שואלת יקרה וחשובה עד למאוד,
חשוב לי לשתף אותך שליבי איתך! לא פשוט להיות במיצר של התמודדות עם קבלת החלטות ולהרגיש שמגיעים למקום נמוך, מכבה וחסר אונים.
מה שעובר עלייך עכשיו – הכאב, הבלבול, תחושת התקיעות- הם רגשות נורמליים, אנושיים וטבעיים הרבה היו מרגישים כך במקום דומה. יש מקום אמיתי לרגשות האלה.
החיפוש אחר משמעות או אחיזה הוא לא רק סימן לבעיה, אלא סימן לכך שאת אדם עמוק, שמרגיש וחושב, שדורש מעצמו אמת.
בראש ובראשונה, ליבי מייחל עבורך ליציאה מהמקום הכואב אל עבר חיים שיש בהם תנועה, משמעות ושליחות. אני מקווה ומייחלת שתיחלצי מהרה מהמצב הזה, ותצליחי להניע את חייך אל הטוב, אל המקומות שמצמיחים ומקדמים אותך לתפקיד ולייעוד שיש לך בעולם, לדברים נפלאים שאת יכולה לעשות ולפעול.
לאחר מכן, את מעלה פה כמה נקודות שאני שמחה שהעלית, הן מהוות הזדמנות ללמידה וצמיחה ברמת החשיבה והעיבוד של הדברים וברמה המעשית של מה שניתן לפעול ולהתקדם. אנסה לפרוט אותן מן הצר אל הרחב והעמוק:
1. קבלת החלטות:
את מתארת שזיהית בעצמך דפוס של קושי בקבלת החלטות, כלומר, את לא מתלבטת רק הפעם, ולדפוס הזה ככל הנראה יש שורשים עמוקים יותר (כמו פחד לטעות, ביקורת עצמית גבוהה, אולי פער בין הראש לרגש)
ברמת התהליך כמובן שכדאי לשים דגש על הדפוס הזה, להבין את מקורו, מתי הוא קורה יותר, ומה יכול להתיר אותו.
את כותבת שיש לך קושי בקבלת החלטות, שאת מעורערת גם אחרי שכבר בחרת, ושהמעבר הלאה לוקח לך זמן. זה דפוס שיכול להיות מאוד מתיש – כי הוא גורם להרגיש תמיד בין לבין: לא ממש בתוך הבחירה, ולא ממש מחוצה לה. אבל חשוב להבין שזו דרך בה הנפש מנסה להגן על עצמה: לפעמים זה נובע מחשש עמוק לטעות או לאכזב, לפעמים זה רצון להבין את כל האפשרויות עד תום גם את אלו שלא נחוו בפועל, לפעמים זו דרישה עצמית להיות בטוחה לגמרי לפני כל צעד דרישה שלא קיימת במציאות. וכהנה וכהנה.
לכן, הבנה ומודעות לכך (עם עצמך או עם ליווי ותמיכה) עשויים לאפשר מרווח בחירה שלם יותר בהמשך.
ייתכן שהקושי הגדול כאן הוא לא רק ב"בחירה", אלא באמון שלך בעצמך אחרי שכבר בחרת.
את רוצה לבחור – ואז גם להאמין שבחרת מתוך כוונה טובה, מהידע שהיה לך, גם אם זה לא מושלם.
חשוב כאן להבדיל בין מצב שבו אנחנו עדיין בוחרים, לבין מצב שסיימנו לבחור:
אם ההחלטה עוד רלוונטית, כדאי לתת מקום גם לחשיבה שקטה ומסודרת, לא רק לרגש הסוער. לשאול: מה באמת לא הסתדר לי? מה כן היה טוב שם? האם הקושי היה בו – או בי?
אבל אם זו בחירה שכבר לא ניתן להחזיר, או אם מרגיש לך שדלת אחת נסגרה או שאת מעוניינת לסגור אותה מסיבות כאלו ואחרות חשוב לזכור: באותו רגע עשית את הכי טוב שיכולת עם מה שידעת והרגשת ועם הכלים שהיו לך באותו רגע. לא תמיד הייתה דרך לדעת יותר. לא תמיד אפשר היה לחכות לעוד בהירות.
אנחנו נוטים לשפוט את הבחירות שלנו בדיעבד כשיש לנו פתאום מידע רגשי שלא היה אז. אבל הכוח האמיתי הוא לא לחזור אחורה – אלא להאמין שבחרת מתוך כוונה טובה ואמת פנימית, גם אם זה לא התברר מיד, וכמובן ללמוד מהאירוע ובכך להפיק את המיטב עבור המשך החיים שלנו והבחירות הבאות. ולכן אם את מוצאת את עצמך חוזרת שוב ושוב על מה שהיה – נסי לראות אם זה קול שבא לעזור לך להבין משהו, או קול שמונע ממך לחיות. פעמים רבות זהו עצת היצר שרוצה להחליש אותך, ולא לחזק.
2. מחשבות על מהות הקשר- בתוכו ולאחריו:
אף שתיארת את דפוס קבלת ההחלטות שאת מזהה בתוכך, חשוב שתדעי שבסיטואציה שעברת זה נורמלי והגיוני להתקשות בקבלת ההחלטה. הימצאות במסע פגישות מציב אותנו בפני דילמות והתחבטויות, גם כי כל אדם הוא תמיד דבר מורכב ולא חד-משמעי, גם כי אנו רוצים לעשות את הבחירה הנכונה, וגם כי קשה מאוד לשמור על שיקול דעת נקי כשמעורבים רגש, ציפייה, ולעיתים גם חרדה.
יחד עם זאת, את מתארת כמה סימנים שמאפשרים להבין שבאותו הרגע ההחלטה כנראה הייתה נכונה עבורך. העובדה שנזקקת לכדורי הרגעה וחשבת שהפגישות עצמן מעוררות חרדה מעידה על מצוקה עמוקה. במצב כזה, אפילו אם יש ספקות או חלקים שנמשכו הגוף והנפש מאותתים שכרגע לא ניתן להמשיך. גם אם החרדה באה מהקשר, וגם אם ממך זה סימן שלא היה מקום שלם להתקדם ממנו.
עם זאת, אם את מרגישה שההצעה הזו עדיין חיה בתוכך, ושיש מקום לבדיקה נוספת זה לגיטימי לגמרי לחשוב על כך מחדש.
חשוב רק לעשות את זה לא מתוך סערת רגשות או כמיהה לחזור אחורה מתוך כאב, אלא ממקום שקט, יציב, סקרן כזה שיכול לבדוק שוב מה באמת הרגשת שם. את יכולה לעזור לעצמך בעיבוד הזה באמצעים כמו טבלה של יתרונות וחסרונות, כתיבה של דברים שקרו בפגישות, סימון נקודות שטלטלו אותך לעומת נקודות שהאירו.
הניתוח הזה חשוב גם כדי לברר אם יש טעם בפנייה מחודשת – וגם כדי שתוכלי בהמשך לבחור בחירות מדויקות יותר, עם פחות עומס ויותר שקט פנימי.
3. מצב off- קושי לתפקד אחרי הפרידה:
קודם כל, תודה על השיתוף הכנה והכואב. את מתארת ברגישות רגע מאוד חשוף, וזה נוגע מאוד.
התחושות שאת מתארת משקפות מצוקה עמוקה, לא 'סתם עצבות'. ייתכן גם שיש פה טריגר שהפעיל כאב קדום יותר, אולי חוויה של דחייה, אובדן או בדידות מוכרת שנפתחה שוב. אולי זה בלבול בין תחושת האובדן לבין האובדן של תחושת הכיוון, או כל דבר אחר.
נשמע שאת נמצאת במצב של שיתוק רגשי כאילו מישהו לחץ על כפתור כיבוי. את מתארת עייפות עמוקה, חוסר תפקוד, תחושת ריק. וזה מובן: לפעמים הכאב גדול כל כך, עד שהגוף והנפש פשוט עוצרים הכל כדי לא לקרוס. זה סימן לכך שהמערכת שלך עברה עומס רגשי שלא יכלה להכיל באותו רגע, ולכן עברה ל"מצב חירום" שבו היא מנסה להגן על עצמה. במובן הזה את לא "כבה", את מוגנת. הגוף והנפש שלך אמרו: "עד כאן. משהו עמוק זקוק לתשומת לב". לפעמים, כשאנחנו מרגישים כאילו מישהו "שם אותנו במצב off", זו הדרך הכי קיצונית של התודעה לומר: "אל תמשיכי הלאה בלי לעצור. יש פה פצע שמבקש שתראי אותו". במקום לנסות מיד להחזיר את המצב הישן אולי השאלה היא: מה בחיי לא עובד יותר על אוטומט, ולכן נכבה? זה יכול להיות: דפוס של ריצוי, של שיפוט עצמי, של ריצה אחרי קשרים ש"אמורים להתאים" בלי לשאול מה באמת מתאים לי, או כל דבר אחר. מתוך המקום השקט הזה – הלא מתפקד, הלא מובן, הלא רגיל יכולה לצמוח הבנה חדשה לגמרי על עצמך. כשמכבים מערכת ישנה, זה לפעמים כדי שתוכל להתארגן אחרת לגמרי. אפשר לראות את זה כמו אתחול – painful reset – לא תקלה. כלומר, זה שאת מרגישה ב-off לא אומר שנכשלת זה אומר שהלב שלך עצר הכל כדי להזמין אותך להקשיב לו. וכשמאזינים למקום הזה באמת משהו חדש נולד. לא במקום הקודם, אלא עמוק ממנו.
כמו שכתבת "בדרך כלל זה עובר", את צודקת, הכול זמני! והתקופה הזו, שנראית אפלה כל כך, היא גם הנקודה שממנה והלאה אפשר לראות רק אור. תשתמשי בתקווה הזו ותדעי שמהמקום שלך אפשר רק לצמוח, כעומק הנפילה כך עומק הרווחה, הדיוק והאיכות שתביאי איתך. מובא בשם ר' יצחק הוטנר ש"שבע יפול צדיק וקם" אינו מה שחושבים שהצדיק הוא זה שלמרות הנפילות מצליח לקום, אלא שהכוונה היא שמהות הקימה היא דרך הנפילות. יש פה עניין מהותי, שמי שרוצה להשיג דרגות עמוקות, אמיתיות ופנימיות חייב להגיע לזה מתוך הכרה פנימית עמוקה שקורית בתהליך של נפילה וקימה. גם הרב דסלר כותב רבות על נקודת בחירה אמיתית שיכולה לצמוח מתוך המקום הזה של הטוב מול הרע, בנקודת התלבטות אמיתית שיכולה לאפשר לך בחירה לא אוטומטית, אלא עבודה שמקרבת אותך למהותך.
זו כמובן תקופה קשה, ויש רגעי שבירה רבים, וזה בסדר, בחיים יש רגעים מכל הסוגים, לפי מה שאת מתארת את מתבוננת וחוקרת מה שקורה איתך, והרצון הזה להיות במודעות ולבחור בטוב, ללמוד מכל דבר ולהתקדם- היא העוצמה הפנימית שלך ואיתה אני בטוחה שתוכלי לגבור על המכשולים הללו.
אני מציעה לך, קודם כל, לתת תוקף לתחושות ולא לברוח מהן, את יכולה לכתוב אותן, לכתוב מה עובר עלייך או לבטא את זה בכל דרך אפשרית, כל דבר שיגרום לך להיות קשובה לעצמך.
לפעמים, רק כשהמנגנונים הרגילים נעלמים – נפתח סדק שדרכו את יכולה לראות את עצמך באמת. יש בתוכך קול שעדיין חי – והוא ביקש עזרה. זה אומר שהוא לא כבה.
4. צורך לפנות לטיפול ופער בין ניסיון טיפולי קודם לבין התחושה ש"זה לא עזר":
כתבת שהיית בטיפול בעבר וזה לא עזר -התחושה הזו טבעית ומתסכלת, ולכן חשוב רגע לעצור ולבחון מה כן היה שם ומה עוד אולי חסר כרגע.
את מציינת שאת מעוניינת לפנות הלאה, ואני מברכת את החלטתך זו, ומסכימה איתה; לפעמים אנחנו צריכים סיוע- "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". תמיד כדאי לעבור קודם אצל רופא משפחה ולוודא שהבריאות תקינה, ובנוסף, ברמת הטיפול, אמליץ לך לברר עם אנשים בקרבתך, אנשים שאת סומכת עליהם/ שעברו תהליכים/ מורים ומדריכים שלך לאן ניתן לפנות- אם זה רופא פסיכיאטר שיכול לאבחן צורך בתרופות, אם זה אנשים שמתמצאים בתחליפים טבעיים, וכמובן, גם כתובת אנושית קבועה שמכילה, מבינה ומארגנת את הכאוס. אצרף גם את המייל שלי בסוף השיחה למקרה שתרצי להתייעץ באופן ממוקד יותר על מנת שנוכל לחשוב יחד לאן אפשר לפנות.
יחד עם זאת, אני כואבת את התחושה שלך שניסית אצל אשת מקצוע ו"זה לא עזר". זה כל כך מתסכל להשקיע ולהרגיש שאין תוצאות.
את משתמשת במילים "מסתבר שזה לא עזר" ואני רוצה לנסות להסתייג יחד איתך; יכול להיות שבאמת הטיפול לא סייע לך למה שרצית או היית צריכה, יכול להיות שלא היית אצל אשת מקצוע מתאימה לצרכייך, אבל אני רוצה להציע שאולי, אם היית בתהליך ארוך כל כך והמשכת ללכת, אולי כדאי לך לסמוך על עצמך ולאמר שכנראה כן ראית בזה תועלת, אולי התקדמת בכיוונים אחרים ולא בדפוסים שקשורים ליחסים, אולי גילית תגליות אחרות. לרוב, שום דבר לא הולך לטמיון. וכמו שסמכת על עצמך אז, תוכלי לבחור היום את הטיפול והסיוע שיאפשרו לך התקדמות.
אשמח להציע מודל מסוים שאולי יאפשר לך לבחור דרכי טיפול והתמודדות עם התקופה הזו, או בכלל בצמתים אחרים שאולי שמעת עליו.
המודל נקרא "גשר מאחד", הוא פותח על ידי פרו' מולי להד בעת משבר ועבור משבר, אולם שימושי ופופולרי לכל פיתוח אישי, צמיחה, חוסן והתמודדות.
שם המודל הוא בעצם ראשי תיבות של סוגי ערוצי התמודדות שונים. לרוב, כל אחד מתחבר לערוץ אחר, או ערוצים אחדים. הייתרון הוא שלפעמים במצבים שונים מתאימות דרכי התמודדות אחרות.
מאפייני המודל בקצרה (ממליצה כמובן לקרוא יותר בהרחבה):
ג- גוף- ביצוע פעולות פיזיות מרגיעות
ש- שכל- רכישת ידע, הבנת המציאות, פתרון בעיות ריאלי
ר- רגש- שחרור וביטוי רגשי באמצעים שונים
מא- מערכת אמונות- חיזוק אמונה וביטחון בה', תפילה "מן המיצר קראתי… ענני במרחב"
ח- חברה- חיפוש תמיכה ממשפחה וחברים
ד- דמיון- שימוש בדמיון מודרך, דמיון של עתיד טוב יותר, הסחת דעת
כך או אחרת, תוכלי באופן עצמאי לחזק את עצמך כל פעם, ובמיוחד לבחור את שיטות הטיפול המתאימות לך לפי הקטגוריות הללו באופן ספציפי או לשלב ביניהם- לפעמים אנו צריכים עצה של רב, דעת תורה, לפעמים שיחות על הרגשות עם אשת מקצוע, ולפעמים עבודת גוף שמאפשרת שחרור ופינוי מקום לתובנות.
בסיום, אני רוצה לחזק אותך, אין ספק שאם הקב"ה שם אותך במבחנים עמוקים כאלה – זה כנראה מפני שיש לך כוחות פנימיים לגדול דרכם, נועדת לגדולות! ואני בטוחה שעם התבוננות כזו, ורצון להתקדם ולעשות את הדבר הנכון והאמיתי, ועם הנכונות לעשות תהליכים, את תצליחי להתחזק, להתקדם ולנשום אוויר פסגות!
בהערכה, ובתפילה להתחזקותך והצלחתך בכול,
יראת
[email protected]
דלג לתוכן
