין את הצד השני בכלל. אני אישית חושב שיש כאן נושא כבד משקל, ואני יכול להבין את שני הצדדים, וטוב שאני לא מחליט אלא גדולי הדור וזקניו.
גדולי התורה מבינים שהנושא של תורה הוא קריטי ממש, (בתור תרגיל, כדאי ללמוד במשך חצי שעה בעיון ובריכוז נפש החיים שער ד, מסילת ישרים פרק ראשון בענין חובת האדם בעולמו, או את מוסרי החפץ חיים, ואחרי זה פתאום מרגישים קצת שינוי בפרופורציות בין תורה לשאר עניני הצלחת העולם הזה וקצת חושבים אחרת על השאלות הללו. אז גדולי ישראל חשים את הבעירה הזו לתורה ולמילוי תפקידנו הרוחני כל הזמן בעוצמה אחרת.
[יתכן גם ויש כאן גישה של ‘שב ואל תעשה’, דהיינו שכיון שאין אנו יודעים מה תהיה התוצאה של שינוי במתכונת המוסדות החינוכיים, הרי שאף שיש גם צד שני, במקרה כזה יש לנקוט בשב ואל תעשה. חושבני שיש גם שיקול של אמונה ובטחון, שאם אנחנו נקפיד יותר על חלקנו בהעברת התורה הלאה, ה’ יעשה את שלו.]
ובסופו של דבר אנחנו גם חושבים שיש סיעתא דשמיא לתלמידי חכמים שדבוקים בה’, לומר את הדבר הנכון. לפעמים רואים את זה מיד, לפעמים אחרי זמן. וגם מה שהיו מגדולי ישראל שאמרו, לא לעלות לא”י ערב השואה, שאצל רבים מהם היה זה מבוסס על הבנה מסוימת במציאות, שלא תהיה שואה, והתברר כלא נכונה, גם זה חלק מדבר ה’ שהיה בפיהם, שרצה ה’ בגורל הזה, ומי יאמר לו מה תעשה.
הארכתי די, למרות שחשבתי לקצר. יש עוד הרבה לדון ולפלפל, אבל המסגרת מוגבלת. בהצלחה.
התגובה שלך יפה.
ובהחלט אמיץ מצידך להתמודד עם התשובה.
מסכימה לגמרי בנוגע ל”מכתב של הראש ישיבה” זה לא היה מכתב, הוא בטעות התייחס להתאבדות שקרתה באותו יום, עוד לפני שידע פרטים.
בשיחת ועד לאברכים בנוה יעקב.
ומישהו זריז וטיפש יותר מדי, הקליד את הדברים במייל והפיץ בלי לחשוב על חילול ה’.
חבל.
הוא אכן תיקן את דבריו.
אבל מנגד, למה הרב צ’ולק הספיד אותו?
למה בכלל מישהו אחר הספיד אותו חוץ מהמשפחה?
למה הלכו לנחם?
למה אין תגובת הרב שטינמן מסודרת לאירוע, במיוחד אחרי מה שהנפיצו בשמו?
למה אין תגובת רבנים אחרת?
למה השיח (של הרבנים וממילא הציבור) הוא בעד או נגד התוקף ומשפחתו, ולא בעד טוטלי לקרבנות?
תודה על המילים הטובות.
לגבי ההערה בדברייך – קצת קשה לדבר בשם אנשים ולהיות הדובר שלהם מבלי שנתבקשתי… אולם ניתן לזרוק לאויר השערות (לא בכדי להצדיק או לשלול, אלא בשביל לתת כיווני חשיבה כדי לא לראות הכל שחור ולבן).
א. ראשית, לא ניתן לשפוט מה שנעשה סמוך ונראה לארוע המטלטל, כאשר הנתונים היו מעורפלים (לפחות אצל רבים) ונשמעו קולות שונים ולחצים, והכל סער וגעש בלבבות.
גם מותר לקבל שיש גישות שונות באשר לאיזון הנכון בין הערכים השונים: כבוד הנפגעים; כבוד המשפחה; חזקת החפות והזהירות מלחרוץ משפט ללא בירור הדברים היטב היטב; הרצון למנוע פיצוץ בלתי מבוקר בציבור; ועוד.
אצל פלוני/ת הנושא של הנפגעים/ות בוער עד עומק הנפש (בפרט אם הוא עוסק בתחום), וזהו הערך המרכזי ביותר. אך אצל אלמוני/ת יש דומיננטיות לערכים נוספים, וכתוצאה מכך הוא עשוי לנקוט במדיניות אחרת מאשר צידוד אוטומטי ב’כל מה שיעשה טוב לקרבנות’.
ב. הרצון לתגובה מסודרת מובן (אגב, כנראה התכוונת לרב אדלשטיין שהפיצו בשמו דברים), אולם כמו שכתבתי, הרבנים לא רואים את עצמם אחראים להוציא תגובה כמו שמקובל במפלגות ובגופים שונים להוציא תגובה מסודרת למאורעות השעה. זה לא עובד ככה. אם שואלים אותם הם עונים. בפרט שיתכן ובמקרה זה בכוונה הם לא מעוניינים לצאת במכתבים גלויים סביב הנושא הזה שלא מדברים עליו בפרהסיא החרדית הרשמית, ולדעתם יש לעודד פעילויות לתיקון המצב בשטח (ואת זה הם אכן עושים, ויש המון פעילות בשטח והתקדמות לטובה) ללא רעש וצלצולים.
אני יכול לומר שלפי עניות דעתי, המצב כן מצריך מכתב של גדולי ישראל, אבל לפחות אהיה כנה להודות ש’זכותם’ של הגדולים, שקוטנם עבה ממותניי, לחשוב אחרת ממני. [זאת ועוד, אי אפשר להכחיש שאנחנו מושפעים מהתקשורת וממה שמתחולל ברשתות החברתיות, ולפעמים אנו בעצמנו מרגישים (איני מתכוין בנושא זה אלא כדוגמה מנושאים אחרים) כעבור זמן כשהאבק שוקע, שקצת הגזמנו ונסחפנו באווירה].