אמיצה אחת,
אני קוראת ודומעת, וחושבת ולא יודעת כיצד אני הקטנה אוכל לפתוח את פי אל מול העוצמות שלך.
אחרי ובתוך כל מה שאת עוברת, את שומרת על גחלת הרצון הפנימי והאמיתי שלך: לחיות באהבה אמיתית.
התחושה שעולה בי מתוך התחברות והזדהות היא של בדידות עמוקה. כאילו לאף אחד לא אכפת באמת, ואפילו בורא עולם לכאורה שכח… וממלאת אותי משאלה להפעיל מטה קסם שישנה את כל חוויותיך – שיהיו רק בטוב, ולפי התסריט שאת מאחלת לעצמך.
גם בחיים שלי, אני מוצאת את עצמי רוצה וחולמת משהו אחר מהמציאות המרה.
אני נזכרת בשבעה על ביתי ז"ל. מישהו הקריא לי קטע מתוך מדרש "ילקוט שמעוני" על עקדת יצחק. מתואר שם איך שאברהם ויצחק הלכו יחדיו, בחדווה, לעשות את רצון השם. אך יחד עם זאת, נהר של דמעות ירד מההר. היו אלו דמעות של בן אנוש, של אבא ובן העומדים להפסיד את הקשר הפיזי ביניהם. אברהם- איש האמונה! ודמעות הצער לא סתרו את אמונתו.
התובנה הזו נתנה לי כלי לחיים: לחיות במגע עם הרגשות, ובאמונה.
אשתדל להתיחס לשני ההבטים:
ההבט הראשון: מגע עם הרגש – הוא היכולת לאפשר לעצמך להרגיש כל תחושה שצפה בך. לקבל אותה ללא שיפוטיות. לא את גרמת לרגש, ולכן אין מקום לאשמה או לביקורת. ואם יש אשמה או ביקורת – גם אותם לקבל כנוחכים כרגע. הדימוי הוא כמו אורחים בבית מלון שבאים, שוהים, והולכים לאחר שסיימו את תפקידם.
תוכלי להתחבר לרגש בעזרת כתיבה. מומלץ להתחיל את היום עם כתיבה חופשית של 3 עמודים, בלי לעצור. השטף שיצא מתוכך הוא אוטנטי ומדויק לאותו רגע. לאחר הכתיבה תוכלי לקרוא, לשמור, או להשמיד את הדפים, כפי רצונך. עצם הכתיבה יוצרת שחרור ועיבוד של הרגשות והמחשבות.
ישנם דרכים רבות להתבר לרגש, אציע עוד אחת:
במקום שקט ובתנוחה נוחה, עם עיניים עצומות, הרפי את כל שרירי גופך. בעדינות וברוך שאלי את עצמך:
– מה את מרגישה עכשיו?
– איפה בגוף התחושה הזו ממוקמת?
– כמו מה אני מדמינת שזה נראה? האם יש לזה צבע או צורה?
– אני מאפשרת לו לשהות,
– ובזמן המתאים – אני מאפשרת למשהו חדש לקרות.
אינני יודעת מהו סגנון החשיבה שלך ולמה את מתחברת. אשמח להציע לך דרכים נוספות אם תרצי ותפני.
ההבט השני: אמונה
אמונה היא הידיעה שהעולם נברא כדי שנקנה בו את שלמותנו, ואין דבר שקורה לי אישית ולעולם כולו שאינו מכוון לטובתי.
העולם הזה הוא פרוזדור. הוא חולף, ומהווה מעבר לעולם של עונג נצחי.
אך רק דרך הפרוזדור הזה אפשר להגיע לנצח!
כשאת מודעת לכך, את מודעת לפוטנציאל הטמון בכל רגע חולף.
– ניתוב: את יכולה לנתב כל רגש, חוויה וארוע לעשיית טוב למישהו, לתפילה, לנשימה עמוקה, לאמירה מחזקת שתגידי שוב ושוב.
– למידה: תשאלי את עצמך: "מה החוויה הזו מלמדת אותי לגבי הבן אדם שאני רוצה להיות?"
– הודיה: את יכולה למצוא נוחם ועונג בדברים הכי קטנים: מנגינה יפה, מילה טובה, חיוך שלך או של אחרים, ריח טוב של בושם, ועגילים יפים בחלון הראווה – ולהודות עליהם!
כך, כל רגע בחייך יהפוך למשמעותי. את תהפכי מקרבן למלכה.
מבחינה נוירולוגית, ישנם דרכים לשנות את דפוסי הזיכרון, כך שלזיכרון רע יהפוך לפחות מאיים.
אם תרצי בכך, תוכלי לשחזר את הארוע הקשה, אך לשתול בו סיום אחר (חיובי), תגובה מועדפת וחיובית, וכל דבר שהיית רוצה לשנות בו. אם תבצעי את ה"שחזור המושתל" הזה שוב ושוב, הזיכרון וכל המושפע ממנו יהפוך לאנרגיה בונה!
יקירתי, אני מודעת לכך שיתכן ופיספסתי את העיקר מבחינתך. יתכן שכתבתי ולא הייתי רגישה מספיק. זאת מכיון שכפי שהבעתי בפנייך- אין לי מושג בגדלות הנפש שבך.
אם בכל אופן תרצי להמשיך בבירור הזה, אני כאן.
בענווה ובהערכה,
שפרה
[email protected]>
תגובה אחת
מחילהההההה
אך זו השאלה הכי עצובה ששמעתי פה!!
מסקנתי: אין לו לאדם בעולמו – אלא רק את הקב"ה לבדו !!!!!!!!!!!!!!!!!!
מכיוון ש-ככל הנראה הוא,שככל שנסרב להפנים זאת,ונמשיך לחפש בשדות זרים,נספוג תמיד רק בזיונותתתתת
עד שנבין: שיש לנו רק את השם בלבד!!
"אין עוד מלבדו" – זו לא סתם עוד אמירה בעלמא…ושוב מחילה.
🌹🌹🌹🌹🌹