פלונית יקרה,

השאלות שאת שואלת את עצמך הן עצומות ונפלאות, מייסרות ומשמחות בו זמנית. אנשים חיים אנחנו, שגדלים ומתפתחים כל הזמן, וב"ה גם מתייסרים בייסורי הדעת (יוסיף דעת יוסיף מכאוב) ולא היינו רוצים לוותר על כאבים אלו. אלו כאבי גדילה, כאבים של צמיחה רוחנית ואינטלקטואלית. העובדה שתשובות שניתנו לך בגיל 17 לא מספקות אותך היום, הינה אות וסימן לכך שבגרת, שצמחת, ושיחד עם העיסוק האינטנסיבי בגידול ילדיך, ולמרות שאינך מוצאת את הזמן לצאת פיזית מכתלי ביתך, הרי שאת מוצאת זמן להעמיק חשוב, לדבר עם אלוקים, ולבקש את קרבתו.

העולם שאנו חיים משתנה בקצב מדהים לנגד עינינו. אם בעבר 30 שנה נחשב ל'דור', הרי שהיום 'דור' הוא 3-4 שנים ולא יותר. המערכות החינוכיות היום לא יודעות להכין את התלמידים לעולם התעסוקה ולמקצועות שיהיו נצרכים כאשר התלמידים שכיום יושבים ולומדים בבתי הספר היסודיים, יסיימו את מסלול לימודיהם ויכנסו לעולם העבודה. זהו רק ביטוי אחד לקצב השינויים החולפים על פנינו. על כן, גם אם בתי הספר שלנו היו משקיעים יום יום בשיעורי אמונה כפי שאת מרגישה לכאורה שחסרים לך, היית מגלה שהתשובות שסיפקו אותך אז, לא הולמות את התמודדויותיך הנוכחיים. אנו חיים בעולם שבו פרות קדושות נשחטות, המובן מאליו קורס לנגד עינינו, ותמונת העולם שלנו, מה בה שחור ומה בה לבן, מה אמת ומה שקר, מה להרחיק ומה לקרב, היטשטשה ונעשתה מורכבת ומסובכת, ואנו צריכים לחרוש בה תלם חדש שיוביל אותנו לחוש שוב בקרבת ה' אלינו וקרבתנו אליו, ותיצוק משמעות מחודשת לציווים, ופרטי המצוות המקיפים את סדר יומינו, באופן שיהיו רלוונטים לאתגרים עימם אנו מתמודדים היום, ואשר הם שונים בתכלית מאלו שהתמודדנו עימם בדורות קודמים.

מהדרך שבה ניסחת את שאלתך אני מסיקה כי תחושת הניכור שאת חשה מכאיבה לך, ואת כמהה למצוא משמעות רוחנית לכל העשייה הקטנה והגדולה שממלאת את סדר יומך. קריאה זו מנהמת הלב מלמדת כי לא החשש שמא אין אלוקים מקנן בליבך (שכן לחיות כאילו יש אלוקים ולבסוף לגלות שאין, זהו סיכון הרבה יותר קטן מאשר להיפך, לחיות כאילו אין אלוקים ולגלות בסוף שהוא קיים) אלא דווקא הרצון לחוש משמעות בתוך עולם של רלטביזם מוסרי, שבו כל אמת היא רק אמת יחסית, וכל דבר שאנו עושים נראה נכון וראוי רק לרגע קצר, וברגע אחר הוא כבר מתערער ונדמה כמי שעבר זמנו, והיה נכון רק לשעתו.

ביקשת שלא אנחם אותך בכך שזו 'נחלת רבים'. אך מה לעשות שאיני יכולה להימנע מלעשות זאת.

למרות שהחינוך החרדי חרת על דגלו התבדלות מהמודרנה על מנעמיה ופיתוייה, הרי שבמציאות צורת החשיבה המודרנית ורעיונותיה שבתוכה ובמסגרתה אנו פועלים היום לא פוסחת עלינו. בעולם הקדם-מודרני זהות היחיד נקבעה מתוך השתייכות לחברה מסוימת, וסדרי החברה נתפסו כחלק מסדרי הטבע. מתוך אותה השתייכות חברתית קיבלנו את ייעודינו ותכליתנו וממנה גם את ההשראה לנשגב והרוחני שאליו ביקשנו להתחבר. כאיש אחד בלב אחד, באופן קבוצתי, כשכל אחד מאיתנו הוא רק בורג במערכת שלמה גדולה מאיתנו ולפיכך גם בעלת משמעות עבורינו, נרתמנו למשימה שהטילו עלינו גדולי הדור הקודם, כשהמטרה הרוחנית הייתה ידועה, וגם הדרך להשגתה הותוותה באופן ברור לקבוצה כולה.

החשיבה המודרנית סודקת את תחושת הקולקטיביות הזו שנתנה עד כה משמעות לחיינו, ומביאה לפיתחינו מושגים של 'הגשמה עצמית' ו'מיצוי הפוטנציאל האישי'. אנו מוצאים עצמינו תרים אחר 'משימה אינדוידואלית' המוטלת עלינו ספציפית. זו היא איפה הבסיס לתחושת החמיצות שאת חשה, למועקה שמקננת בליבך, ותחושת החיפוש המפעמת בך – מה ה' אלוקי רוצה ממני???? האם הוא באמת רוצה שרק אחליף טיטולים כל היום, וארחץ כלים ששוב ושוב מתלכלכים, ואלך לעבודה שיתכן והיא לא נותנת לי שום סיפוק, או שכבר לא נותנת לי כפי שנתנה לי בעבר? מה המשמעות של כל זה עבורי??? האם כך אלוקים רוצה שאעביר את חיי? אני סבורה שאין כמו החיפוש המייסר הזה כדי להעיד עדות נאמנה לקיומם של יסודות איתנים שנרכשו בעמל בחינוך שספגנו ב'בית יעקב' שבו לאלוקים ולחיפוש התמידי אחר 'מה ה' אלוקינו רוצה מעימנו' ניתן מקום רחב ומשמעותי בסדר היום החינוכי.

בנוסף, עצם השאלה, היא תנאי ראשון לחיפוש התשובה. כך אנחנו רואים, שכבר רבי יהודה הלוי, בן המאה ה-13, חיבר את ספר הכוזרי, הבנוי משאלות ותשובות בענייני אמונה. שכן השאלות היו עמנו מאז ומעולם, וכך גם חיפוש התשובות והתשובות עצמן.

כיהודים מאמינים אנו יודעים שלגישה זו המעצימה את מקומו של הפרט בחיפוש ובמציאת היעוד הפרטי שלו, יש שורשים עמוקים במורשת ישראל סבא.

ידועה האמרה החסידית המיוחסת לרבי זושא: "כאשר אגיע לשמים לא ישאלו אותי למה לא היית משה רבנו, אלא למה לא היית זושא". גישה זו אומרת שאין פה סולם אחד ויחיד שכולם צריכים לעלות עליו כדי להגיע מעלה לדרגה רוחנית גבוהה, אלא יש עץ עם גזע משותף אך ממנו יוצאים ענפים ועלים רבים, ולכל עלה, ניצן, פרח, פרי, יש תפקיד ויעוד אחר שחובה עלי לחפש אותו, ואף למצוא אותו כדי להגיע לאותם גבהים אישיים שרק אני, עם הכוחות היחודיים שנתן לי אלוקים יכולה להגיע אליו ולהשיגו, ואם לא אעשה כן, הרי אני חוטאת כנגד עצמי וכנגד אלוקי.

אינני מכירה אותך אישית, פונה יקרה, אך אין לי ספק שיש בכך כוחות, כשרונות וחוזקות יחודיים לך, המבקשים לבטא את עצמם ולמלא בעזרתם את משימת חייך. העובדה שהתעוררת לפנות לאתרינו בשאלה שמטרידה אותך מזה זמן רב מלמדת, לא על ירידה רוחנית כפי שהשתמע לכאורה מדבריך, אלא להיפך, על רצון לעלות מדרגה לשלב בוגר ובשל יותר עשיה רוחנית, ומציאת המשימה הנכונה לך שבעזרתה תוכלי לעלות ולהתעלות, ולהרגיש מחדש את תחושת החיבור והקרבה לאלוקים, באופן אותנטי ומדוייק עבורך. עד עתה, המשכת בכוח ההתמדה של המטען הקולקטיבי שהטעינו אותך בשנות לימודייך, אך כעת, את יוצאת למסע אישי, בו רק את, מתוך הכרות עם עצמך ועם עולמך הפנימי תדעי לאתר אותו. ממכתבך אני מסיקה שזה מספר שנים שאת נותנת את עצמך ואת כל כולך למשפחתך, והיגיעה העת לחדש את מאגריך ומשאביך הרוחניים במטען חדש שמתאים לך היום. הן אולי מאותו סוג שהיה בצקלונך בעבר, והן מסוגים חדשים ואחרים, שמתאימים לך יותר היום.

אינני יודעת איזה סגנון מדבר אלייך: יותר הגותי פילוסופי, או יותר מעשי, רגשי או כל דרך אחרת. אם גם את תוהה בענין, הייתי מציעה לך כצעד ראשון ללכת לסדנת 'מודעות' שתתן לך כלים להכרות עמוקה יותר עם עצמך ועם כוחותיך. משם תוכלי לחשב את מסלולך מחדש, ולמצוא את הנתיב הרוחני האישי שלך. ואם את כבר מכירה את עצמך ואת נטיותייך הרוחניות, הרי שהרגע ממש, זהו הזמן הטוב ביותר להתחיל להתעניין בשיעורים בסביבת מגורייך, להכיר נשים נוספות, ולשוב לצעוד – הפעם במשעול שאת מפלסת בפסיעותייך שלך – בדרך העולה בית קל.

אני מאחלת לך, שלמרות שבפילוס הדרך יש משום קשיי הנחשוניות, ולעיתים גם סוג של בדידות, שהפעם תהיה זו הדרך שלך, הכי קרובה לליבך, והכי אישית, וסיפוק רוחני תמצאי כבר בעצם הצעידה בדרך.

ורדית

[email protected]