דלג לתוכן
אני מרגישה ממש רע כל כך שאין לי כוח לחיות עוד.
אני כבר בת 33 ואין לי זוגיות אני ממש רוצה בן זוג , אבל תמיד כשמישהו מדבר איתי ומתחילים קשר מתחילים לי גם פחדים מכל מיני בחינות ואני פשוט ממציאה תרוץ ולא ממשיכה בקשר איתו. וזה מביא אותי לדיכאון לבדידות להרגשה שאף אחד לא מבין אותי למשפחתי לא מספרת כלום כי אני מרגשה שהם לא מבינים אותי יש ימים שפשוט אני רוצה למות אנא עיזרו לי.
שלום וברכה, יקרה.
שבוע טוב וחודש מבורך ושמח.
תיארת את הכאב הריקני שלך במילים פשוטות. ‘לא טוב היות האדם לבדו’. קשה לי, החיים ריקים עד שאין לי בהם חפץ. הבדידות מכרסמת בי עד שאיני מוצאת מקום לעצמי. וואו. לא קל בכלל.
ועדיין אלו החיים שלך. עם הנסיון הזה, ההתמודדות הספציפית הזו, והמחסור בזוגיות. הדיכאון לא יפתור את הבעיה ואפילו לא יעמעם אותו.
הצורך בבן זוג הוא בסיסי וקיומי. כבר בפרשת בראשית, מציין הכתוב זאת- ‘אעשה לו עזר כנגדו’. גם הלל הזקן, לאחר שקם משנתו בת ה-70 שנה, ביקש את מותו, מאחר ולא מצא חברה (או חברותא או מיתותא). שלימות האדם היא רק בנישואיו. אין ספק שהעדרו מקשה ומעמיק את החסר והבדידות.
השאלה מה עושים במציאות הקיימת. את הרי לא נשואה. וזו עובדה.
את רוצה בכלל להנשא?
אני משערת שאת מסובבת יד על הרקה. זה אמור להיות ברור. לא? זהו, שזה לא מספיק ברור לי, ולכן אני טורחת לברר את התשובה אצלך.
את לא רוצה להיות בודדה. את סובלת מהיעדרו של איש שפוסע לצידך. השאלה אם את מעוניינת בנישואין.
לכל אדם יש את ‘אזור הנוחות’ האישי שלו. זהו מצב עכשווי בו הוא שוהה ונמצא, ומשם קשה לו להתקדם ולשנות את חייו. בדרך כלל אין המדובר על אזור נח כפשוטו, שהרי אם היה לו טוב במצבו העכשווי, הוא לא היה חושב כלל לשנות את מיקומו הרגשי, ולהתקדם. ברור שההתנהלות העכשווית מציקה לו ומקשה עליו. ועדיין זה נקרא ‘אזור הנוחות’.
הסיבה היא פשוטה. המצב הקיים, הגם שאינו נוח, עדיף על פני הצורך בעשיית שינוי. יצירת שינוי עלול להיות דבר מאיים ומפחיד. איננו יודעים כיצד יראה העולם שלנו אחרי השינוי. איך יקבלו אותנו במצב החדש, ויותר מכך- איך אנחנו נקבל את עצמנו לאחר שנתרומם מהמוכר והידוע ונערוך שינוי בחיים. הפחד הוא כל כך גדול ומאיים, עד שאנחנו מעדיפים להיוותר במקום הקיים ולא לצאת מהמצב שנוצר.
כמדומני, שניתן להבחין באזור הנוחות שלך די בקלות. את מאד רוצה להתחתן, מאד רוצה בן זוג; אבל מפחדת. את מודעת שהפחד קיים, אולם לא חושבת לעשות עם הפחד משהו. יש כאן מחסום מהותי, שגורם לך להוריד שידוכים אחד אחרי השני, אולם את לא מטפלת בבעיה, ומעדיפה להיפגש שוב ושוב. כך את נותרת ב’אזור הנוחות’ שלך. לא קל בו, מתסכל וריק; אולם זה לא מחייב אותך לקום ולעשות צעד משמועתי ביותר בחייך.
נניח את הדברים על השולחן. פגישות לא יוצרות נישואין. הן רק מעצימות את הפחד. ואם מדובר בעשור (או יותר) של פחדים, הרי שהמפלצת רק גדלה והתעצמה, עד שהיא מסתירה לך את כל מרחב הראיה. את בכלל לא רואה בבחור בן- אדם, כי המפלצת המפחידה קופצת ומסתירה לך את מה שהבחור מכיל.
אני לא יודעת מה מקורו של הפחד, ובן כמה שנים הוא. האם מקורו בפגיעה מינית בעבר, או במערכות נישואין רעועות אליהן נחשפת. זה גם יכול להיות כתוצאה מביטחון עצמי נמוך, שגורם לך להוריד את הנפגשים, כדי שלא יורידו אותך ותחווי דחיה, או מחשש אינך יכולה להחליט כראוי. או שגדלת בבית לא מתפקד. יכולות אינספור סיבות, כשכל אחת בפני עצמה עשויה לעצור אותך מביצוע הפעולה הבאה ולגשת לנישואין.
אין מנוס מלקחת את האחריות על חייך בידיים, ולגשת לטיפול מקצועי. אם לא נעים לך, אף אחד לא חייב לדעת מכך. את מבוגרת דייך, כדי לנהל את חייך ולהשפיע עליהן. אוכל להמליץ לך אץ מטפלת טובה באזור מגורייך. ראשית יש לבדוק את מקורו של הפחד. יתכן וגם את זה את יודעת, אולם חוששת לגעת באמצעי הגנה שהחיים יצרו. אם מדובר בפגיעה או אונס, עדיף לפנות למטפלים יעודיים לכך. גם אם מקורו של הפחד נובע ממניעים אחרים- אסור להזניח. הבעיה לא תיפטר מעצמה. הטיפול יכול להכאיב, כמו ניתוח, בעצם. כדי לנקז את המוגלה- אין דרך עוקפת. הזמן רק יכול לגרום לנזק קשה יותר, ולנמק, ח”ו.
במקביל (מדגישה, במקביל. לא בתמורה לטיפול), חשוב לנו לבדוק מה אנחנו בעצמנו. נכון, כרגע איני נשואה, והסיבה לכך לא משמעותית (מעבר לצורך להבין איך אני מתקדמת במישור הרגשי). חשוב לי לדעת איך אני ממלאה את עצמי, ללא קשר לבעל שאינו, או לתקופת השידוכים המייגעת.
תנסי למצוא אפיק מאתגר שימלא אותך מבפנים, וייתן לך סיפוק. זו יכולה להיות התנדבות, לימודים מהצד, או פרנסה נוספת. משהו שיצבע את חייך בגוונים מעניים יותר מהאפור- שחור הקודר. איני מכירה אותך כדי להמליץ על תחום, אבל בטוח שתוכלי למצוא בתוכך משהו. יש לך את היכולת הטכנית לצאת מהבית- היידה, תתקדמי. תהני מהימים נטולי העול, מתוך תפילה שהם יסתיימו מהר. אל תשכחי, שבסופו של דבר, את האושר יכול להעניק לך רק מישהו אחד- את בעצמך. לא אף אחד אחר. גם לא בעלך. זו רק אשליה, ואם לא תתאמצי למצא את האושר, הוא לא יגיע, גם כשהטבעת תיענד על אצבעך.
מאחלת שתוכלי למצוא בעצמך את הכוחות לצאת מאזור הנוחות, ולהתקדם לחיים מאושרים ויפים יותר.
אם תרצי להרחיב, אפשר באישי.
תמי
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
תגובה אחת
שלום רב,
מרגישים את הכאב של הבחורה הזאת,אבל למרות כל הכאב צריך לזכור שעצבות וייאוש לא מביאים לשום מקום.כמו שענתה לה המשיבה.
צריך לאגור כח ואומץ ואמונה בבורא עולם, ואני בטוח שכשהבחורה תקח את עצמה בידיים ותמצא כמו שהשיבו לה טעם בחיים ותיהיה שמחה מעצמה ומהחיים שלה, ותודה לבורא עולם על כל החסד שבטוח עשה איתה ,אז גם החתן המיועד יבוא.