חנה יקרה

ראשית אני חושבת שהמאמץ שלך לכתוב הוא לא מובן מאליו. ומעיד על גבורה מיוחדת, כל כך יותר קל להמשיך להשתבלל בכאב ובחידלון ולא לשתף ואת בחרת בכל אופן לגייס מעט כוח ולכתוב, כל הכבוד.

 מתוך מה שאת כותבת עולה כי אכן את מתמודדת עם מציאות מורכבת מאד, הורים שבחרו כל אחד דרך שונה ואת באמצע אוהבת את שניהם(אולי גם כועסת קצת על שינהם) בוחרת בדרך שלך אבל מאד רוצה שגם אימא תקבל ותבין וזה לא בדיוק קורה. בנוסף על הכל  חברה שאהבת נפטרה. בקיצור  מתמודדת במלא העוצמה עם חלקים כל כך קשים של החיים.

שקראתי את מה שכתבת קצת התלבטתי מה לכתוב לך בחזרה האם להסביר לך שהכל לטובה ואנחנו לא מבינים בדיוק מה שקורה, שהגענו באמצע הסרט ואנחנו לא מבינים את כל הסיפור, ולמה אנשים מתים ולמה דברים כל כך מורכבים אבל אני חושבת שאת בטח יכולה לדקלם לי בחזרה את כל ההרצאה ואולי עוד יותר טוב.

אז חשבתי לעצמי שאולי השאלה שאת בעצם שואלת זה לא מה ה’ רוצה ממני אלה מה אני רוצה מעצמי? את שואלת את זה? ומה התשובות שלך לשאלה הזאת? אולי התשובה היא אני כבר קצת רוצה לעזוב את עצמי והמחשבות שלי, אולי התשובה היא אני רק רוצה להיות ילדה רגילה שלא חושבת ומתעמקת כל היום סתם חיה חיים רגילים. ואולי יש לך כל מיני חלומות גדולים J בכל אופן קשה לי קצת לנחש כיון שזאת הפעם הראשונה שאנחנו מתכתבות אבל אני חושבת שאלו שאלות חשובות שאולי אולי נותנות קצת יותר מרחב. ואולי גם פותחות אפשרות לעוד כיוניים של מחשבות. אולי אני אעיז להגיד אולי נותנות קצת יותר כוח לקום בבקר. כי באמת לא קל תמיד לקום ובטח לא קל לתפקד. בטח כשאת מרגישה שהמציאות סביבך סוגרת עליך והכל מסובך ומורכב.

אני אשמח מאד לשמוע מה את חושבת, איזה עוד שאלות עולות לך. את יודעת השאלות החשובות ביותר זה השאלות על עצמינו. לא למה דברים קורים בעולם אלה למה הם קורים לנו, למה המסלול שלנו הוא כזה. כאילו איך שאלוקים מנהיג את המיליארד וחצי סינים פחות חשוב לנו, הכי חשוב לנו זה אנחנו (וזה טוב, וכך צריך להיות) ואני חושבת ששם אנחנו צריכים לשאול. ולדבר וללבן. עם עצמינו ועם חברים.

אשמח להיות חברה

נחמה [email protected]