שלום לך, אשה יקרה!

לפני הכול – אני חייבת לומר שאני מלאת הערכה עמוקה אלייך. את זמן קצר אחרי לידה שביעית, שעברה עלייך בקושי רב, ומיד אחריה מצאת את עצמך בעיצומו של חג הפסח – בלי תמיכה משפחתית מסייעת. מי שמבין מה המשמעות של לידות, הריונות, החלמה אחרי לידה, ובכלל גידול הילדים יום יום שעה שעה – רק יכול להתפעל ממך.

גם מהחוסן שלך, וגם מכך שהכוח שלך מושקע בבנייה של בית ומשפחה בישראל. אם יש משהו ששווה להתאמץ בשבילו עד כדי כך, זה בשביל מה שאת בחרת להתאמץ. ללדת ולגדל ילדים.

כשקראתי את מילותייך, המשפט הראשון שרציתי לומר הוא:

זה נורמלי. זה נורמלי. זה נורמלי.

קשה מאוד להסביר חוויה של לידה קשה. גם כשעוברים אותה – לא תמיד מצליחים להבין אותה עד הסוף. לא פרטת מה היה הקושי המרכזי, אבל כל לידה – ובפרט כזו שנשמעת טראומטית – היא עולם שלם של כאב, חוסר אונים, פחד, חשיפה, ולעיתים גם תחושת בדידות. (כמובן גם מרגשת ומשמחת מאוד – אבל זה לא הנושא כרגע.)

לפעמים, גם כשיש זוגיות טובה, כמו שתיארת – הפער הזה בין מה שאת מרגישה למה שבעלך מסוגל להבין ולשקף – הופך את הכול לעוד יותר קשה.

במיוחד כשאת חוזרת הביתה לגוף מותש, לנפש סוערת, לילדים בבית, לחג שלם שצריך להכין לבד. זה לא רק קשה זה כמעט בלתי אפשרי.

ואם את מרגישה שהקושי הזה לא קיבל מקום, לא הובן, לא נענה – התחושות שלך מובנות לחלוטין.

גם הדמעות.

גם המחשבות הכואבות שאת מתביישת בהן.

תזכרי שהמחשבות האלו לא מגדירות אותך. לא מגדירות את דעתך, את גישתך, את רצונך האמיתי. עצם זה שאת בוחרת לא לכתוב אותן, מעיד כמה הן זרות לך, ומנוגדות לתפיסה שלך.

אלו רגשות שמופיעים כשעומס גדול מדי נוחת על לב אחד.

וכשאת אומרת שקשה לך להסביר – זה הגיוני. לפעמים אפילו לנו עצמנו קשה להבין את הכאב שלנו, אז איך נוכל להסביר אותו לאחר?

המרחק שאת חשה בינך לבין בעלך ככל הנראה נובע מהפער הזה. לא מאשמה ולא מחוסר אהבה.

הוא אולי באמת ניסה לעזור, והתנצל כשהיה קצר רוח, אבל במקביל את באמת חווית סערה פנימית שבאותם רגעים לא נמצא לה מקום ולא הייתה לה הכרה.

וזה בסדר. את בסדר.

ועוד שתי נקודות עדינות.

נקודה אחת היא שאם הקב"ה זימן לך את הכאב הזה, אולי תוכלי להשתמש בו כדי לגדול.

לגדול בחמלה כלפי עצמך, לגדול ביכולת להפריד בין רגש חולף לאמת פנימית, לגדול ביכולת להיות שם בשביל אחרים כשיכאב להם ואולי לא תהיינה להם מילים.

נקודה שניה שאני רוצה לכתוב לך,

לכולנו יש חלום עוד מהיותנו תינוקות רכים שיהיו זמינים עבורנו תמיד, ושיבינו אותנו בלי מילים.

.

כולנו נאלצים להתמודד פעם אחר פעם עם התנפצות החלום הזה.

ככה זה. אף אחד לא זמין לנו טכנית ורגשית בכל עת, ואף אחד לא מבין אותנו בלי הסברים מפורטים מאוד.

למה זה ככה?

כי קרבה אמיתית, מבחירה, בין שני אנשים שלמים, מגיעה מעמידה פנים בפנים. אדם וחווה נולדו מחוברים גב אל גב, ורק הנסירה והפרידה, הפכו אותם להיות מחוברים במובן העמוק של המילה. להפנות מבט זה אל זה.

זאת אומרת, שבאופן מובנה, דווקא המרחק בינינו והעובדה שכדי להתקרב צריך בחירה אקטיבית בכל רגע ורגע, הופכת את הקשר למשמעותי. בניגוד לעובר שהוא ירך אימו, הוא לא צריך להסביר שום דבר, הוא לא מתמודד עם קונפליקטים, אבל כל זה בגלל שהוא עדיין לא אדם שלם, הוא לא בוחר להיות מחובר לאמא שלו.

חיבור של שני שלמים כולל את המלאכה הסיזיפית של לבחור להתקרב. להסביר את עצמנו, להקשיב בדריכות מכל הלב למה שחווה בן הזוג, להעז לבקש ממנו במפורש, גם עזרה וגם תמיכה, למרות שאנחנו מסתכנים בסירוב, להבין שכל פעם מחדש צריך להגיש את היד כדי שנחזיק ידיים.

אבל בשביל זה את צריכה קודם כל להיות שם בשביל עצמך, לקבל את החולשה, לכבד את הנזקקות, לכבד את הרגעים של הבכי וחוסר האונים, וגם את המחשבות הקשות.

לנשום עמוק ואז להיות מסוגלת להפנות את מבטך אל בעלך ולבקש קשר. אין ספק שלא תקבלי הכל.

חלק מהפעמים הוא לא יבין, חלק מהפעמים הוא לא יהיה מסוגל, וכן, חלק מהפעמים הוא גם לא ירצה.

אבל בפעמים שאת תצליחי להסביר והוא יצליח להבין, את תסכימי לקבל והוא יסכים לתת, זה יהיה קשר אמיתי, חיבור של פנים בפנים.

מאחלת לך החלמה שלמה, חזרה הדרגתית לשמחה, וחיבורים מחודשים – עם עצמך, עם בעלך, ועם כל אחד מהשבעה המופלאים שלכם.

ציפי